[מקור התמונה]

[מאמר זה נכתב עם ד"ר אורית שלו. הוא ראה אור לראשונה בכתב העת "משאבי אנוש" ב- 1995]

[לקובץ המאמרים, 'הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על: 'אנטי אינטלקטואליזם וארגונים צבאיים', לחצו כאן]

 'כאן לא אוניברסיטה' משפט זה מוכר היטב ללובשי מדים. משמעותו הינה בדר"כ 'פה לא עוסקים בהבלים', פה מתייחסים לדברים ברצינות ולעניין. אולם, עצם ההתייחסות אל אוניברסיטה כסמל לחוסר רצינות ואל 'לא-אוניברסיטה' כהתגלמות המקצועיות טומנת בחובה מכשלה משמעותית בדרכם של ארגונים צבאיים להתמקצעות אמיתית.

פופר (1994) קבע כי "יש ניתוק ואולי אף ניכור ועוינות בין העוסקים בצד התאורטי לאלה העוסקים בצד המעשי. אנשי האקדמיה מואשמים שהם חיים ב'מגדל שן', ואילו אנשי המעשה מואשמים ב'ביצועיזם צר', במגבלות הכללה ומעוף". התוצאה הישירה מכך היא העדר שיתוף פעולה מקצועי-מעשי בין שני הצדדים.

'עיסוק' הוא מכלול מטלות המכוונות להשיג יעד תפקוד מסויים (צינר וסלפטר, אצל בר-חיים, 1987). פרופסיה היא עיסוק/מקצוע הדורש השכלה נרחבת במדעים או במקצועות חופשיים, ולעתים אף תקופת התמחות .)1991 ,Webster Dictionary(עיסוק או מקצוע הופכים לפרופסיה כאשר קיימים בתי אולפנה אקדמיים, שיוצרים הומוגניות בקרב בעלי המקצוע. באקדמיות אלו נשמר ה"זכרון המקצועי" ומתפתחת ה"מתודה" המקצועית ומטרתן העקרית הנחלת ידע זה והרחבתו.

'מקצועות' החייל והשוטר הם מן המקצועות העתיקים בעולם (להבדיל אלף אלפי הבדלות ממקצוע עתיק אחר), ומהווים חלק בלתי נפרד מן החברה האנושית לאורך ההיסטוריה. הבחירה בהם נבעה, לפחות בהתחלה, מתכונות מולדות ויתרונות יחסיים (בעיקר פיזיים) של פרטים ולא ממערכת הכשרה מסודרת.

כיום, מידת ההתמקצעות הרשמית של 'מקצועות' אלו, שונה בין מדינות. בחלק מן המדינות הצבא או המשטרה או שניהם נתפסים כ"פרופסיה" שעבורה קיים מסלול הכשרה והסמכה מסודר ומובנה בדומה למסלול הנדרש בפרופסיות אחרות כגון משפטים ורפואה. במדינות אחרות ההכשרה היחידה הניתנת לעוסקים בתחומים אלו היא ההדרכה הפנים-ארגונית, העבודה המעשית והניסיון הנרכש עם הזמן. בארגונים מסוימים פעילים במקביל שני מסלולים: ההכשרה המקצועית - אקדמית מחד, וההכשרה תוך כדי עבודה, מאידך.

"אנשי מעשה" מול "תאורטיקנים"

בעת הקמת צה"ל, בוגרי הצבא הבריטי שחברו לאנשי ההגנה חלקו את האמונה ששילוב מפרה של נסיון ואינטואיציה, עדיף על פני לימוד תאורטי. שרשי האמונה הזו נעוצים בדעה שרווחה בקרב הצבא הבריטי של תקופת האימפריה כי סבב תפקידים במטרופולין ובמושבות מעשיר אותם בנסיון מעשי, ומחדד את כישוריהם האינטואיטיביים לפתור בעיות. הלימוד התאורטי נראה להם מופשט ולא מעשי (ולד 1994).

משטרת ישראל, עוצבה על ידי שני קצינים לשעבר בצבא הבריטי - סהר ונחמיאס, על פי אמות המידה של הצבא הבריטי (בן-פורת, 1988) וקציניה סיגלו לעצמם אורח מחשבה דומה. דוגמה ליחס שהיה אז ללימודים, ניתן למצוא בזיכרונותיו של ניצב (גימ') בנימין זיגל, ששרת בזמנו כקצין צעיר ביפו ונרשם ללימודי משפטים. זיגל ביקש ממפקדיו לוותר על הפסקת הצהריים שלו, על מנת שיוכל להתחיל את לימודיו מוקדם יותר בערב ונענה בשלילה, כיוון ש"המשטרה לא יכולה להרשות לעצמה את הפריווילגיה". מאוחר יותר היתה לעובדת היותו אקדמאי תרומה של ממש לכך שנותר בדרגת מפקח ולא קודם, משך כ-  10שנים תמימות (לשם, 1988; זיגל, 1994).

בן חנן שהיה מפקד המכללה לפיקוד ומטה בצה"ל מתאר את המקצוע הצבאי אצלנו כמקצוע לא ממוסד: "אחרי כמעט  50 שנה שהצבא הזה קיים, הגיע הזמן למסד את המקצוע הצבאי. כמו שהמקצוע הרפואי הוא מקצוע ממוסד, חייבים למסד גם את הפיקוד בצבא ... המקצוע הצבאי לא פחות קריטי למדינה ממקצוע המשפטים. תיראו איזה תור עומד לפני הפקולטה למשפטים. ללימודים צבאיים אף אחד לא רץ (סופר, 1994). לא הצלחתי לזעזע מספיק חזק את המערכת בנושא החינוך, ולגרום לכולם להבין שהקצונה הבכירה חייבת לעבור כאן במכללה לביטחון לאומי. לא יתכן ש- 60% מתתי האלופים בצה"ל אינם בוגרי המכללה לפיקוד ומטה ו- 50% מהאל"מים אינם בוגריה" (קיזל 1994)... "כל סגן אלוף בצה"ל חייב לסיים לטעמי אחד המסלולים של בית הספר לפיקוד ומטה. כל תת אלוף חייב להיות בוגר של המכללה לביטחון לאומי" (סופר 1994). האלוף בן חנן התייחס למגבלות האישיות והארגוניות שתורמות להימנעות מלימודים: "תמיד יש תירוצים והסברים למה לא ללכת ללמוד. וברור לי שבכורח הנסיבות, גם אני כמפקד הייתי לעיתים חלק מהן, כשלא איפשרתי לפקודי לצאת ללימודים. אבל היום, כשאני עומד לפרוש מהצבא, אני סבור שזה מצב בלתי בלתי אפשרי" (סופר, 1994).

התרבות הארגונית בצבא ובמשטרה אינה מייחסת חשיבות רבה להשכלה אקדמית ישימה ולפרופסונליזציה של המקצועות בתחומים אלו. קציני צבא ומשטרה רבים נמנעים, לעתים קרובות, מלימודים אקדמיים במשך שנים רבות, עד שהדבר מעכב את קידומם באופן מופגן, או עושים זאת מטעמים של העלאת שכרם, בדרך הקצרה והמהירה ביותר האפשרית.

לדעתנו, לא לומדים משני טעמים עיקריים:

האחד מן ההיבט הארגוני- הצבא והמשטרה נאלצים לשאת גם בעלות ההכשרה וגם להתמודד עם הבעיה הנובעת מהעובדה שהמשתלמים תופסים תקן קיים ואין להם למעשה תחליף.

השני מן ההיבט האישי - כיוון שצבא ומשטרה בארץ אינם תחומים אקדמיים, נמשכים אליהם ממילא אלה שאין להם עניין בלימודים. על כן, כל עניין ההשכלה הופך שולי ומשרת רק צרכים של מעמד ושכר. קצינים הולכים ללמוד מקצועות "קלים" ובלבד שישיגו תואר לצרכי הטבות שכר.

ולד (1987) טען כי מנגנוני ההגנה העצמית מביאים קצינים לא מקצועיים לפתח אוריינטציות אנטי-מקצועיות, כדרך למציאת לגיטימציה לחוסר מקצועיותם, ולהצדיקה בעייני עצמם ובעיני אחרים.

כץ (1995) הגדיר ארגון בוגר כ'ארגון שנהוגים בו הרגלי התייעצות גבוהים'. בעולם האקדמי חוקרים מרבים להתייעץ ואינם רואים בכך סמן של חולשה. על כן, האקדמיזציה הינה חלק חשוב ב'תהליך ההתבגרות' של ארגונים. על פי מדד זה, הסיק כץ, ארגונים צבאיים אינם 'מצטיינים' במיוחד בתחום זה.

"... (נוצרת) רתיעה בולטת מחשיבה מופשטת, עד כדי אנטי-אינטלקטואליזם מופגן ומוצהר", המסבירה, לדעת ולד (1987) מדוע "אין החשיבה הצבאית מתקיימת ברמת המטה הכללי, ומדוע אין לטיעונים מקצועיים כל סיכוי לשכנע ולהתקבל בדיוניו "כאן לא אוניברסיטה"). משום כך מוצאים עצמם אותם קצינים יחידי סגולה ובעלי כישורים מקצועיים גבוהים - מיעוט נדיר בצה"ל - ב"סוף הדרך" הרבה לפני שתרומתם האפשרית למערכת מוצתה: כי הרי שימוש בחשיבה ובכלים מקצועיים, בסביבה שבמופגן אימנה מקצועית, מעורר אנטגוניזם ומבודד את ה"עבריינים". משום כך דוחה צה"ל את כל ה"השתלות" של בעלי מקצוע, שהצטרפו אליו מהמגזר האקדמי".

בישראל, לימודי צבא ולימודי משטרה אינם, עדיין, תחום עיסוק אקדמי. כתוצאה מכך לא מתקיים דיון תורתי ואין חתירה להעמקה בתורה. כמעט ולא קיימת פתיחות למחקר אקדמי חיצוני ויש רתיעה מהתעדכנות בספרות מקצועית, כתבי עת ומחקרים בינלאומיים בתחום. בשני הארגונים, מעבר של עובדים בין התחום המעשי לאקדמי ולהיפך נדיר. בכירים רבים במסלול היעודי בצבא ובמשטרה אינם רואים בעיסוק האקדמי הישים תחום משלים לעבודת השטח שלהם.

ההשכלה האקדמית, קרי תואר כלשהו, הפכה בשנים האחרונות לתנאי הכרחי לקידום בשני הארגונים. אולם תנאי זה אינו מיושם בכל המקרים ובודאי אינו מספיק. עבור הצבא והמשטרה חיונית השכלה התורמת להתפתחות הפרופסיה ולהעלאת ההתמקצעות של אנשיהם ולאו דוקא השכלה כלשהי.

יחד עם זאת, הצורך של ארגונים היררכיים לחבור אל האוניברסיטאות יצר דינמיקה של קשר חיובי ביניהם, אשר בעתיד יביא, ללא ספק, למיקוד היחסים המשותפים גם בתחום המקצועי.

סיכום 

ע"פ ולד (1994), בורות תאורטית מנציחה את העדר האימון השכלי של הקצונה, ומלבה את האוריינטציות האנטי אינטלקטואליות המובנות בה. התנסות מעשית - אילתוריסטית, מניבה המצאות חדשות לבקרים וגיבוש קצינים אוטודידקטים, המתחפרים בתוך המצאותיהם. המצב במשטרה דומה מאוד: במקרים רבים קצינים ותיקים שלהם נסיון מעשי רב שנים, מבטלים את המטען והידע האקדמי כלא רלוונטי לעבודתם.

בטווח הארוך צבא או משטרה המסתפקים בהשכלה 'כלשהי' - תואר קל, לצורך מתן קידום לקצינים עושים לעצמם שירות דוב. עבור הצבא והמשטרה חיונית השכלה התורמת להתפתחות הפרופסיה ולהתמקצעות של אנשיהם ולאו דווקא השכלה כלשהי.

ההשוואות של קציני צבא (או משטרה) לרופאים, נוסח זו של האלוף בן-חנן, אינן ישימות במדינה כשלנו. הרופא לומד שבע שנים, לא במוסד הרפואי, אלא באוניברסיטאות. מדינה החפצה בצבא או משטרה פרופסיונליים, חייבת למסד לימודים צבאיים ולימודי משטרה במסגרת המוסדות האקדמיים, ולאפשר לצבא או למשטרה לקלוט את בוגריהם ולהקנות להם נסיון מעשי בלבד. פרופסיונליזציה של מקצועות אלו תמשוך לתחומי הצבא והמשטרה סוג אחר של אנשים.

נראה כי דווקא השלום המתדפק בפתח יסייע לארגונים הצבאיים להפוך ל'פרופסיה'.

פינגר (1995) העריך כי ברגע שהצבא יקטן יקל עליו להתקדם לעבר פרופסיונליזציה ולהקים אקדמיה צבאית, בצמוד לאחת האוניברסיטאות. ע"פ פינגר קיימת כבר היום כוונה רצינית ליסד מכללה כזו בארץ. השיתוף עם האוניברסיטאות חשובה, כיוון שבד בבד עם הקניית התחום הצבאי, יש מקום בארגון גדול כמו צבא למגוון רחב של מקצועות כמו כלכלה, מינהל, הנדסה, פסיכולוגיה ואחרים.

פינגר טוען כי אקדמיות צבאיות בארה"ב נוסח 'ווסט פוינט' ו'אנאפוליס' עברו תהליך כזה והפכו בעצם לאוניברסיטאות לכל דבר.

אם חזון זה נכון, הרי "כאן לא אוניברסיטה" עתיד להיות, בזמן לא רחוק, רק הווי נוסטלגי של תקופת התבגרות...

[לקובץ המאמרים, 'הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על: 'אנטי אינטלקטואליזם וארגונים צבאיים', לחצו כאן]

מקורות

• בן-פורת יוסף, מחסום לתוהו, הוצאת משרד הביטחון, ע' 23.
• בר-חיים אביעד, ניהול משאבי אנוש, יחידה 5, ניתוח עיסוקים והערכתם, נכתב ע"י דר' אהרון צינר וגב' נעמי סלפטר, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1987.
• ולד עימנואל, קללת הכלים השבורים, הוצאת שוקן / ירושלים ותל-אביב, 1987, עמ' 183-184.
• ולד עימנואל, הינשוף של מינרווה - החלטות אסטרטגיות בתנאי אי-ודאות, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד,1994, עמ' .32, 36-37.
• זיגל בנימין, ראיון מיום 22.3.94 (בכתובים אצל המחברים).
• כץ ישראל, הרצאה במשרד המשטרה ביום 7.3.95 (בכתובים בידי המחברים).
• פופר מיכה, על מנהלים כמנהיגים, הוצאת רמות - אוניברסיטת תל-אביבה, 1994, ע' 7.
• סופר רוני, אנו חיים במדינה של חאפ-לאפ, מעריב, היום, 11.8.94, עמ' 1, 6.
• סנדלר אריה, תוצאות - סוד המצוינות בניהול, הוצאת כיוונים, רחובות, 1992.
• פינגר נחום, רקטור אוניברסיטת בן-גוריון, פגישה עם קציני היחידה לשיטור קהילתי - משטרת ישראל, 28/2/95.
• Webster College Dictionary, Rndom house, New York, 1991ץ

יחזקאלי פנחס, שלו אורית, "כאן לא אוניברסיטה" -' אנטי-אינטלקטואליזם' בארגונים היררכיים, משאבי אנוש, ירחון מס' 88, אפריל 1995, עמ' 21-23; כן פורסם ב: מנהלים משטרה, גיליון מס' 8, אוגוסט 1995, עמ' 7-11.