[בתמונה: עמוד מתוך הגדה של פסח, אוסטריה, 1929; המקור: הספרייה הלאומית]

 

עודכן ב-22 באפריל 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

במקרא [1] קיימת מצוות עשה לשחוט קורבן פסח בתאריך י"ד בניסן בין הערביים, ולאחר מכן לאוכלו על מצות ומרורים בליל ט"ו [2]. בנוסף להקרבת הקורבן ואכילתו כפי שנאמר קודם לכן, מצווה הייתה מוטלת על האב לספר לילדיו על יציאת מצרים ולהסביר להם את חשיבותו של הטקס ואת מובנו, כדברי הרמב"ם:" ...שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו מניסן בתחילת הלילה כפי צחות המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך...יהיה יותר טוב, כמו שאמרו כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" [3].

כל זה נהג בזמן שבית המקדש היה קיים וקורבן פסח הוקרב במועדו. אחרי החורבן שקורבן הפסח התבטל, נשארה מצות אכילת מצה על מקומה, היות והמקרא לא תלה את אכילתה בקורבן פסח. לעומת המצה, אכילת המרור נקבעה כמצווה בידי חז"ל [4], וכן נשארה על כנה מצוות הסיפור של יציאת מצרים לדור הבא.

כיצד נוצרה ההגדה של פסח? ראשית יש לציין כי המקור הראשוני שעליו מבוססת ההגדה של פסח של ימינו הוא פרק עשירי של מסכת פסחים. פרק זה מכיל תשע משניות המפרטות את הקווים המנחים של ליל הסדר ושל ההגדה של פסח. אמנם יסודות ההגדה מצויים במקור המשנאי האמור, אולם אם מעלעלים בהגדה של פסח כיום, רואים מיד כי היא מורכבת משכבות היסטוריות שונות, ומושפעת מנוסח המקום בה נכתבה.

ראייה לרב-שכבתיות הזאת אנו כבר מוצאים בצורך לחבר להגדה סוג של מפתח עניינים הנקרא סימנים. המבנה המסובך של סדר ליל פסח גרם בתקופה מוקדמת למדי לחיבורו של שיר בחרוזים הכולל את כלל פעולות הסדר בקיצור נמרץ וזה לשונו: "קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה". לא ידוע בבירור מתי נכתב שיר זה, ובידי מי הוא נכתב, אולם על פי הדעה הרווחת כיום במחקר הוא נכתב ככול לפני כ- 700 שנה באזור צרפת.

כאמור, מקור נוסח ההגדה מצוי כבר במשנה במסכת פסחים, אולם עד המאה השמינית, תקופת הגאונים, היא לא הועלתה על הכתב ונמסרה בעל פה. רק במאה השמינית ואילך, יש בידינו דפוס כתוב ראשון, שהלך והשתכלל עד המצאת הדפוס במאה ה-15 ועד ימינו אלה.

[קיום מצוות סיפור יציאת מצרים על ידי הרבנים בבני ברק, מתוך הגדה שנדפסה בברלין בשנת 1740; התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jacob ben Judah Leib of Berlin. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC0]

האם בימי בית ראשון הייתה הגדה סדורה, לשון אחר, האם היה טכסט מחייב את הריטואל של והגדת לבנך? ספק רב. עד שלהי ימי בית שני, לא היה בנמצא טכסט שכזה, ופרט להקרבת הקורבן המקורות בנידון עוברים בשתיקה על כך. רק לקראת סוף ימי בית שני, החל להתגבש הטכסט העוסק בליל הסדר על מאפייניו הרבים, במשנה במסכת פסחים פרק עשירי. במקביל, הפילוסוף היהודי פילון [5], מדבר בכתביו אודות:" אמירת תפילות והימנונות המבטאים את המנהג העתיק, העובר מאב לבן" [6]. במקביל, הסעודה האחרונה של ישו המתוארת בברית החדשה, מעוצבת בדומה לטקס של ליל הסדר [7], אם כי יש במחקר מחלוקת בדבר זהות זו.

במשך מאות שנים, בין הטקסט המשנאי, לבין כתיבת נוסח ההגדה של פסח במאה השמינית, נוספים סיפורים שונים שלא תמיד יודעים מדוע הם נוספו, ובסמכות של מי הם נכסו לסיפורת של ליל פסח. כך למשל הקטע המספר על החכמים היושבים בבני ברק, או הדיון המפורט בסוגי ארבעה הבנים המופעים בהגדה.

לגבי החכמים היושבים בבני ברק, סיפור זה לא נזכר בשום מקום בספרות התלמודית. אמנם יש מקבילה לסיפור זה בתוספתא[8] אולם הוא מתרחש בכלל בעיר לוד, והמשתתפים שם הם רבן גמליאל וחבריו. הפסקה המספרת על ארבעה בנים בהגדה, שהיא פרפראזה מדרשית לדברי המקרא שנאמרו בספר שמות ובספר דברים [9], מובאת בלי טכסט מעבר ובלי נימוק. אמנם יש לקטע זה מקבילות במכילתא ובתלמוד הירושלמי, אולם במקומות אלה סדר הבנים שונה, ובירושלמי, הבן התם אינו מופיע ובמקומו מופיע בן טיפש.

יתרה מזאת. ישנם קטעים בהגדה שלא יודעים בדיוק מה טיבם. כך למשל הקטע בשפה הארמית, הא לחמא עניא (=הנה לחם עוני). קטע זה חובר ככול הנראה לאחר חורבן בית שני[10], ששלושת משפטיו הם שלושה עניינים שונים בלי קשר בניהם. ראוי לציין שסדר המשפטים הללו השתנה בזמן מאוחר יותר, למוכר לנו כיום,כך עולה מנוסח ההגדה של ר' סעדיה גאון [11].

עד המצאת הדפוס, במהלך המאה ה-15, נוספו להגדה של פסח קטעים ופיוטים נוספים על פי מנהג המקום בה היא נאמרה. יוצאת דופן הינה התוספת של הקטע שפוך חמתך על הגויים [12], שהיא בעצם סוג קללה כלפי אומות העולם. המנהג המאוחר לומר קללה זו מיד לאחר ברכת המזון, מקורו בימי הביניים, כנראה מתחילת התקופה הצלבנית. לא ברור מדוע הכניסו את הקטע דווקא לכן, אולם הוא נאמר מאז כניסתו לנוסח ההגדה בכל תפוצות ישראל. הדעה המובאת בידי כמה פרשנים, שפתיחת הדלת בשעת אמירת שפוך חמתך באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים לשלטונות, היא דעה הגיונית אולם אין לה תימוכין היסטוריים. אמנם הקשר בין חג הפסח לעלילות דם הוא דבר ידוע, ולכן דווקא היה צורך להישמר בעת אמירתן של קללות חריפות שכאלה, ולא לאמרם בדלת פתוחה [13].

 

המתח המשיחי שמאפיין את ההגדה של פסח, בא לידי ביטוי דווקא בפיוטים שנוספו לנוסח שלה במשך מאות שנים. למרות שזה ישמע מוזר, רוב הפיוטים שנוספו להגדה, לא נתחברו במיוחד לשם אמירתם בליל הסדר [14]. הפיוטים שנוספו בעיקר בסופה של ההגדה, נמצאים בעיקר בנוסח אשכנז, ואינם נמצאים בנוסח הגאונים, ולא במנהגי ספרד ותימן.

אחרית דבר: מקורה הראשוני של הגדה של פסח מצוי במשנה במסכת פסחים פרק עשירי. מאז ועד תקופת הגאונים, נוספו לה קטעים רבים שאין אנו מבינים תמיד את טיבם או מיקומם. לאחר כתיבת נוסח ההגדה בתקופת הגאונים ועד המצאת הדפוס, נוספו להגדה של פסח קטעים נוספים, בדרך כלל קטעים הקשורים במקום אמירתם. רוב הפיוטים המצויים בסופה של ההגדה, קיימים בדרך כלל רק בהגדה של פסח בנוסח אשכנז. בעשרות השנים האחרונות, יצאו דפוסים חדשים של הגדה של פסח, כמו הנוסח הקיבוצי, נוסח מגדרי ונוסח צמחוני. כך או אחרת, הגדה של פסח מאגדת בתוכה היסטוריה של עם ישראל לדורותיו, וכל המרבה לספר את סיפורה, בנוסח כזה או אחר הרי זה משובח.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי פסח ויציאת מצרים ב'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/3/18.

[1] שמות, פרק י"ב, פסוק ח'.

[2] ראה – רמב"ם, ספר המצוות, מצוות נ"ה – נ"ו.

[3] שם, מצווה קנ"ז. וראה גם – רמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ז', הלכה א'.

[4] בבלי, פסחים, דף ק"כ, עמוד א' – "אמר רבא מצה בזמן הזה מדאורייתא (=מצווה מהתורה), ומרור מדרבנן". וראה – רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה א'.

[5] פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית. הרבה לעסוק באפולוגטיקה של הדת היהודית, ובהצגתה כתואמת לעקרונות הפילוסופיה היוונית. 25 לפני הספירה, 50 לספירה.

[6] פילון, כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם ב, בעריכת סוזאן דניאל נטף, מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ב, פרק ב'.

[7] פלוסר, ד. יהדות ומקורות הנצרות, ספרית פועלים, 1989, ת"א, עמודים: 115 – 119.

[8] תוספתא, פסחים, פרק י', י"ב.

[9] שמות, פרק י"ג, פסוק י"ד, דברים, פרק ו', פסוקים כ' – כ"ד.

[10] ראה – צונץ, הדרשות בישראל, מהדורת אלבק, עמודים – 227 – 228.

[11] רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון רס"ג, היה איש אשכולות, מגאוני בבל, ושימש כראש ישיבת סורא. 882 – 942.

[12] מופיע לראשונה במחזור ויטרי, עמוד 296.

[13] גולדשמיט, ד. הגדה של פסח ותולדותיה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח, עמוד 64. (להלן הגדה גולדשמיט).

[14] הגדה גולדשמיט, עמוד 88.