[התמונה מתוך אתר משטרת ישראל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בנוב' 1998, בכתב העת מנהלים המשטרה, גיליון מס' 11, עמ' 14-7]

[לריכוז המאמרים אודות השתלבות נשים בארגונים צבאיים, לחצו כאן]

מבוא

לאחרונה נתבשרנו כי הועדה שמינה המפכ"ל דאז, חפץ, בנושא בדיקת אפליית נשים בגיוס ובהעסקה סיימה את תפקידה, והמלצותיה אושרו ע"י המפכ"ל והשר. עלון שהוצא ע"י אכ"א, המכוון אל הגברים שבינינו, מפרט את עיקרי ההמלצות שתיושמנה.

ע"פ העלון התקבלה החלטה להנהיג מכסות גיוס: על כל שלושה גברים חובה לגייס אישה אחת לפחות. מיכסות תיקבענה גם בנושא היציאה לקורסים ומחוזות שלא יעמדו במכסה יפסידו את מקומותיהם. העלון מדגיש כי "יתקיים מעקב צמוד של אכ"א והפיקוד אחר ביצוע ההמלצות, וחריגה מהן תטופל בנחישות".

לדעתי, המלצות אלה אינן מעשיות. הן לא תעמודנה במבחן המציאות ותגרומנה נזק, בטווח הארוך, גם למערכת וגם לעניינן של הנשים במשטרה.

אני סבור שקיימת בעיה של גיוס והעסקה של נשים רק במגזר המבצעי ולא במגזרים אחרים. בעיה זו נוצרה, לא בגלל דעות קדומות, אלא בגלל שהנשים, שעובדות במגזר זה, השיגו לעצמן זכויות יתר על חשבון חבריהן הגברים ועל חשבון יעילות העבודה. הן אינן רואות במגזר זה יעוד, אלא רק קרש קפיצה למעבר לתחומי עיסוק אחרים.

אם ניתוח זה נכון, מכסות גיוס והכשרה לא רק שלא יפתרו בעיות אלה. הן אף יחמירו אותן.

האם אפליית נשים לרעה קיימת בכל המגזרים?

אי אפשר להתייחס לנושא העסקת נשים במשטרה כמכלול, כיוון שקיימים במשטרת ישראל שלושה סוגי עיסוק שונים: התפקידים המקצועיים, תפקידי משרד ומפקדה ותפקידי שטח (שלו ויחזקאלי, 1993). שלושת סוגי עיסוק אלה נבדלים ביניהם, הן מבחינת הפוטנציאל להעסקת נשים והן מבחינת הכישורים השונים, הנדרשים לגיוס.

גם ההתנגדות של מפקדים לגיוס נשים למשטרה שונה בין תחומי העיסוק. בתפקידים המקצועיים, אין לדעתי רלוונטיות למין המועמד בשיקולי הגיוס של המפקדים. בתפקידי המינהלה קיימת שליטה מוחלטת של נשים על תפקידים אלה. רק בתפקידי השטח קיים חוסר רצון בולט בקרב מפקדים להוסיף גיוס חדש של נשים על הקיים ממילא במגזר המבצעי (שלו ויחזקאלי, 1993).

בתחום המקצועי לא קיימת בעיה. שלו ויחזקאלי (1993) טוענים כי "התחום המקצועי הינו התחום שבו קיים השוויון הלכה למעשה. נשים וגברים מגוייסים לתפקידים אלו על סמך כישוריהם המקצועיים בלבד - על פי רוב לפי השכלתם האקדמית, או ידע ונסיון נדרשים שרכשו באירגונים אחרים. הם עוסקים במקצועות כגון: רפואה, משפטנות, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, חשבונאות, כלכלה, חינוך, ניהול, סטטיסטיקה, מדעי המחשב, הנדסת תעשיה וניהול, קרימינולוגיה ועוד.

בתחומים אלו מרוכזות רוב נשות הקריירה במשטרה. רוב המתגייסות במקצועות אלו,  מקבלות בהתאם לנהלי המשטרה מעמד של קצין (הודעת אכ"א 25/92) ומדלגות על המסלול המבצעי, דרכו מתקדמים השוטרים בתפקידי המשטרה הקלאסיים. אלו הם התחומים בו נשים הצליחו להעפיל לדרגות הקצונה הגבוהות ביותר.

שלו ויחזקאלי (1993)  טוענים כי לדעתם, "הדבר נובע מהעובדה כי לעיתים, נשים, במקצועות הצוארון הלבן, מעדיפות קריירה בשרות הציבורי כיוון שהיא פחות "מחייבת" מקריירה בסקטור הפרטי ומאפשרת להן להקדיש זמן למשפחתן. במסגרת זו הן שאפתניות ומוכנות להקדיש לעבודתן בדיוק כמו עמיתיהן הגברים. אותן נשים, הבונות קריירה, ונכונות להשקיע - מתוגמלות בתפקידים. יעידו על כך נושאות הדרגות הבכירות במשטרה".

גם בתפקידי משרד ומפקדה לא קיימת בעיה. להיפך - זהו מקום ה'מפלט' למתגייסות המגזר המבצעי: מספרן של השוטרות, מטבע הדברים, גדול יותר במפקדות, לא כי הפיקוד מייעד אותן לשם. ההפך הוא הנכון. כי כמעט כל תפקידי המזכירות והמשרד, כמו כח-אדם, גיוס, רווחה, הדרכה וכו' מאוישים ע"י נשים, כולל תפקידי קצונה בתחומים אלה. שלו ויחזקאלי (1993) טוענים כי שוטרות המתגייסות לתפקידי שטח בדרך כלל הינן רווקות. הן אינן ששות להישאר במגזר זה עם התהוותו של קשר משמעותי בחייהן. בשלב זה, הן עושות הכל על מנת לעבור למגזר המנהלי. כתוצאה מכך אין כמעט גיוס למגזר המנהלי, אלא "הגירה" של שוטרות מן המגזר המבצעי, המבקשות לשנות את תנאי העסקתן, אל המגזר המנהלי. בעיה זו בולטת בעיקר במקומות בהם אין מפקדות גדולות. במטה הארצי למשל, אין בעיה לגייס ישירות לתחום המנהלי עקב ריבוי המשרות בתחום זה.

שתי בעיות עיקריות נוצרות מתופעת "הגירת" שוטרות לתחום המנהלי: הבעיה הראשונה היא שהשוטרות מאיישות תפקידים ללא כל קשר ליכולותיהן בתחום המנהלי. הבעיה השנייה היא שנחסמה האופציה למפקדים להעביר שוטרים - גברים, שנשחקו, לתפקידים מנהלתיים. שוטרים אלה מצטברים ביחידות, בתפקידים של מוקד, יומן, מרכז שירות וכו' וגורמים נזק רב לאפקטיביות העבודה ולמורל יתר השוטרים.

מוקד הבעיה - המגזר המבצעי

1. נשים אינן מתמידות במסלול המבצעי: חלק מהמתגייסות מגיע לשטח בתחושת יעוד. רבות אחרות רואות במסלול זה רק קרש קפיצה למסלולי עיסוק אחרים. בעובדה, הרצון לעבוד בשטח נמוג מספר שנים לאחר הגיוס, כאשר השוטרת מקימה את משפחתה. כל מקרה כזה רק מחזק את הנסיון המצטבר של מפקדי השטח בנושא גיוס הנשים למגזר המבצעי. הוא גורם להם, ובצדק, להתייחס בחשדנות ובציניות להצהרות של מועמדות לגיוס על רצון בקריירת שטח. מלאך-פיינס ()1990 מסבירה זאת בכך שמרבית נשים והגברים מגדירים את עצמם במונחים של סטריאוטיפים מיניים מסורתיים. הגברים מזדהים עם עבודתם והנשים מזדהות לפני הכל עם משפחתן. במצב זה, בעת קונפליקט בין העבודה והמשפחה, המשפחה והבית יקבלו עדיפות. יזרעאלי ואח' ()1992 מסבירים תופעה זו באמצעות המושג "חישוב ההמרה של נשים" .נשים מחליפות עיסוקים המבטיחים קידום בקריירה והכנסה גבוהה יותר, או עיסוקים שהיו מאפשרים ניצול מירבי של כישוריהן, בתנאי עבודה המפחיתים ככל האפשר את ההתנגשות בין משרתן לבין תפקידיהן הביתיים. הן מחפשות עבודה, בה ניתן לעבוד גם בלוח זמנים גמיש ומאפשרים לנשים למלא גם את אחריותן בבית. הסיבה הרווחת לכך, ע"פ הספרות, הינה תהליך הסוציאליזציה אותו עוברות נשים. במסגרת זו מועברים לאשה שני מסרים סותרים - מחויבותה לבית ולמשפחה לעומת הצורך בהגשמה עצמית באמצעות עבודה מחוץ לבית וקריירה (מלאך-פיינס, .)1990 זו הסיבה שמעטות מאוד הנשים ומעטות עוד יותר הקצינות במגזר המבצעי. מפקדות התחנות הינן מתי מעט. אין כלל מפקדות ברמת פיקוד על מרחב ועל מחוז (הבעיה של נשירה לתחום המנהלי כמעט ואינה קיימת בתחום המקצועי. עבור נשים בתחום זה ניתן להניח כי "חישוב ההמרה" נעשה בבחירת השירות הציבורי על פני המגזר הפרטי) (שלו ויחזקאלי, 1993).

2. מיעוט נשים בשטח - אפליה, או צורך אובייקטיבי? אין מחלוקת כי קיים כורח בהמצאות שוטרות בתפקידים מבצעיים, כיוון שהטיפול בנשים- עברייניות מופקד רובו בידיהן: ההשתלטות על עברייניות, החיפוש על גופן, השמירה עליהן בבית המעצר - כל אלה הינם תפקידים שאינם יכולים להיעשות ע"י גברים.

מצד שני, שוטרות אינן יכולות לבצע את רוב הפעולות הללו על גברים. שיעור הנשים בקרב העבריינים עולה רק במעט על % .10מכאן, נשאלת השאלה - מה אחוז השוטרות במערך יעיל של שוטרי שטח? שכן, ברור כי כמות גדולה מידי של שוטרות תיצור בעיה, בעיקר בתחום הצורך להשתמש בכוח, לבצע חיפוש בגופם של גברים וכו'. שוטרות תקלענה למצבים שבהם לא תוכלנה למלא היטב את תפקידן ותצטרכנה להזעיק גיבוי של שוטרים לביצוע משימותיהן (שלו ויחזקאלי, 1993). כל איש שטח יודע כי לעולם לא ניתן לדעת כיצד ארוע מסתיים. מה מרווח הסיכון שיכול מפקד שטח לקחת? יחס של 1:4 בין שוטרים לגברים יכול ליצור מצב שבארוע חריג לא ניתן יהיה להשתמש ביעילות בכל כוח השוטרים הנתון לרשותו (כדאי לזכור כי בתחנות קטנות, בשעות מסויימות, שני שוטרים הם כל כוח התגובה של התחנה).

מצב כזה מתקבל בהבנה גם על ידי המחוקק: חוק הזדמנות שווה בתעסוקה (תשמ"א-1981) נוקט מידה רבה של הבנה למניעי מעסיק אשר מסרב לקבל נשים לתפקידים מסוימים, בגלל טבעו ואופיו של התפקיד.

3. אפליה לטובה בהעסקת נשים: במאי 1997 פרסם המקומון הבאר-שבעי 'שבע' מאמר, תחת הכותרת "סגנית ראש העיריה רחל לוי מחפשת עובדת ... רווקה!" (חליפה, 1997). למרות ההתקפות לא נרתעה סגנית ראש העיר (שהיא בעצמה אשת קריירה... האם אין לה אינטרס לעודד העסקת נשים??) וקבעה שכיוון שמדובר בשעות עבודה לא שגרתיות, הן אינן מתאימות לאשה נשואה. הבעיתיות של העסקת נשים, אצלנו, במגזר המבצעי, דומה.

על כן, ולדעתי באופן בלתי נמנע, נהנה מגזר השוטרות המבצעיות - הנשואות והאימהות לילדים (בעיקר) מהטבות מרחיקות לכת, על פני השוטרים הגברים. אלה, לא רק שלא נהנים מזכויות דומות, אלא שהעומס הנוסף הנובע מהטבות אלה, נופל על כתפיהם (ועל כתפי האזרחים, שאינם מקבלים את השירותים שהם זכאים להם).

בעיה זו מתחדדת אף יותר בתחום השכר. במגזרים אחרים מופלות נשים לרעה בשכרן. דווקא במשטרה קיים שוויון מלא בין המינים (שלו ויחזקאלי, 1993). מצב בו השוטרות מקבלות שכר שווה על תנאי ההעסקה טובים בהרבה מחבריהן השוטרים, ולא די בכך אלא שהעומס הנחסך מהנשים מוטל על כתפי הגברים, חבריהן ליחידה, וכל זאת בתקופה שבה שחיקת שוטרי השטח היא ללא תקדים - כל אלה יוצרים בעיה חריפה במיוחד.

בעיה זו, לדעתי, ולא דעות קדומות, היא הסיבה לכך שמפקדי השטח עושים הכל, מתחת לפני השטח, כדי לחסום כניסת נשים נוספות למגזר המבצעי. לעניות דעתי, כל עוד התנאים הקיימים בעינם, הם עושים זאת בצדק.

דוגמאות יש למכביר: אנא בידקו את כמות ניצול ימי הצהרה של גברים מול נשים נשואות, אימהות לילדים. את כמות ניצול ימי מחלות ילדים, את כמות המקרים בהן הוציאו שוטרות הגבלה בעקבות היריון, או השתחררו ממטלות בעקבות טיעונים, כמו 'אין סידור לילדים', 'בעיות עם מטפלות, מעונות' וכו'. בידקו, למשל, את החלוקה בין גברים ונשים - נשואות ואימהות לילדים בתיגבורים. בידקו למשל את נוכחות שוטרות נשואות ואימהות לילדים בעיתות חירום, כמו בעת מלחמת המפרץ, כאשר בתי הספר נסגרו.

המצוקה הזו גוררת נסיונות לא מוצלחים של מפקדים לפתור את הבעיה, אולם האילוצים האובייקטיביים של השוטרות חזקים בדר"כ מכל הוראה.

לדוגמה: בתאריך ה- 23/4/98 הוציא מש"מ/הדרכה מברק (אמארץ 8760) בנושא תגבור מחוז ירושלים לקראת אירועי יום העצמאות. לאחר פירוט הקצאת המיכסות שהוטלו על האגפים לתיגבור, מציין כותב המברק כך:

"ברצוני להפנות תשומת ליבכם להודעת אכ"א 11/98: 'העסקת נשים במשטרה', סעיף 2 - 'העסקה שוויונית': 'משטרת ישראל מתייחסת באופן שווה לשוטרים ושוטרות. מפקד ישלח שוטרת, גם אם היא אם לילדים, לתגבורים, יעסיקה במשמרת ג', יחייב אותה להשתתף במבצעים או יעסיקה בשעות עבודה שמעבר לשעות העבודה הרגילות, הכל כמתחייב מצרכי העבודה". על בסיס הודעה זו, מציין הכותב: "לאור האמור לעיל ניתן לשבץ שוטרות/קצינות בסד"כ התגבור". אשרי המאמין...

דיון

בקרב אנשי מקצוע קיימת הסכמה כי קיים חוסר שוויון בתחום התעסוקה, בין גברים ונשים (כמו גם בתחומים אחרים). נשים מוגנות יותר בהקשרים מסויימים, אולם, מקופחות ביחס לגברים בהקשרים אחרים (שלו ויחזקאלי, 1993; יזרעאלי ואח', 1992; מלאך-פיינס, 1990). זו בדיוק הבעיה של המגזר המבצעי - תסמונת של סובב ומסובב: ההגנות שיש לנשים ויכולתן  לצבור זכויות יתר, מביאות לקיפוח בגיוסן לחייל. אלה שכבר גוייסו מהוות את החסם הגדול ביותר בפני גיוס חברותיהן, המבקשות להצטרף לחיל.

דיון זה יתמקד בגיוס והעסקת נשים במגזר המבצעי, משתי סיבות עיקריות:

• האחת - הבעיה, לדעתי, מתמקדת במגזר המבצעי, ולא במגזרים אחרים.
• השנייה - עיקר הגיוס הינו במגזר המיבצעי ולכן החלטות הועדה, שאושרו, ישפיעו בעיקר על היחס בין גברים ונשים במגזר זה.

האם סוגיית השוויון בגיוס היא הערך החשוב ביותר בתהליכי בניית הכוח בתחנות? האם היא אינה סותרת ערכים חשובים לא פחות, כמו אספקת שירותים תקינה, בעיקר בעתות חירום?

לעניות דעתי המגזר המבצעי אינו מתאים לקריירה נשית, מסיבות אובייקטיביות ורובן המכריע של המתגייסות אינן מעוניינות בו לאורך זמן (איני סבור לרגע שנשים מוכשרות פחות. ההיפך הוא הנכון). נראה כי לרוב הנשים במגזר המבצעי סדר עדיפות המכתיב לרובן את העמדת הבית בראש סולם העדיפות, על חשבון ההתקדמות בעבודה. הדבר מוצא ביטויו בהעדפה בולטת של המגזר השירותי - מינהלי, על מגזר השטח הלוחמני. התוצאה - נוכחות מועטת של נשים, בוודאי בתפקידי פיקוד, במגזר המבצעי.

יתרה מכך, השנים הקריטיות לבניית קריירה במשטרה הן בין 21-30. זה הזמן להתמקצע, להתבלט, לצאת לקורס קצינים ולבסס קריירה. אולם, זה גם הזמן הביולוגי לבסס משפחה. הברירה העומדת בפני נשים היא חד משמעית. זו גם הסיבה שנשים אינן מעונינות להשאר במגזר המבצעי. השעון הביולוגי מחייב אותן לבחור.

אם נשים מוותרות, מרצונן, על הקריירה בתפקידי השטח, הן מוותרות גם, מטבע הדברים, על הדומיננטיות שלו בהררכיית הפיקוד, כיוון שרוב שלד הפיקוד הבכיר (למעט, כאמור, תפקידים מקצועיים) מורכב (וכך יאה) מקצינים שהעבירו בשטח חלק נכבד מהקריירה שלהם.

עלון אכ"א קובע כי "המפתח להערכתו של איש משטרה חייב להיות איכות ואופן תיפקודו, ולא מינו או מצבו המשפחתי". דומני שניתן להוכיח כי בגילים 21-30, תפוקתן האובייקטיבית של שוטרות נשואות ואימהות לילדים קטנים, נמוכה בהרבה מחבריהן השוטרים הגברים. אלה השנתונים העומדים בעיקר העומס ביחידות השטח ועומס זה הינו  בלתי אפשרי כמעט. במגזר המקצועי והמנהלי יכולות השוטרות לפצות (את עצמן ואת המערכת) בשנתוני גיל מבוגרים יותר. בשטח זה בלתי אפשרי.

מפקד משטרה, מקבל עם כניסתו לתפקידו אחריות טריטוריאלית על האיזור עליו הוא מופקד. הוא מחוייב לתת לאזרח שירותי חירום (ושירותים אחרים) בכח-האדם והאמצעים שהפקיד משלם המיסים בידיו. לשם כך עליו להקפיד לבחור לכל תפקיד את המתאימים ביותר.

אופן העסקת השוטרים ותהליך הכשרתם מהווה מגבלה נוספת על המפקד. ההעסקה היא קשיחה. החוזה אינו נחתם לפרק זמן קצוב. להיפך. מרגע שגוייסה שוטרת ועברה את השנה הראשונה, מקומה (למעט חריגים) מובטח מחד והיא אינה יכולה לשנות את תנאי העסקתה מאידך, כמו למשל אחיות בתי חולים, היכולות לעבוד פחות משמרות בתקופות מסויימות ותחתן מעסיק בית החולים אחיות אחרות. יתרה מכך, גם תהליך ההכשרה יקר ואינו מאפשר גמישות. בניגוד לפרופסיות אחרות (למשל, שוב אחיות בתי חולים), העובד אינו רוכש את ההשכלה המקצועית מתקציבו, לפני כניסתו למערכת, אלא מוכשר על חשבון המשטרה ועל חשבון זמן העבודה בתחנה. גם אם היה ניתן להחליף בתקינה שוטרת בחופשת לידה, או בהגבלות היריון, היה צורך להכשיר מחליף. מערכת ההדרכה מגושמת מידי לעמוד במטלה כזו. אין בנמצא בוגרי בתי ספר לשוטרים, הממתינים להעסקה כאשר מתפנה מקום.

מכל אלה עולה כי  שוטר, מרגע שקנה מושבו בתקינת התחנה, אין לו תחליף! מפקדי התחנות מוצאים עצמם בני ערובה בידי שוטריהם, המאיישים את תקינת התחנה. לחוסר יכולת למצות את התקינה יש קשר ישיר ליכולת לספק שירותי משטרה נאותים.

על כן, צריך להבין כי שוויון בגיוס ובהפעלה הוא עיקרון חשוב, אבל עולה כסף! משטרות מסויימות בארה"ב, שפעלו תחת ראשי ערים שהצהירו על שוויון בגיוס והעסקה, הגדילו את תקינת התחנה, באופן שכמות השוטרים - הגברים לא תפחת. אך האם זה פתרון ריאלי אצלנו?

מאחר ורוב צרכי הגיוס הינם בשטח, הכלל כי על כל שלושה גברים חובה לגייס אישה אחת לפחות יביא למצב בו, בעתיד, רבע משוטרי התחנה יהיו נשים. צעירות שתתגייסנה היום תהיינה בעוד מס' שנים אימהות עם ילדים.

בעת מלחמת המפרץ, מרגע שנתקבלה ההחלטה לסגור את בתי הספר, ירדו השוטרות- האימהות מסד"כ השוטרים המבצעיים. יתרה מכך, בכל החודשים הארוכים אח"כ, בהם ישנו השוטרים הגברים בתחנות, בכוננות, ישנו השוטרות בבית (מצב בו השוטרות ישנות לצד השוטרים בתחנות, מעלה בעיות אחרות, של חשש מהטרדה מינית למשל, שגם הן מהוות בעיה שראוי לדון בה בנפרד). האם האזרחים מודעים לעובדה שהעמדת רף הגיוס על 1:4 יגרום לכך שרבע ממערך השוטרים לא יהיה זמין בעת צרה? האם הם מוכנים לשאת בנטל השוויון שבגיוס ובהפעלה?

ומעבר לכך, האם יתכן שוויון בגיוס שוטרות במגזר המבצעי? אם הצורך האובייקטיבי בשוטרות נשים הוא ביחס של 1:9 (אולי גבוה יותר, אבל לא הרבה יותר), מה ההגיון בגיוס ביחס של 1:4? מה יהיו ההשלכות של גיוס כזה בעתיד על יכולת התגובה ועצמאות השוטרות בשטח, בהתחשב בכך שאזרוח התפקידים המנהליים לא יאפשר לדלל את מערך הנשים בתחנות בעתיד ושוטרות שתתגייסנה לשטח תישארנה שם? (סוגיית האזרוח גם היא ראויה להתייחסות נפרדת בהקשר לגיוס ולהפעלת נשים).

קיימת צביעות רבה בהתייחסות לנושא טעון זה של אפליית נשים. לדעתי אין במשטרת ישראל בעיה של אפליה בשל דעות קדומות ויש בעיות אובייקטיביות המחייבות התמודדות. דווקא משום כך נכון וראוי לוותר על כפל הלשון והמסרים, להציג את הבעיות בפני הציבור 'על השולחן' ולנסות להגיע לפתרון האופטימלי.

[לריכוז המאמרים אודות השתלבות נשים בארגונים צבאיים, לחצו כאן]

העשרה

• פנחס יחזקאלי, (2015), אוי, התרבות הארגונית...
• איתמר לוין (2015), עלילות רפ"ק ענת קצב, קיללה שיקרה וקודמה, מחלקה ראשונה, 23/12/15.
• ע"פ 10994/08, מדינת ישראל נ' רון תורג'מן ואח' / פס"ד].
• פסק הדין של מזל אסתרחן: סע"ש 53819-07-13.
• שלו אורית, יחזקאלי פנחס, נשים במשטרה, משאבי אנוש, ירחון מס'  72, דצמ' 1993, עמ' 24-22.
• • יחזקאלי פנחס (2015), נשים בסבך התרבות המשטרתית, 26/12/15.

מקורות

• חוק הזדמנות שווה בתעסוקה, תשמ"א-1981.
• חליפה אלי, סגנית ראש העיריה רחל לוי מחפשת עובדת... רווקה!, שבע, 15/5/97, עמ' 13.
• יזרעאלי דפנה, פרידמן אריאלה, שריפט רות, נשים במילכוד - על מצב האישה בישראל, קו-אדום - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.
• מברק של מש"מ/הדרכה לכל מחלקות מטא"ר, מס' אמארץ 8760 מיום 23/4/98.
• מלאך-פיינס איילה, הלהטוטנית, סדרת "אנשים ועבודה", הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1990.
• משטרת ישראל, אגף כוח אדם, הודעת אכ"א  - 25/92קביעת דרגת קצונה על סמך השכלה אקדמית ישימה, ירושלים,  17.6.92, סימוכין כא/050/18964 - 0103.
• שלו אורית, יחזקאלי פנחס, נשים במשטרה, משאבי אנוש, ירחון מס' 72, דצמ', 1993, עמ' 24-22.
• ללא מחבר, גיוס נשים והעסקתן במשטרת ישראל, משטרת ישראל, אכ"א.

יחזקאלי פנחס (נוב' 1998), גיוס והעסקת נשים במשטרת ישראל - דעות קדומות או בעיות אובייקטיביות, מנהלים המשטרה, גיליון מס' 11, עמ' 7-14.