[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי Photo: OHAYON AVI. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

עודכן ב- 20 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מאז החלה המשטרה למדוד את ביצועיה, היה המדד של כמות המעצרים עד תום הההליכים המשפטיים (קרי, מעצר לפני הרשעה בדין, לפני המשפט ובמהלכו) אחד המובהקים ביותר בעיניה לאפקטיביות משטרתית.

מעצר עד תום ההליכים זהו הליך משפטי, שבו אחרי סיום החקירה המשטרתית והגשת כתב אישום כנגד אדם (אשר הופך מחשוד לנאשם), מתבקש בית המשפט להשאיר את הנאשם במעצר, למרות שטרם הורשע, עד שייקבע אם האדם אשם או חף מפשע.

המשטרה רואה במדד אז את אחד האפקטיביים ביותר, כי השימוש ב- מעצר עד תום ההליכים מאפשר לה, בין היתר, "לנקות" את הרחוב מעבריינים רצדביסטים (סדרתיים), שמבצעים עבירות על בסיס יום יומי. לדוגמה, רק מעצר גונבי רכב ימנע מהם להמשיך ולגנוב בפרק הזמן עד שיסתיים משפטם, אם בכלל יתייצבו אליו, על כן, אין פלא שהמפכ"ל, יוחנן דנינו, קבע כקודמיו מדד זה כיעד שנתי (תוכניתו מחייבת את מפקדי המשטרה לעמוד ביעד לפיו על 16% מכלל התיקים שנפתחים בתחנתם להגיע לכתבי אישום) והתגאה בהשגתו: "בשנים 2012–2013 עלינו ל–45,215 מעצרים עד תום ההליכים", הצהיר המפכ"ל, והסביר שזו עלייה של יותר מ–9,000 מעצרים ביחס לשנתיים הקודמות. "מי נעצר עד תום ההליכים? עבריין מסוכן", אמר. דנינו התגאה בכך שהוא לא השאיר מקום פנוי בבתי הכלא, ובקרוב יאלץ נציב שב"ס לפתוח מקומות כליאה חדשים (קובוביץ, 2015).

פה הגענו לאחת התכונות החשובות של מורכבות - "דברים שרואים משם לא רואים מכאן..." - המציאות מוגבלת וכך גם הרציונאליות שלנו: אנו תופסים כמציאות רק מה שרואים מול עינינו, ולא את המצב האמיתי על הסיכונים שבו... הדוגמה הקלאסית לכך היא התרגיל הבא: קחו כדור שחציו לבן וחציו שחור והראו אותו לשלושה אנשים בזוויות שונות (התמונה למטה). שלושתם יגיעו לבית המשפט ויעידו, עדויות סותרות, בשבועה, על צבעו של הכדור. שלושתם יתארו נכונה את שראו, אבל קיים פער משמעותי בין מה שרובם ראו לתמונה המערכתית הכוללת:

[בתמונה: מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת - שלושה אנשים מתבוננים, מזוויות שונות, על כדור שחציו שחור וחציו לבן. שלושתם יעידו בבית המשפט אמת על מציאות שונה לחלוטין... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[להרחבה בנושא: מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת, לחצו כאן]

זווית שונה לסוגיית ה- מעצר עד תום ההליכים נתנה נשיאת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה לשעבר, דורית בייניש. היא תקפה חזיתית את דברי דנינו בציינה כי "מעצר עד תום ההליכים אינו הישג". היא אף הביעה חשש כי למעצרים נלווים שיקולים שאינם מקצועיים: על פי ביניש, מדובר בתופעה מסוכנת, שפוגעת קשות בזכויות הפרט: "יש עבירות קלות שבהן רואים חוסר התאמה בין שיקולי המעצר לבין היכולת לממש אותם, ולכן הדרך הפשוטה — שלא מקובלת עלי — היא הגשת כתב אישום עם בקשה למעצר עד תום ההליכים", אמרה הנשיאה לשעבר, "המצב הזה פוגע באדם שלא בטוח שהיה צריך להיעצר ופוגע ביעילות של מערכת המשפט. ספק אם למצב הזה יש הצדקה". לדברי ביניש, ידה של התביעה "קלה על הדק המעצרים". "המסקנה שלי היא שאין קורלציה בין ההישגים החוקתיים לבין מה שקורה בשטח, והשאלה מה עושים עם זה. הפער בין הכוונות הנכונות של המחוקק למציאות היא עיקר הביקורת שלי" (קובוביץ, 2015).

האחד רואה בתוצאות הישג. האחר כשל גמור, ומן הסתם אף אחד מהם לא רואה את התמונה המערכתית הכוללת...

הפער הזה בין זוויות ראייה קיים באופן משמעותי ביותר גם בין המשטרה לציבור. בעוד שהמפכ"ל משתבח בנתונים המלמדים על הישגים משטרתיים בקנה מידה בין לאומי, גדל חוסר הביטחון בציבור. מדוע?

דמו לכם שתי מחלקות של תברואה בשתי ערים, הרואות את תפקידן באופן שונה לחלוטין:

האחת מגדירה את תפקידה "לנקות זבל". כמות עובדי המחלקה גדול ורב. הם עובדים מבוקר על לילה ומנקים זבל. את קירותיהם מעטרים תעודות הצטייניות רבות - והעיר מלוכלכת תמיד. מדוע? כי ללא זבל אין שעות נוספות ואין הצטיינות! כמו דייג שמעדיף לדוג באזור שורץ דגים, כך האינטרס הבסיסי שלהם הוא שתמיד יהיה מה לנקות!

האחרת מגדירה את תפקידה באופן שונה לחלוטין: "עיר נקייה מזבל". כמות העובדים פה קטנה בהרבה. המחלקה רואה בכל תושבי העיר את שלוחיה. היא משקיעה הרבה בפעילויות בבתי הספר ומייצרת מאמץ כלל עירוני לשמור על נקיון העיר. התוצאה היא שהעיר מבריקה.

ההבדל הזה אינו סמנטי: בדוגמה הראשונה, המדד להצטיינות, הוא התהליך. בשנייה התוצאה. בראשון, הרדיפה אחר הפרטים מטשטשת את התמונה המערכתית הכוללת. בשנייה, כשמתמקדים בתוצאה, מגלים שיש דרכים אפקטיביות בהרבה להגיע אליה (על ההבדלים הללו בין שתי הגישות התבססה בזמנו אסטרטגיית השיטור הקהילתי).

הדוגמה הקלאסית לטשטוש התמונה הכוללת הוא המאבק בפשע המאורגן: המשטרה השקיעה מאמץ עצום ב"פיצוח" העבריינים הבכירים של הפשע. היא "ספרה ראשים", של אלה שנשלפו מהרחוב, והשתבחה בכך. אבל, האם הפשע המאורגן פחת?

כיוון שהטריטוריות שאותן כבש הפשע המאורגן (שוק אפור, מחזור, הימורים וכדומה) לא נכבשו, סילוק ראשי הכנופיות לא רק שלא היטיב עם האזרחים אלא אף החמיר את מצבם. ואקום תמיד מתמלא. עבריינים צעירים תופסים את מקום המבוגרים, וניטשות מלחמות אינספור על הנכסים שהתפנו. כך, "הפיגועים הפליליים", קרי, פיצוץ המכוניות וההוצאות להורג ברחובות שפוגעים בחפים מפשע, רק גברו!

הפתרון לפשע המאורגן הוא כוללני: כל טריטוריה שתופקע מידיו תקטין את ממדיו. למשל, לגליזציה של סמים קלים והימורים. הפסקת התשלום על בקבוקים למיחזור. זה יפתור בעיה אחת ויציב הרבה אחרות ושונות, אבל אף פעם לא טענו שהעולם ליניארי...

מורכבות כבר אמרנו?

מקורות

 קובוביץ יניב (2015), ביקורת חריפה של ביניש על דנינו: תוכנית הדגל שלו רק הביאה למעצרים מיותרים, הארץ, 12.01.2015.