[מאמר זה נכתב ביחד עם דר אורית שלו, ופורסם לראשונה ב- משאבי אנוש, ירחון מס' 72, דצמ' 1993, עמ' 24-22]
[לריכוז המאמרים אודות השתלבות נשים בארגונים צבאיים, לחצו כאן]
בקרב אנשי מקצוע קיימת הסכמה כי קיים חוסר שוויון בתחום התעסוקה (כמו בתחומים אחרים), בין גברים ונשים. נשים מוגנות יותר בהקשרים מסוימים, אולם, מקופחות ביחס לגברים בהקשרים אחרים (יזרעאלי ואח', 1992; מלאך-פיינס, 1990).
יזרעאלי ואח' (1992) טוענות כי הרוב המכריע של גברים ונשים עובד בעיסוקים שונים. בישראל כ- % 75מהנשים העובדות מועסקות במקצועות "נשיים", כ- 13% במקצועות "גבריים", והיתר במקצועות "מאוזנים". בשנת 1980, כל אשה שנייה הייתה מועסקת באחד משמונה מתוך 90 משלוחי היד הבאים: עובדי הוראה בחטיבת הביניים, בבתי ספר יסודיים, בגני ילדים ואחרים, עובדים סוציאלים וקציני מבחן, מזכירות, כתבניות ונקבניות, עובדי חשבונות, עובדי הוראה במוסדות לחינוך על-יסודי ועל-תיכוני, מוכרים וזבנים, אחיות ועובדים פרא-רפואיים אחרים, פקידי משרד כלליים. לעומת זאת, מלאך-פיינס (1990) מציינת כי בישראל ישנם רק 66 עיסוקים נשיים לעומת 240 עיסוקים גבריים. לטענתה, רוב הנשים בארץ עובדות במקצועות "שזמן ההכשרה להם קצר יחסית, דרגת העניין והמעורבות בהם מוגבלת, הסטטוס החברתי שלהם נמוך, כמעט שלא קיימות בהם אפשרויות להתקדמות והמשכורות המתקבלות עבורם נמוכות".
סבירסקי (1984) גורסת כי האשה, בבית, מגדלת את הילדים ומשחררת את הגבר לעבודות מחוצה לו. בשוק העבודה, אם וכאשר היא מצטרפת אליו, היא עושה אותם דברים עצמם. גם מעמדה בשני המקומות זהה: לתת שירותים ל"בוסים" הגברים.
האם קיימת אפליה בהעסקת נשים במשטרה? משטרת ישראל רואה עצמה, במידה רבה של צדק, כמערכת השומרת על שוויון בין המינים. אולם, זהו נושא בעייתי ומורכב שהתשובה עליו אינה חד משמעית.
לכאורה, אין בעיה בתחום העסקת הנשים במשטרה. נשים רבות משרתות במשטרה. החל בשוטרות סיור וכלה בקצינות בכירות מאד בתפקידים מגוונים. גם בתחום השכר, בו מופלות נשים במגזרים אחרים, קיים במשטרה שוויון מלא בין המינים. אולם, קיים חוסר רצון בולט בקרב מפקדי השטח להוסיף גיוס חדש של נשים על הקיים ממילא. נשאלת השאלה מדוע.
המצב בצה"ל (ארגון דומה למשטרה מבחינה מבנית), רחוק מלהצביע על שוויון בין המינים. לכאורה, הצבא יכול לקיים מערכת שוויונית מהמשטרה. רוב אוכלוסיית הנשים הינה אוכלוסיה צעירה בשירות סדיר, לפני התקופה של בנית משפחה, הריונות וכו' המפריעה לנשים להתחרות על תפקידים מול גברים. אולם - האפליה בין המינים מובנית בתוך הארגון הצבאי. אפליה זו מתחילה בחוק, אשר מסדיר את נוהלי הקבלה והשירות בצבא: למשל, נשים מנועות מלכהן בתפקידים קרביים בצבא, ע"פ חוק [תקנות שירות ביטחון (תפקידי אשה בשירות סדיר), תשי"ב - 1952]. החוק גם מעניק לאשה שורה של זכויות. למשל, קיצור שירות החובה בצה"ל והקדמת הפטור משירות מילואים [חוק שירות בטחון (נ.מ.) תשי"ט-1959, סעיף 30ב'].
הזכויות וההגנות בחוק, אשר פורטו לעיל, ביחד עם שיחרור בנות דתיות מחובת גיוס, שמטה את הסיכוי, מראש, לנהל מערכת שוויונית.
בניגוד לצבא, נקודת ההתחלה של האשה במשטרה הינה שוויונית. נשים יכולות להגיע בה לכל תחום עיסוק וכאן טמונה הבעיה. למרות שאין תפקידים החסומים בפניהן, נשים אינן פזורות באופן שווה על מגוון העיסוקים במשטרה.
האם יש במשטרה תפקידים "נשיים" ותפקידים "גבריים"? התשובה על כך שלילית בחלקה. אין תפקידים "גבריים", אולם באותם תפקידים, הצורך בגברים ובנשים שונה.
לשם הבנת הבעיה בכללותה, ניתן לדעתנו לחלק את מגוון התפקידים במשטרה לשלושה סוגים עיקריים: תפקידי השטח, תפקידי משרד ומפקדה ותפקידים מקצועיים. הפוטנציאל להעסקת נשים בכל אחד מן התחומים הוא שונה. גם הכשרים והכישורים הנדרשים ממועמדת לגיוס לכל תחום אינם זהים.
תפקידי השטח
בתחום תפקידי השטח, מעטות הנשים ומעטות עוד יותר הקצינות. מבין 67 צוערים בקורס הקצינים הייעודי האחרון של המשטרה, הייתה רק צוערת אחת. מבין 64 מפקדי יחידות טריטוריאליות ברמת התחנה, רק שתיים הנן נשים. אין כלל מפקדות ברמת פיקוד על מרחב ועל מחוז.
האם תפקידים אלה אינם תפקידים המתאימים לנשים? התשובה אינה חד משמעית. מצד אחד קיים כורח בהמצאות שוטרות בתפקידים אלה, כיוון שהטיפול בנשים-עברייניות מופקד רובו בידיהן: ההשתלטות על עברייניות, החיפוש על גופן, השמירה עליהן בבית המעצר - כל אלה הינם תפקידים שאינם יכולים להיעשות ע"י גברים. מצד שני, שוטרות אינן יכולות לבצע את רוב הפעולות הללו על גברים. שעור הנשים בקרב העבריינים עולה רק במעט על 10%. מכאן, שמערך יעיל של שוטרי שטח, חייב לכלול כ- 10% נשים. מעל כמות זו, יכולה להיווצר בעיה, שכן, שוטרות תקלענה למצבים שבהם לא תוכלנה למלא היטב את תפקידן, ותצטרכנה להזעיק גיבוי של שוטרים לביצוע משימותיהן.
מצב כזה מתקבל בהבנה גם על ידי המחוקק: חוק הזדמנות שווה בתעסוקה, תשמ"א-1981 נוקט מידה רבה של הבנה למניעי מעסיק אשר מסרב לקבל נשים לתפקידים מסוימים, בגלל טבעו ואופיו של התפקיד.
תפקידי משרד ומפקדה
מספרן של השוטרות, מטבע הדברים, גדול יותר במפקדות. מספר השוטרות המשרת במטה מרחב הנגב למשל, (המיפקדה, בניכוי יחידות השטח), עומד על קצת פחות מרבע מכלל השוטרים. חובה לציין כי כמעט כל תפקידי המזכירות והמשרד, כמו כוח-אדם, גיוס, רווחה, הדרכה וכו' מאוישים ע"י נשים, כולל תפקידי קצונה בתחומים אלה. ברם, יש לציין כי חמש הקצינות המשרתות במרחב הינן ברמות הפיקוד הבינוניות (פקד - רב-פקד). אין קצינות ברמות הפיקוד הבכירות (סגן-ניצב ומעלה).
תפקידים מקצועיים
התחום המקצועי הינו התחום שבו קיים השוויון הלכה למעשה. נשים וגברים מגויסים לתפקידים אלו על סמך כישוריהם המקצועיים בלבד - עפ"ר השכלתם האקדמית. השוטרות והשוטרים עוסקים במקצועות כגון: רפואה, משפטנות, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, חשבונאות, כלכלה, חינוך, ניהול, סטטיסטיקה, מדעי המחשב, הנדסת תעשיה וניהול, קרימינולוגיה ועוד.
בתחומים אלו מרוכזות רוב נשות הקריירה במשטרה. רוב העוסקים/ות במקצועות אלו, למעט אולי רווחה, מוצבים במטה הארצי, קרוב לצמרת הארגון. בנוסף, יש לציין כי אקדמאים המתגייסים למשטרה מקבלים בהתאם לנהלי המשטרה מעמד של קצין (הודעת אכ"א - 25/92). אלו הם התחומים בו נשים הצליחו להעפיל לדרגות הקצונה הגבוהות ביותר.
לדעתנו, הדבר נובע מהעובדה כי לעתים, נשים במקצועות הצווארון הלבן מעדיפות קריירה בשרות הציבורי כיוון שהיא פחות "מחייבת" מקריירה בסקטור הפרטי ומאפשרת להן להקדיש זמן למשפחתן. במסגרת זו הן שאפתניות ומוכנות להקדיש לעבודתן, בדיוק כמו עמיתיהן הגברים. אותן נשים, הבונות קריירה, ונכונות להשקיע - מתוגמלות בתפקידים. יעידו על כך נושאות הדרגות הבכירות במשטרה.
שוטרות המתגייסות לתפקידי שטח בדרך כלל הינן רווקות. הן אינן ששות להישאר במגזר זה עם התהוותו של קשר משמעותי בחייהן. בשלב זה, הן עושות הכל על מנת לעבור למגזר המנהלי. כתוצאה מכך אין כמעט גיוס למגזר המנהלי, אלא "הגירה" של שוטרות מן המגזר היעודי, המבקשות לשנות את תנאי העסקתן, אל המגזר המנהלי.
בעיה זו בולטת בעיקר במקומות בהם אין מפקדות גדולות. במטה הארצי למשל, אין בעיה לגייס ישירות לתחום המנהלי עקב ריבוי המשרות בתחום זה.
מלאך-פיינס (1990) טוענת כי מרבית נשים והגברים מגדירים את עצמם במונחים של סטריאוטיפים מיניים מסורתיים. הגברים מזדהים עם עבודתם והנשים מזדהות לפני הכל עם משפחתן. במצב זה, בעת קונפליקט בין העבודה והמשפחה המשפחה והבית יקבלו עדיפות.
הסטריאוטיפים הרווחים בחברה בנוגע לתפקידי גברים ונשים משפיעים גם על הארגון. במרחב הנגב, עד לשנה שעברה, ניתנו לשוטרות הקלות בעבודה בתפקידי שטח - פטור ממשמרות לילה, מעבודה בחגים ובשבתות וכו'. עם החלטת פיקוד המרחב, לפני שנה, להשוות את תנאי העבודה של גברים ונשים, החלה נהירה של שוטרות מחוץ למגזר הייעודי.
ניתן להסביר תופעה זו באמצעות המושג "חישוב ההמרה של נשים" (יזרעאלי ואח', 1992). נשים מחליפות עיסוקים המבטיחים קידום בקריירה והכנסה גבוהה יותר, או עיסוקים שהיו מאפשרים ניצול מירבי של כישוריהן, בתנאי עבודה המפחיתים ככל האפשר את ההתנגשות בין משרתן לבין תפקידיהן הביתיים. הן מחפשות עבודה, בה ניתן לעבוד גם בלוח זמנים גמיש ומאפשרים לנשים למלא גם את אחריותן בבית. הסיבה הרווחת לכך, ע"פ הספרות, הינה תהליך הסוציאליזציה אותו עוברות נשים. במסגרת זו מועברים לאשה שני מסרים סותרים - מחויבותה לבית ולמשפחה לעומת הצורך בהגשמה עצמית באמצעות עבודה מחוץ לבית וקריירה (מלאך-פיינס, 1990). נראה כי לרוב הנשים במגזר הייעודי סדר עדיפות המכתיב לרובן את העמדת הבית בראש סולם העדיפות, על חשבון ההתקדמות בעבודה. הדבר מוצא ביטויו בהעדפה בולטת של המגזר השרותי - מנהלי, על מגזר השטח הלוחמני. התוצאה - נוכחות מועטת של נשים, בוודאי בתפקידי פיקוד, במגזר הייעודי.
בעיה זו של נשירה לתחום המנהלי כמעט ואינה קיימת בתחום המקצועי. עבור נשים בתחום זה ניתן להניח כי "חישוב ההמרה" נעשה בבחירת השירות הציבורי על פני המגזר הפרטי.
מצב זה יוצר עיוות במדיניות בנית הכוח במשטרה. לכאורה, המשטרה אמורה לנהל מדיניות גיוס שוויונית. אולם, הגיוס אינו מתבצע ע"פ הצרכים. בתחום המבצעי הגיוס כיום הינו גיוס לטווח קצר יחסית כיוון שקיימת הגירה לתפקידי מנהלה. דינמיקה זו יוצרת בקרב מפקדי השטח התנגדות "עקרונית" לגיוס נשים. אם קיים צורך בכ- 10% שוטרות לשם עבודת שטח יעילה, מפקדים מוותרים על יעילות זו על מנת להימנע מבעיות עתידיות עקב נשירה.
בתחום המנהלי - ברמות הנמוכות, כמעט ולא ניתן לגייס כוח-אדם מתאים, כיוון שלשם נפלטות כל השוטרות שאינן מוכנות לשרת בתנאי השטח, לאחר שהקימו משפחה. נוצרת בעיה לגבי התאמתן של שוטרות לתפקידן. פרופיל הגיוס של שוטרות לתפקידים ייעודיים מחייב השכלה של 12 שנות לימוד ובריאות תקינה. סביר להניח כי לשם עבודה יעילה ואפקטיבית בתחום המנהלי רצוי להגדיר כשרים וכישורים נוספים/אחרים מן המתגייסות. העובדה כי רוב הסגל המנהלי הנן שוטרות שעברו הסבה מגבילה את היעילות הארגונית. עקב כך, נוצר "פקק" בתפקידי המנהלה, לעתים תוך מחסור בכוח-אדם נשי בשטח.
בחינת מחודשת של הנעשה בצבא, לאור מצב בעייתי זה מגלה כי דווקא המגבלות הראשוניות המוטלות על הצבא, מאפשרות לו לבחור את כח-האדם הטוב ביותר לתחומים המאפשרים העסקת נשים. מלאך-פיינס (1990) מביאה את דבריה של קצינה בשירות קבע: "מה שמדריך את צה"ל הם צרכיו בכוח אדם מקצועי, ולאו דווקא שוויון האשה. ... בהדרגה נפתחו יותר ויותר עיסוקים ומקצועות בפני בנות".
הפתרון לבעיית גיוס הנשים למשטרה אינו פשוט כלל ועיקר. ניתן אולי להגדיר מכסות גיוס לנשים, ע"פ אחוז מסויים משוטרי השטח, ולהגביל גיוס שוטרות חדשות על בסיס "מקום פנוי" - כאשר מתפנות משרות עקב מעבר שוטרות וותיקות למגזר המנהלי. אולם, להנחיות כאלה טעם של אפליה, הגרוע אולי אף יותר מהעמימות וחוסר העקביות שבמדיניות הגיוס הנוכחית.
[לריכוז המאמרים אודות השתלבות נשים בארגונים צבאיים, לחצו כאן]
העשרה
- פנחס יחזקאלי, (2015), אוי, התרבות הארגונית...
- איתמר לוין (2015), עלילות רפ"ק ענת קצב, קיללה שיקרה וקודמה, מחלקה ראשונה, 23/12/15.
- ע"פ 10994/08, מדינת ישראל נ' רון תורג'מן ואח' / פס"ד].
- פסק הדין של מזל אסתרחן: סע"ש 53819-07-13.
- יחזקאלי פנחס (2015), נשים בסבך התרבות המשטרתית, 26/12/15.
מקורות
- יזרעאלי דפנה, פרידמן אריאלה, שריפט רות, נשים במילכוד - על מצב האישה בישראל, קו-אדום - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.
- מלאך-פיינס איילה, הלהטוטנית, סדרת "אנשים ועבודה", הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1990.
- סבירסקי ברברה, בנות חוה, בנות לילית - על חיי נשים בישראל, "המין-השני" - הוצאה לאור, 1984.
- תקנות שירות ביטחון (תפקידי אשה בשירות סדיר), תשי"ב - 1952.
- חוק שירות בטחון (נ.מ.) תשי"ט-1959, סעיף 30ב'.
- חוק הזדמנות שווה בתעסוקה, תשמ"א-1981.
- משטרת ישראל, אגף כוח אדם, הודעת אכ"א - 25/92, קביעת דרגת קצונה על סמך השכלה אקדמית ישימה, ירושלים, 17.6.92, סימוכין כא/050/18964 - 0103.
שלו אורית, יחזקאלי פנחס, נשים במשטרה, משאבי אנוש, ירחון מס' 72, דצמ' 1993, עמ' 24-22.
