אחד מספרי החלוץ (יצא לראשונה באנגלית ב-1976) הקלאסיים של מה שמכונה היום "הביולוגיה החברתית", שמשליכה מן הטבע אל עולם הניהול. הנחת המוצא היא שמערכות מורכבות בטבע דומות מאוד למערכות מורכבות אנושיות. על כן, בכל פעם שמשהו אינו מובן לנו בארגונים נוכל לבחון אותו בטבע ולהיפך. דוקינס מסביר את מהפכת המחשבה האדירה שעברנו בהבנת האבולוציה: במרכזה לא עומד האורגניזם השלם (אנחנו), אלא הגנים. כלומר: הגנים הם אלה שמשתכפלים, לא בצורה רצונית, אלא פשוט כי זה המבנה שלהם. הצורה שבה הגנים משפיעים על הסביבה תורמת לחיוב או לשלילה על ההסתברות שלהם להצליח להשתכפל יותר מאחרים שמצליחים פחות. גנים שמצליחים להשתכפל יותר מאחרים מתרבים יותר ואלה שמצליחים פחות נכחדים או נהיים נדירים.
מסתבר שאבולוציה, כלומר שרידתם של המתאימים והכחדותם של הפחות מתאימים, יכולה לעבוד גם בסתם חומרים כמו בוץ וחרסית בנחלים ולא רק ביצורים חיים! ייתכן שהחיים עצמם נוצרו בראשיתם כמסייע לשכפולן המוצלח של חתיכות חרסית! רק שהחומרים האורגניים פשוט השתכפלו יותר טוב ובסוף התנתקו מהחרסית והתחילו לפעול עצמאית במים!
מסתבר שאנחנו, האורגניזמים המורכבים, נוצרנו כ"כלי רכב" שמסייעים לגנים להשתכפל יותר טוב. אנחנו רק כלים בידם. קריאת הספר מאפשרת הבנה טובה יותר של המתודולוגיה, שעל בסיסה בנוייה מערכת הדנ"א 7. דוקקיס ריצ'רד (1991), הגן האנוכי, תל אביב: דביר.
