[מאמר זה ראה אור לראשונה במראות המשטרה, באוקטובר 1996]

[לריכוז המאמרים על יחסי המפכ"ל והשר הממונה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

לאחרונה סערה התקשורת בארצות הברית בשל עזיבתו של מפקד משטרת ניו-יורק, וויליאם ברטון, את תפקידו. עזיבה זו לא ארעה בשל העדר כישורים או הישגים. ברטון 'התפוטר', כפי הנראה, משום שהחל להיות פופולרי יותר מראש העיר שלו.

האירוע הפך שיחת היום ומוקד התעסקות למגזינים רבים בארה"ב. ה-Newsweek לדוגמה, הגדיר את המעשה כסיפור הראוותני ביותר של יחסי שוטרים ופוליטיקאים, מאז שימש תיאודור רוזוולט כמפקד משטרת ניו-יורק ב- 1890 (Beals & Thomas,1996).

ברטון, המיישם החשוב ביותר לדעתי של אסטרטגית השיטור הקהילתי, עד היום, עמד עד לאחרונה בראש אחת התצוגות המרשימות בעולם של אפקטיביות משטרתית. הוא הצליח לרסן את הפשיעה בעיר שבה איבדה המשטרה, מזה שנים, שליטה על הרחוב.

נסיבות האירוע הזה מהוות כלי מצוין להבנת הסיכויים והסיכונים שבאסטרטגית השיטור הקהילתי: הפופולריות הרבה של המשטרה והעומדים בראשה, בקרב הציבור, מחד והטשטשות התחום שבין פוליטיקה ושיטור מאידך.

שרשיו של תהליך אבדן השליטה על הפשיעה בניו-יורק נעוצים בשנות ה- 60, עת החלו בתי-המחוקקים ובית המשפט העליון, בארה"ב, בתהליך צמצום סמכויות המשטרה והגדלת זכויות חשודים. 'חוק מירנדה', שנחקק ע"י המחוקק האמריקני ב-  ,1965ופסיקות ביהמ"ש העליון במהלך אותו עשור, השפיעו עמוקות על דרך העבודה המשטרתית. התוצאות התבטאו בהתגברות דרסטית של פשיעת הרחוב ובשיתוק מערכת אכיפת החוק (יחזקאלי, 1995א').

ג'וליאני, לשעבר תובע מחוזי קשוח וחסר פשרות נבחר לתפקידו על רקע חוסר האונים המשטרתי בהתמודדות עם הפשיעה והכישלון המשטרתי בטיפול במהומות השחורים בשכונת 'קראון-הייטס', לפני כשלוש שנים. בהתבססו על המוניטין שיצא לו כלוחם חסר פשרות בפשיעה, הבטיח ג'וליאני לבוחריו כי ניתן לנצח את המלחמה נגד הפשיעה, אם רק תשונה האסטרטגיה המשטרתית.

האסטרטגיה החדשה שתיכנן ג'וליאני התבססה על תיאורית "החלונות השבורים". גישה זו פותחה ע"י  (1982,Wilson & Kelling) והיא מהווה את הבסיס לשיטת 'השיטור הקהילתי'. היא מבקרת את שיטת השיטור המסורתית, וגורסת כי הפחד מפשיעה הוא המוליך לעליה בשיעורי הפשיעה ושכונות 'מוזנחות' מהוות יעד להשתלטות של עבריינים. עבירות קטנות כוונדליזם הן היוצרות אקלים המוביל לפשיעה רצינית יותר. מכאן שהדרך להפחית פשיעה רצינית היא ע"י מאבק בעבירות ה'קטנות' (יחזקאלי ושלו, 1996) כדי ליצור אפקט פסיכולוגי של בטחון, יש לפעול, ביחד עם הקהילה למנוע הזנחה חיצונית ולהקפיד על עבירות קטנות: להקפיד על טיפוח, לתקן מידית חלונות שבורים וסימני הזנחה אחרים, למנוע משיכורים ומסוממים להתגולל ברחובות וכו'.

ג'וליאני בחר, בינואר 1994, אדם תקשורתי ודומיננטי לא פחות ממנו עצמו, כאדריכל השינוי. את ויליאם ברטון, ששימש עד אז כמפקד משטרת בוסטון [כתבה מקיפה על הנושא פורסמה בגיליון 153 של 'מראות' (יחזקאלי ושלו, 1996)].

תוצאות השינוי הזה היקנו לג'וליאני וברטון מקום של כבוד בדברי ימי המשטרה, כממשיכיהם החשובים ביותר של Wilson & Kelling. הפשיעה פחתה ברבע ומקרי הרצח ב- % 40תוך שנתיים! (ראה את לוח נתוני הפשיעה המצ"ב). זוהי הרמה הנמוכה ביותר של פשיעה שנרשמה בניו-יורק מזה 25 שנה (1996 ,Beals & Thomas).

השינוי בניו-יורק אינו רק סטטיסטי. האווירה הכללית בעיר השתנתה והפכה בטוחה יותר. הרכבת התחתית חזרה לשקוק חיים, לאחר שנים בהם הדירו אנשים את רגליהם ממנה. תיירים מסתובבים בבטחה ב'טיימס-סקוור', שפעם הייתה מוקד פשע והיום משלימה שיקום מלא. לאורך רחוב  ,42שחלקו המערבי היה נגוע בעבר בזנות ופשע, קמים בזה אחר זה תאטראות ובתי משרדים, שדוחקים החוצה את חנויות הפורנוגרפיה (יחזקאלי, 1995).

הפשיעה בניו-יורק: נתונים מדגמיים השוואתיים לשנים 1995-1993

מתוך כתבת ה- Beals & Thomas, 1996) Newsweek)

העבירה                               1993                                 1995                   אחוז הירידה

גנבת רכב                          112,342                              71,899                        36% -

שוד                                  1,951                                 1,182                         39% -

רצח                                 86,001                               59,341                        31% -

הצלחתו של ברטון בולטת בעיקר לאור ה'מוניטין' שיצא למשטרת ניו-יורק, של מנגנון ביורוקרטי בעייתי, מושחת ולא אפקטיבי. הוא הצליח לנטוע בקרב הציבור תחושה של אחדות מטרה עם המשטרה, בהעבירו את התחושה שהמאבק בפשיעה הוא בעצם מלחמה. התוצאה היתה גיבוי ציבורי גובר והולך ככל שהפשיעה ירדה.

אחד השיאים של גיבוי זה היה הנכונות הציבורית לקבל עליה של % 50 אחוז באלימות המשטרתית כלפי חשודים. עובדה זו מעניינת בעיקר בשל הרגישות הציבורית לאלימות משטרתית, כפי שבאה לידי ביטוי במהומות השחורים בשכונת 'קראון-הייטס', לפני כשלוש שנים. אם היה נתון כזה נרשם בעיר אחרת, היה, ללא ספק, נוצר לחץ לפיטורי המפכ"ל. בניו-יורק, נתפס המפכ"ל כגיבור מנצח.

אולם היה גם צד אחר להצלחה. דומה כי ברטון סוחרר מהישגיו. הוא סיגל פרופיל תקשורתי גבוה, כשהוא משווה עצמו לוינסטון צ'רצ'יל ואת מאבקו בפשע למלחמתו של צ'רצ'יל בנאצים במלחמת העולם השנייה. אורח החיים שניהל הפך ראוותני יותר ויותר. הוא החל להתחכך בעשירי העיר וליטול חלק באירועים נוצצים. סיפורים על עבירות אתיות של המפכ"ל החלו לדלוף לתקשורת. סופר, בין היתר, על חופשה באיים הקריביים שקיבל המפכ"ל מהמליונר הנרי קרוויס, על מקדמה של  $ 350,000 שקיבל הצ'יף כמקדמה לספרו ועוד.

כל אלה היו לצנינים בעיני ג'וליאני, אשר התערב, לא פעם, לכפות את רצונו על המפכ"ל הסורר. פעם כדי להכריחו לפטר חלק מצוותו האישי ופעם אחרת כדי לבטל מצעד משטרתי שהתכוון המפכ"ל לערוך בעיר, לרגל יום הולדתו! (1996 ,Beals & Thomas).

שיאו של הקרע בין ראש העיר ומפקד המשטרה שלו ארע בעקבות גליון ינואר של ה- "TimeMagazine" שעסק, בכתבה מפורטת, ב'נס' של ההשתלטות על הפשיעה (1996 ,Beals & Thomas) (ג'וליאני עבד קשה על מנת להשיג את הכתבה הזו וציפה לה בכיליון עיניים. שכן, היא היתה אחד ה'פרסים', שעתיד היה להצביע על שאיפותיו בפוליטיקה הכלל אמריקנית.

כאשר התפרסמה הכתבה נדהם ג'וליאני לגלות כי התהילה 'נגזלה' ממנו ע"י מפקד המשטרה שלו. את תמונת השער של ה'טיים' עיטרו פניו של המפכ"ל ברטון. על פי ה- "Newsweek", התוצאה הייתה בלתי נמנעת. עזיבתו של מפקד המשטרה היתה כבר שאלה של ימים.

עובדת פיטוריו של ברטון מוכחשת על ידי לשכתו של ג'וליאני. נרמז כי ברטון תיכננן זה מכבר לנצל את המוניטין לו זכה לזכות ב"תפקיד המליון דולר" של חברת אבטחה מפורסמת בסקטור הפרטי. לעומת זאת, ברטון עצמו מסר ל- "Newsweek"כי היה זה "המתח בינו לבין ג'וליאני בגין 'עודף כיסוי עיתונאי'" שהביא להפסקת עבודתו.

דומה כי במציאות הפוליטית האכזרית של ארה"ב, לא היו לג'וליאני ברירות, אם הוא חפץ חיים מבחינה פוליטית. החשיפה האדירה לה זכה ברטון, יכולה היתה להיות מתורגמת, בבוא היום, בקלפי וג'וליאני יכול היה למצוא מולו מתחרה אטרקטיבי לרשות העיריה, הטוען לאותם הישגים בהם מתהדר ראש העיר. לג'וליאני, שמינה לתפקיד את נאמנו הווארד ספיר (Howard Sapir) יש עתה זמן מספיק להוכיח כי הירידה בפשיעה הייתה מעשה ידיו ואינה תלויה במפכ"ל זה או אחר.

אולם, ה- "Newsweek" טוען, במידה רבה של צדק, כי בצעד זה קיים הימור לא מבוטל. שכן, אם הפשיעה תעלה עתה, יטיל הבוחר את האשמה כולה על כתפי ג'וליאני.

לסיפור מרתק זה שני לקחים לנסיון הטרי של ישום ה'שיטור הקהילתי' במציאות הישראלית.

האחד - מידת הפופולריות של מפקדי משטרה קהילתיים ומידת האמון הנבנית בינם לבין הציבור, על ההשלכות האישיות שעשויות/עלולות להיגרם להם.

השני -ההשלכות האפשריות של ההתקרבות אל ראש הרשות וסיכוניה.

נראה כי המציאות הישראלית נוחה יותר מזו האמריקאית ליישום יעיל של 'השיטור הקהילתי', דווקא בשל העובדה שהמשטרה היא לאומית. הפופולריות של מפקדי משטרה אינה מאיימת, בדר"כ, על כיסאו של ראש העירייה. לכן, הסיכוי ל'פוליטיזציה של המשטרה' קטן בהרבה. יתרה מכך, גם הסיכוי שמפקד משטרה 'יסתחרר' מהפופולריות שלו, נוסח ברטון, אינה סבירה במשטרה לאומית, בשל האיזונים הקיימים במבנה שלה והרוטציה המהירה יחסית בתפקידים שוחקים אלה.

בנוסף לשני לקחים אלה, ראוי להקדיש מספר מילים גם לגיבוי הציבורי לתופעה המתגברת של 'אלימות שוטרים'. מסתבר כי 'אלימות משטרתית' אינה נתפסת תמיד באופן שלילי ע"י הציבור. לעיתים, קיים לחץ מצד האוכלוסיה דווקא להגביר את 'האלימות המשטרתית', נגד מי שנתפס כמאיים על בטחונה. על סכנה זו התריע גם דו"ח הועדה לענייני משטרה, אשר הוגש למועצה הישראלית לקרימינולוגיה (וייסבורד ואח', 1996). הדו"ח מביע את החשש כי 'משטרה קהילתית' עלולה "לאמץ 'יותר מדי' "את גישות הקהילה כלפי פושעים וכלפי אחרים, הנתפסים כאיום לביטחון ולסדר בקהילה".

למרות הסיכונים שפורטו לעיל, ראוי שתקופתו של ברטון תיבחן בעיקר במבחן האפקטיביות שהשיגה.

בישראל, ראוי שהדברים יבחנו, בייחוד על השינוי בסמכויות המשטרה, המתחולל בימים אלה. קבלת התיקון בחוק סדר הדין הפלילי, המפחית בחצי את זמן המעצר ללא צו שופט הינו רק אחד בשורה של צעדים המגבילים את יכולתה של המשטרה לפעול באסטרטגית הפעולה הקיימת. הוא מקרב אותנו למציאות החוקית האמריקנית של אחרי שנות ה-  ,60הבעייתית כל כך מבחינת יכולת התפקוד של המשטרה.

יהיו מגרעותיו האישיות של ברטון אשר יהיו, שום משטרה מערבית, המכבדת את עצמה לא תוכל לוותר על 'הערכה מחדש', תוך בחינה של הסיכונים והצבת חסמים שימנעו סחף לכיוונים אלה.

 יחזקאלי פנחס, עלייתו ונפילתו של השוטר מס'  1באמריקה, מראות המשטרה, גליון  ,156 ספטמבר-אוקטובר 1996, עמ' 29-28. 

[לריכוז המאמרים על יחסי המפכ"ל והשר הממונה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

• וייסבורד דויד, אמיר מנחם, טננבאום אבי, ברק ישראל, שלו אורית, שיטור קהילתי בישראל - סיכויים וסיכונים, מוגש למועצה הישראלית לקרימינולוגיה ע"י הועדה לענייני משטרה, פברואר 1996.
• יחזקאלי פנחס, כללי המשחק משתנים, מראות המשטרה, גיליון 152, ספטמבר- אוקטובר 1995א', עמ' 23-21.
• יחזקאלי צדוק, לעולם לא תאמינו איפה אשתי עשתה קניות. בהארלם, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 10/7/95ב', עמ' 17-16.
• יחזקאלי פנחס, שלו אורית, שיטור של הדברים הקטנים, מראות המשטרה, גיליון 153, ינואר 1996, עמ' 25-24.
• Gregory Beals and Evan Thomas, A Crimebuster's Fall, Newsweek, April 8, 1996, p. 32-33.
• Wilson James Q., Kelling George, Broken Windows, Atlantic Monthly, March 1982, p. 29-38.