[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
ברשימה קודמת "גם האמת היא אופציה", 3.08.17, הבאתי מדבריה של נשיאת ביהמ"ש העליון הפורשת, השופטת מרים נאור, בוועדת סדר הדין הפלילי בדיונים על ניסוח הצעת חוק עסקאות הטיעון [4].
הוועדה דנה באפשרות להגדיר, ברוח פס"ד פלוני,[5] כי תפקיד השופט הוא לוודא "מפי הנאשם" שההודאה שנמסרת בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון", לבסוף הוחלט להשמיט את המילה "אמת" מנוסח הצעת החוק. כפי שאמרה נאור בוועדה:
"כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת. אי אפשר לקחת שתי מילים מפסק דין שיש בו את המילה הודאת אמת ולהכניס אותם לתוך חוק. היום קובע סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי שעובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו."
בראיונות שערך עמי קובו ב 2008[1] עם נאשמים בבתי משפט השלום בישראל מיד בצאתם מהדיון, כ-30% מתוך אלו אשר הודו במסגרת עסקת טיעון טענו בריאיון לחפותם! אם כן, כיצד מגיעים למצב שבו לאחר שהשופט וידא כביכול מפי הנאשם את רצונו, כה רבים מהנאשמים שהודו באשמתם טוענים לחפותם?
שיטת משפט הגורמת ל"עסקה" להיות מפתה כך שהליכה למשפט הופכת למסוכנת, משקפת יותר כפייה אינקוויזיטורית של הודאה מאשר חוזה בין שווים.[2] למעשה, כפי שכתבה שופטת בדימוס במכתב נוקב למערכת הNew York Review of Books, המבחנים המשפטיים שנתונים לשופט לוודא שבכוונת הנאשם למסור הודאה מרצון ולא מכפייה, אינם מאפשרים לקבוע אחרת:
“Has anyone coerced you to plead guilty,” I would ask, and I felt like adding, “like thumbscrews or waterboarding? Anything less than that - a threatened tripling of your sentence should you go to trial, for example - doesn’t count.”[3]
הסרט הדוקומנטרי "הטיעון" מאת הבימאית והמפיקה עפרה ביקל,[4] (ראו תמונה משמאל), חוקר את האופן בו השתרשו עסקאות טיעון במערכת המשפט בארצות הברית. באחד הקטעים בסרט מוצגים במקביל ראיונות עם שופט ונאשם, המתארים כיצד וידא השופט שהנאשם מוסר לבית המשפט הודאה המתארת את שהתרחש לטענת התביעה.
[תמונתה של עפרה ביקל משמאל: לינקדין]
בקצרה: צ'ארלס גמפרו התעקש על חפותו ורצה ללכת למשפט, שבו, כך האמין, יוכל להוכיח את חפותו. ואולם, לחצים מצד השופט, אשר אמר לגמפרו ולמשפחתו שיטיל עליו את העונש המקסימלי אם המשפט יסתיים בהרשעתו, גרמו לו להסכים לעסקת טיעון. לאחר שגמפרו בחר בעסקה, הוא למד שיהא עליו להודות בפרטי המקרה של הפשע. לדבריו, כאשר ניסה לספר את גרסתו על שהתרחש בערב הרצח, לא היה השופט אגיטו מרוצה ודרש שיספר עוד. גמפרו נאלץ לומר את מה שהשופט רצה לשמוע. לאמתו של דבר, זה כבר לא היה הסיפור של גמפרו, אלא השופט אמר לו מה היה, וגמפרו אמר כן והנהן בראשו. ראיות חדשות צפו בפרשה זו, שלושה עדים מסרו שאדם אחר הוא שגרם למותו של הנרצח, ואביו של הנרצח החל לפעול לפתיחת החקירה מחדש. לאחר שידור הסרט, וכתשע שנים לאחר הרשעת הנאשם, החליטה ועדת השחרורים של ברוקלין לשחרר את גמפרו לחופשי.
[לצפיה בחלק מהסרט, 'הטיעון', לחצו כאן]
לפני מספר שנים, בסיור עם סטודנטים למשפטים ביום הקראות מרוכז, נכחתי באולם בדיון בתיק בו הואשם אב זקן וחולה באיום על חיי בנו. הסניגור בעל הקסם האישי, שהיה קודם לכן נדיב להקדיש לסטודנטים את זמנו, תיאר בבית המשפט את הרקע לפרשה וכיצד התעמר הבן באביו. הצדדים הגיעו להסכמה על הרחקת האב מביתו למספר חודשים והשופטת הפנתה לזקן שאלה: "אתה מבין שזה חמור לאיים על חיי בנך?" הזקן השיב "כן, אני מבין" אך בשעה שהסנגור כבר התקרב לדוכן השופטת כדי לתאם מועדי דיונים, המשיך למלמל, "זה הבן שלי, אני הייתי עושה לו משהו?!" ולבד מכמה יושבי הספסל הראשון, ואני ביניהם, לא היה מי שישמע אותו. לא ידעתי מה עלי לעשות. חשבתי להסב את תשומת לב השופטת לדבריו אך חששתי שמא אפגע בעבודת הסנגור כשאין לי את מלוא התמונה על הפרשה. קפאתי במקומי ועד היום אינני יודע אם לא הייתי צריך לפעול אחרת.
[בתמונה משמאל: פני הצדק... תמונה חופשית של Richard dela Cruz, שהועלתה לאתר פליקר]
תשובה נוספת לשאלה מדוע כה רבים מהנאשמים שהודו באשמתם טוענים לחפותם, ניתן למצוא בקטע מראיון שערך במחקרו עמי קובו עם שופט:
שאלה: כמה לחץ אתה מוכן להפעיל על הנאשם באמצעות הסניגור כדי שהוא יודה?
השופט: ... אני מפעיל מידה מסוימת של לחץ, כי גם בזה אני רואה אינדיקציה אמיתית לחפות. באיזו מידה יעמוד הנאשם בלחץ. אם הוא עומד בלחץ, סימן שהוא באמת. אני גם עוקב אחרי התגובות שלהם.
שאלה: אבל אתה אומר שרובם לא עומדים בלחץ.
השופט: כולם. כולם לא עומדים בלחץ
[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
[1] עמי קובו, נאשמים בלתי עקביים בבית-המשפט: מודים באשמה וטוענים לחפותם, הוצאת נבו 2009.
[2] "Unfortunately American plea bargaining, and any system that makes the “deal” so tantalizing that going to trial becomes a risky endeavor, smacks more of inquisitorial coercion of confessions than a contract between equals", Stephen C. Thaman, Plea-Bargaining, Negotiating Confessions and Consensual Resolution of Criminal Cases, vol 11.3 ELECTRONIC JOURNAL OF COMPARATIVE LAW (December 2007).
[3] "Indeed, it is not just the innocent who may well plead guilty. It is also possible that claims of prosecutorial or police misconduct will not be litigated because of a rush to plead guilty", Judge Nancy Gertner, Harvard Law School, Cambridge, Massachusetts, letter to the editor, the New York review of books, 8.01.2015.
[4] "The Plea", 2005, מאת עפרה ביקל.
ניתן לצפות בקטע החל מהדקה ה 113 בסרט בקישור: http://video.pbs.org/video/2216784391
