[בתמונה משמאל: דיס אינפורמציה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת "מראות המשטרה", ב- 1997]

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

השתלת דיס-אינפורמציה באמצעי התקשורת, ע"י המשטרה, הינה כלי שנוי במחלוקת, להשגת מטרות משטרתיות: השגת ראיות, או כל מטרה אחרת, בדרך של הונאת העבריין (ויתר הציבור איתו).

הניסיון המשטרתי הממוסד לעשות שימוש בדיס-אינפורמציה החל בישראל בשנות ה- 70' והסתיים בתחילת שנות ה-  '80. בעקבותיו, קבעו מפקדי המשטרה שדיס-אינפורמציה בתקשורת הינה כלי לא לגיטימי ואין להשתמש בו.

האם קביעה זו נכונה? מאמר זה ינסה להתמודד עם ההיבטים השונים של הסוגיה, השנויה במחלוקת, הזו.

הזיכרון ההיסטורי

ניתן למנות שלוש 'תחנות' במהלך הניסיון המשטרתי לעשות שימוש ממוסד בדיס-אינפורמציה בתקשורת. הראשונה נעשתה בתיאום עם התקשורת, לא עוררה התנגדות אולם נכשלה. השנייה הצליחה מאד, אולם גררה ביקורת קשה מצד הדרג המשפטי ואילו השלישית נכשלה כישלון חרוץ וגרמה ל'רעידת אדמה' במשטרה ולטראומה מתמשכת:

א. פרשת רחל הלר - השימוש הממוסד הראשון בדיס-אינפורמציה: המקרה הראשון קשור לחקירת רצח רחל הלר, חיילת, שנרצחה בחולות קיסריה, באוקטובר  .1974המשטרה ניסתה לפתות את הרוצח לחזור למקום הפשע ע"י השתלת ידיעה בעיתונות, לפיה טילפן אלמוני למשטרה ומסר כי הבחין, בחולות קיסריה, בבגדי אשה ובתיק. נמסר כי המשטרה מייחסת חשיבות רבה למציאת חפצי הנרצחת, מתוך הנחה שהרוצח השאיר עליהם טביעות אצבעות. לפיכך, מבקשת המשטרה מן האלמוני להתייצב במשטרה ולהובילה למקום שבו ראה את הבגדים והתיק". החוקרים קיוו כי הרוצח ינסה להעלים את התיק לפני שהאלמוני המטלפן, יציר דמיונם, יגיע לשם. מארב משטרתי שהוצב במקום, משך  4 ימים רצופים, המתין עד בוש. הרוצח לא נפל בפח המלכודת התקשורתית. יצויין כי באותו מקרה היה מדובר בפניה אל עורכי העיתונים ובהשתלת הידיעה בהסכמתם (זיגל, 1994; לשם, 1988).

[תמונה זו הועלתה לפייסבוק על ידי Nami Zamberg ב- 5/8/16]

ב. פרשת פלד - ההצלחה הגדולה, והשנויה במחלוקת, של השימוש בדיס-אינפורמציה: הניסיון הבא של המשטרה היה קצת יותר משנה לאחר מכן, בינואר  .1976 הוא הביא לתוצאות המקוות, אולם גרר בעקבותיו גם ביקורת נוקבת. בעקבות המבוי הסתום בפרשת מנהל המכס, פלד, אשר נבע מפחדם של אנשים להעיד, החליט זיגל ליצור את הרושם כי החומר המצוי בידי המשטרה מבוסס ומרשיע, וכל המוסיף את עדותו לעדות הקיימת נגד פלד אינו מסתכן (לשם, 1988). זיגל (1994) מתאר זאת כך: " מי העדים שיכולים להעיד נגד מנהל מכס? או פקודים שלו, או אנשים שבאים במגע איתו ותלויים בחסד שלו...." כאשר מפרסמים העיתונים שמחר הוא ישוחרר... מי יהיה מוכן לסכן את עצמו ולספר לי דברים שמפלילים את פלד? הרי הם יודעים שזה גזר דין מות בשבילם, אם הוא חוזר מחר לתפקיד שלו. "על מנת לחסל את האמונה הזאת, בידיעתו ובהסכמתו של המפכ"ל, יזמתי מסיבת עיתונאים, כולל טלויזיה, ואמרתי שזה לא נכון (שפלד משתחרר) ושאספנו הוכחות, שאני משוכנע שנגיש כתב אישום נגדו וזהו. עד כדי כך השגתי, שלפחות חלק מהאנשים, שפקפקו ופחדו לבוא להעיד, העידו". הסתבר כי השיטה הייתה יעילה מאד וכי הביאה לאיסוף חומר משמעותי נגד פלד. אולם, הראיון הביא לתגובה מיידית של היועץ המשפטי לממשלה דאז - פרופ' ברק. ברק ראה בכך פגיעה בכללי הצדק והמשפט וטען שאין מרשיעים אדם בטרם הובא למשפט. גם שר המשפטים דאז - חיים צדוק דרש את בירור העניין (לשם, 1988). בעקבות כך, טוען לשם, פרסם המפכ"ל הודעה כי זיגל ננזף. זיגל (1994) עצמו מכחיש זאת מכל וכל. יתרה מכך. לטענתו, לא רק שלא ננזף, לא ע"י היועמ"ש ולא ע"י המפכ"ל, אלא אף קיבל מהמפכ"ל רוזוליו "ישר כוח".

ג. 'פרשת עדי המדינה': הכישלון והטראומה: מעודד מתוצאות השימוש בדיס-אינפורמציה בפרשת פלד, יזם זיגל שימוש נוסף בדיס-אינפורמציה בתקשורת בספטמבר .1980 ניסיון זה נחקק היטב בהיסטוריה של משטרת ישראל, שכן, תוצאותיו הביאו לפיטוריו של המפכ"ל שפיר* לתום עידן זיגל ביחידה לחקירות הונאה ולהחלטה של פיקוד המשטרה להמנע להבא מהטעיה מכוונת באמצעי התקשורת... היטיב להגדיר זאת זיגל (1994): "אני... קיבלתי הסכמתו של הרצל שפיר לדיס-אינפורמציה וזה היה אחד הדברים שגרם לפיטורין שלו" [באופן פורמאלי, רב ניצב הרצל שפיר לא פוטר. ע"פ ההגדרה הרשמית, שר הפנים והמשטרה דאז - יוסף בורג, לא האריך את שירותו מעבר לתקופת הנסיון של שנה (בורג, 1994)].

הייתה זו פרשת עדי המדינה במשפטו הראשון של השר דאז אהרון אבו חצירא. ע"פ לשם (1988), צומה של פרשת אבו-חצירא, כאשר רבו הלחצים על עד המדינה גוטליב, היחידי שהצליחה המדינה לגייס, והיה חשש שיתמוטט, פנה זיגל למפכ"ל שפיר וסיפר לו על מצבו של גוטליב. זיגל ביקש אישור לפרסם כי יש עדי מדינה נוספים בפרשה על מנת להוריד את הנטל מגוטליב ולתת עידוד לעדי מדינה להצטרף. בעקבות השיחה קיבל דובר המשטרה דאז, אריה ארד ז"ל, הנחייה להודיע לשני עיתונאים על קיומם של עדי מדינה נוספים. עיתונאים שניסו לגלות את זהות העדים, הגיעו למסקנה כי מדובר בששה אנשים שנעצרו בפרשה זו. בעקבות שיחה נוספת עם הדובר יצא "ידיעות אחרונות" ב- 5/9/80 בכותרת ראשית: "למשטרה שישה עדי מדינה נגד אבו-חצירא. ממצאים חדשים יאפשרו הגשת כתב אישום בקרוב". הכתבה פרסמה גם את שמות השישה.

מרגע שנתפרסמו השמות, תרגיל ההטעיה נחשף. רוב המוזכרים בכתבה הכחישו בתוך שעות ספורות כי הגיעו להסכם כלשהו ודובר המשטרה נאלץ לפרסם הכחשה רשמית.

מחיר הכישלון היה כבד. גם ברמה האישית. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות לחצו של משרד הפנים, הודיע המפכ"ל כי הדובר יסיים את תפקידו. הדחת ארד הייתה רק תחילתו של מחול שדים, שהסתיים רק כשהופסקה כהונתו של שפיר.

ההשוואה לצבא 

זיגל השווה את ניסיונו להפיץ דיס-אינפורמציה בתקשורת, כדי לקדם תהליך חקירה, לפעולותיו של צבא, בעת מלחמה, וב"במלחמה כמו במלחמה" (לשם, .)1988

גם דיקן הפקולטה למשפטים בירושלים דאז - הפרופ' זלמן פלר, ראה, בהקשר זה של השימוש בדיס-אינפורמציה בתקשורת, דמיון רב בין "המלחמה בפשע" ושדה הקרב. לטענתו "המלחמה בפשע כמוה ככל מלחמה. יש בה פעילות הסחה והתקפת פתע" (לשם, 1988) השוואה זו והצורך המשטרתי להגן על החברה, לדעת פלר, יש בהם כדי להכשיר את השימוש בדיס-אינפורמציה, ע"י המשטרה.

השימוש בדיס-אינפורמציה באמצעי התקשורת, ע"י צבא, כאמצעי להונאת אויב/יריב, הינה שיטה ידועה, שימיה כימי התקשורת עצמה. השיטה היתה בתחילה בשימוש ממשלים וצבאות, כאמצעי ליישום 'עקרון התחבולה', שהוא עיקרון מפתח בלחימה. מטרתה, בדר"כ,

להביא את האויב/היריב לדרך החשיבה הרצויה למבצעה, על מנת להטעותו.

הארוע הראשון בו היה שימוש נרחב בדיס-אינפורמציה היה מלחמת העולם השניה. הצדדים הלוחמים עשו שימוש בכלי התקשורת כדי לזרוע מבוכה וערפל בשורות האוייב ולגרום לו לבצע צעדים שגויים. גם צה"ל, כצבאות אחרים השתמש בטקטיקה זו במלחמותיו.

המקרה המפורסם האחרון בו נעשה שימוש צבאי בתקשורת לצרכי הונאה, במהלך מבצע צבאי, היה המאמץ האמריקני להרתיע את עיראק מפלישה לסעודיה בשלב המקדמי של מלחמת המפרץ, לפני שהאמריקנים הצליחו לצבור כוחות מספיקים בשטח. "צבא ארה"ב ניצל את התקשורת, שלא בידיעתה, להעברת מסרי הונאה, לשם האדרת העוצמה האמריקנית, דבר שקומם עליו מקצת מעורכי העתונים הבכירים (רס"ן דן, 1996).

ההיבט העקרוני 

מערכת היחסים הבעייתית בין המשטרה והעיתונות עברה תהפוכות רבות במרוצת השנים.

במהלך העשור האחרון עברו יחסי המשטרה עם העיתונות מהפך מוחלט, מניכור והתייחסות חד כיוונית ועד לפתיחות מוחלטת. יחד עם זאת, דומה שטרם מצאו לה מפקדי המשטרה קוד התנהגות נכון. כך הדבר גם באשר לסוגיית השימוש בדיס-אינפורמציה. בין אלה, המצדיקים את השימוש בדיס-אינפורמציה, ניתן למנות, אנשי משטרה, אקדמיה ותקשורת.

ניצב (גימ') זיגל מכנה את תרגיל ההטעיה ברצח רחל הלר כ"דיס-אינפורמציה נהדרת, קלאסית", שלא הזיקה לציבור, גם אם לא עלתה יפה: "דיס-אינפורמציה שמביאה ללכידת עבריין. מה רע בזה? למי זה מזיק? (זיגל, ;1994 לשם, 1988).

ניצב (גימ') קרתי (1994) שהיה ראש אגף החקירות בתקופת 'פרשת עדי המדינה' מצדיק את שיטת הדיס-אינפורמציה, אולם בהסתייגויות רבות: "המלחמה בעולם הפשע, אם זה הפשיעה האלימה הגסה ובין אם זה הפשיעה המתוחכמת, הכלכלית, היא קשה... מאד מפני שהגורם הממלכתי, עם כל זה שהוא נראה גדול ועצום וכל יכול, קשור עם שתי ידיו לאחור: עם מגבלות, עם חוק, עם סייגים, עם כל הדברים האלה. לעומת זאת החשוד נהנה מכל הזכויות: זכות השתיקה וזכות החופש וזכות להיות זכאי כל עוד שלא הורשע... הכל הוא יוכל לעשות, עד שלא תוכיח שהוא פושע. אבל איך תוכיח?... צריך ראיות קבילות. אז מחפשים דרכים איך להגיע לזה. לא להכשיל אדם ולא לסבך אדם ולא להעליל עליו. אבל לפחות, להגיע לחקר האמת. לא תמיד אתה יכול להשיג את זה בצורה פשוטה. לבוא לאדם 'תשמע, שב פה מול, פתח את הפה, תמסור עדות, אני ארשום' ויש לך ראיות. זה לא הולך ככה. כשאתה לא יכול להשתמש באמצעים פיסיים אתה עושה את זה בצורה יותר מתוחכמת... ע"י זה שאתה מדרבן אנשים לדבר, או לשתף פעולה, או לגלות דברים, ע"י תכסיס..."

דיקן הפקולטה למשפטים בירושלים דאז - הפרופ' פלר, פרסם, בעיתון "הארץ", ב- 6/1/81, מאמר בשם "זכות המשטרה לשקר", על רקע פרשת עדי המדינה בתיק אבו-חצירא : לטענתו "נבחרי העם המתרעמים על שהמשטרה שיקרה, אינם קולטים את מטרתו הנעלה של השקר... יש לקוות שהרשות החוקרת תוסיף להשתמש בכל האמצעים הכשרים האלה, במטרה לגלות את הפשע ולהגן על החברה... עניין השתלת הידיעה על כמה עדי מדינה בחקירה על פרשת שר הדתות, אינו שקר אלא מעשה מחויב המציאות" (לשם, 1988).

מנכ"ל הערוץ השני, נחמן שי (1993) אינו פוסל כלל שימוש בדיס-אינפורמציה בתקשורת, ע"י המשטרה, בידיעת העיתונאי. ע"פ שי, "יש לקחת בחשבון שקיימת מערכת יחסים של תן וקח עם עיתונאים, אשר תחייב את המשטרה לשלם במישור היחסים הלא-פורמלי".

מעבר לנימוקים העקרוניים קיים גם הנימוק הפרקטי: בשימוש בדיס-אינפורמציה, המשטרה אינה חורגת מהתנהגותם של יתר המשתמשים בתקשורת. דיס-אינפורמציה בתקשורת הינה ממילא מעשה של יום-יום. מפרסומת, דרך אינפורמציה חלקית או שקרית המופצת ע"י גורמים אינטרסנטים ואנשי יחסי ציבור למיניהם ועד המנעות מפרסום או פרסום דיס-אינפורמציה מכוונת, בידיעת הכותבים, כאשר הם מפיקים מכך טובות הנאה, מקצועיים או אישיים. התקשורת לוקה בכל אותם  חוליים שהיא אמורה להתריע על קיומם בגופים האחרים. היא אחד המקצועות שאין לו קוד אתי ומוסדות אכיפה אפקטיביים. היא תלויה במכירות ולכן היא סלקטיבית, דרמטית ואף לא הוגנת ,kleining( .)1994 די לצטט את דברי היועץ המשפטי לממשלה דאז, בן- יאיר (אלון,  )1996באמרו כי "לא הופנמה בה (בתקשורת) די הצורך ההכרה שמתפקידה החברתי החשוב נובעות לא רק זכויות אלא גם חובות מקצועיות, אתיות, מוסריות ומשפטיות". בן-יאיר הדגיש כי "לעתים יש בעיתונות מניפולציה של מידע, המתבצעת ע"י אנשי שררה וזוכה לשיתוף פעולה דווקא מצד העיתונאי, האמור להגן על הציבור מפניה". 

אז למה ההתנגדות לשימוש בדיס-אינפורמציה? 

קיימות שתי סיבות עיקריות להתנגדות הרבה לכלי זה, בתוך המשטרה ומחוצה לה, האחת עקרונית והשנייה מעשית:

הסיבה העקרונית נעוצה במעמדה של המשטרה בחברה דמוקרטית, ופה ההבדל הגדול בין הצבא למשטרה: יחסי משטרה תקשורת הינם בעייתיים מעצם העובדה שהתקשורת משמשת, במדינה דמוקרטית, כאחד מאמצעי הפיקוח על המשטרה (Kleining,1994). על כן, הטעייה מכוונת של ציבור, גם אם למטרות טובות, יכולה לעתים להיתפס כבעיה. היטיב להגדיר זאת ניצב (גימ') קרתי (1994): משטרה היא לא צבא. המנדט שלך בא מהציבור, לא מהממשלה, ואתה צריך לחיות בתוך קונצנזוס מסויים כשאתה עושה דברים".

הסיבה המעשית מהווה את הנימוק כבד המשקל ביותר נגד השימוש בדיס-אינפורמציה בתקשורת - זהו המחיר (הן מקצועי והן אישי) הכבד שעל המשתמש לשלם במקרה של כישלון. בניגוד לצבא, נשוא ההונאה של המשטרה אינו אוייב. להיפך. הוא יכול להיות אדם רב השפעה. המשתמש בדיס-אינפורמציה בתקשורת נוטל על עצמו, בנוסף לסיכון המבצעי (ראה, למשל, את הכשלון ב'פרשת עדי המדינה') גם סיכון אישי משמעותי, ההולך וגדל, בהתאם למעמדו של הגורם שעליו בוצעה ההונאה.

על כן ראוי לסייג את השימוש בשיטה. למשל, הגבלת השימוש בשיטה לסוג מסויים של חקירות (לדוגמא - פרשיות רצח, בהם הרוצח טרם נלכד), שיתוף העיתונאים בסוג מסויים של מקרים, ו/או תיחום הדרג המחליט על השימוש בדיס-אינפורמציה. זיגל (1994), למשל, טוען, על רקע לקחי 'פרשת עדי המדינה' כי המאשר חייב להיות המפכל עצמו...

לסיכום, 'השתלת' דיס-אינפורמציה בתקשורת הינה כלי חקירה המחייב נסיון, פיקחות ומיומנות רבה. היא תישאר תמיד אקט שנוי במחלוקת, ותימדד תמיד במבחן התוצאה.

ניצחת - מה טוב. הפסדת - הפסדת הכל...

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.
• אלון גדעון, בן-יאיר קורא לעיגון חופש הביטוי בחוק יסוד, הארץ, עמ' 10א'.
• בורג יוסף, מכתב למחבר מיום 23/4/94.
• זיגל בנימין, ראיון מיום ,22.3.94בהקלטה ובכתובים בידי המחברים.
• לשם ברוך, זיגל, ספרית מעריב, תל אביב, 1988, עמ' 185-196.
• קרתי יחזקאל, ראיון מיום 7.4.94, בהקלטה ובכתובים בידי המחבר.
• רס"ן דן, פעולות הונאה במלחמת המפרץ, מערכות, מס' 348, יוני 1996, עמ' 28-33.
• שי נחמן (מנכ"ל הערוץ השני), המהפך בעולם התקשורת בישראל, הרצאה בכנס דוברים של משטרת ישראל בבית ההארחה "שורש" - 22.12.93.
• Kleining John, Ethical Policing, 1994, (not published).
• יחזקאלי פנחס, השימוש המשטרתי בדיס-אינפורמציה באמצעי התקשורת, מראות המשטרה, גיליון 162, ספט'-אוק', 1997, עמ' 18-21.