[תמונתו של גלעד ארדן נוצרה והועלתה ע"י Koby12345. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons  להפצה, תחת רישיון זהה:  [CC BY-SA 4.0; תמונתו של מני יצחקי הועלתה לויקיפדיה ע"י חטיבת דובר משטרת ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[מאמר זה נכתב ביחד עם דר אורית שלו בשנת 2000]¨

 כללי 

הזמן – מרץ 1998. המקום – טכס חילופי ראש אגף החקירות במשטרה. ראש אגף החקירות היוצא, ניצב סנדו מזור מפנה מקומו לניצב יוסי סדבון בטקס קצר, בנוכחות השר, דאז, קהלני והמפכ"ל וילק. כשהגיע תורו לברך, פונה קהלני, מחויך, לסדבון ואומר "יש לך את כל התכונות הראויות לתפקיד ואנו מפקידים בידיך את גורלנו. מחר תוכל להחליט לזמן לחקירה כל שר או ח"כ. אתה אמנם גבוה מאתנו במספר סנטימטרים, אבל אנחנו נמצאים בתפקיד גבוה ממך ונפקח על מעשיך" (מאירי, 1998). הלצה (כפי הנראה) זו של קהלני הספיקה, על-מנת לעורר בתקשורת את הוויכוח הישן, על מידת המעורבות של השר בחקירות המשטרה ועל מידת האפקטיביות של מעורבות זו. מאז 1948 נשתנתה מערכת היחסים בין המשטרה והשר הממונה עליה לבלי היכר. ממצב של דומיננטיות מוחלטת של המפכ"ל על השר הממונה, בשני העשורים הראשונים לקום המדינה, גברה הדומיננטיות של השר על המשטרה והתבססה כמעט בכל תחומי המשטרה, למעט בתחום אחד - תחום החקירות.

התפתחות מערכת היחסים שר-מפכ"ל, לאורך השנים 

בישראל, ניתן צביון מיוחד למתח המתמיד, שבין המשטרה והמפכ"ל העומד בראשה לשר הממונה עליה. הסיבות לכך הן האופי המיוחד של משרד המשטרה לגלגוליו (משרד המשטרה, אגף במשרד הפנים ועד המשרד לביטחון הפנים), הסמכויות הסטטוטוריות שנתן החוק בידי המפכ"ל על פני השר הממונה עליו וההקבלה המקובלת ליחסים (הלא דומים) בין שר-הביטחון לצבא. המפכ"ל דאז, יעקב טרנר, ציין בעת עזיבתו את תפקידו, כי "כמעט כל מפכ"ל סיים את תפקידו בנסיבות של מתיחות או אי הסכמה או קשיים עם השר הממונה עליו... משום שהסיטואציה של מפכ"ל ושר משטרה מעליו מזמינה בעיות" (ללא מחבר, 1994, עמ' 48). ואכן - קונפליקטים בין המפכ"ל והמשטרה לבין השר הממונה עליה, שבמהלכם שילמו, לעיתים, מפכ"לים מחיר אישי, פרצו בעוצמה רבה מימי השר הראשון, בכור שטרית והמפכ"ל הראשון, יחזקאל סהר. מאבק ראשונים זה, בין שטרית לסהר הסתיים בכך, שהשר שימש כ"שילוב של דובר רשמי ושר החוץ של משטרת-ישראל"... וכ"יועץ מקצועי נאמן וצנוע הליכות למפכ"ל הראשון ולאנשי מטהו... (בן-פורת, 1988, עמ' 163). גם השר השני של המשטרה - אליהו ששון החל את תפקידו בהצהרות נוסח "אין בדעתי לשמש חותמת גומי", וכי "הגיעה העת לטלטל את המשטרה ולבצע בה שינויים" וסיים בחוסר מעורבות מוחלטת בעשייה המשטרתית (לשם, 1982; בן-פורת, 1988; שדמי, 1989). את תחילת המהפך ביחסי המשטרה עם השר ביצע השר השלישי, שלמה הלל, אשר הופקד על המשטרה בין השנים 1969 ל- 1977. הוא היה מהבולטים בשרי המשטרה בתחום הרחבת סמכויות המשרד ושחרור המשטרה מלחצים פוליטיים. הלל הכין היטב את שיעורי הבית שלו, בנוגע לכישלון מאבק קודמיו בתפקיד. הוא טען, כי "אין אחריות מיניסטריאלית ללא סמכות. הלחימה בפשיעה תלויה בשאלות של תקציב, כוח-אדם, ארגון, חקיקה וגיבוי ציבורי. למרביתם של נושאים אלה יש קשר לפעולותיה של המערכת הממשלתית והפרלמנטרית, והם מטופלים באמצעות משרד המשטרה והשר העומד בראשו" (שדמי, 1989, עמ' 243; לשם, 1982). הלל (2000) מעיד על עצמו שהשתמש בשיטה של עיכוב חתימתו על מינויים, על מנת לאלץ את המפכ"ל דאז, קופל, להסכים להעביר למשרדו מחלקות מהמטה הארצי, כגון בניינים, תחבורה ורכש, שבמערכת הביטחון שייכים למשרד הביטחון ולא לצה"ל. דוגמא הממחישה יותר מכל את שליטתו יוצאת הדופן בחיל, הייתה מעורבותו בנושאי חקירות (הוא השר הראשון, ואולי היחידי, שרצה והצליח להיות דומיננטי גם בתחום זה). השר הוביל, למעשה, על פני המפכ"ל, את חקירות המשטרה, ביוצרו מעין משולש שפעל בהרמוניה מלאה: השר - היועץ המשפטי לממשלה  וראש אגף החקירות. "משולש" זה קיבל את ההחלטות המקצועיות (למרות התנגדות פסיבית של המפכ"ל רוזוליו) בפרשיות החקירות הקשות של אותם ימים והקנה למשטרה יכולת טובה יותר לעמוד בלחצים ציבוריים. לדעתו של Stotland (1981), הגיבוי המשולש הזה היה אחת הסיבות העיקריות להצלחת היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) באותם ימים, ולעמידותה בפני הלחץ הפוליטי שהופעל עליה. יחד עם זאת, המחיר הפוליטי ששילמה מפלגתו של השר, בעקבות פעילותה של המשטרה, היה כבד. רבים מייחסים לחשיפת שרשרת מעשי השחיתות בצמרת מפלגת השלטון, מפא"י (שהבולטים בהם היו הפללתו של המיועד להתמנות לנגיד בנק ישראל, אשר ידלין, והתאבדותו, תוך כדי חקירה של שר השיכון דאז, אברהם עופר), את אחת הסיבות העיקריות לתום עידן ההגמוניה של מפא"י, ולעליית הליכוד לשלטון. לקח זה עתיד להילמד, למוד היטב, על-ידי מחליפיו של הלל. בעקבות מהפך 1977, צורף משרד המשטרה כאגף למשרד הפנים ביולי  1977. זאת על רקע הבטחתו של מנחם בגין לצמצם את מספר משרדי הממשלה. בראש האגף הועמד איש משרד הפנים - יעקב מרקוביץ. המאבק בין המשטרה, בראשות המפכ"ל תבורי והרצל שפיר שהחליפו, למשרד הממונה עליה התחדש ביתר שאת. שיאו של המאבק היה כאשר, זימן בורג, בבוקר ה -  31 בדצמבר 1980 את שפיר לכנסת והודיע לו על "אי הארכת שירותו מעבר לשנת הניסיון". זאת בעקבות מספר פרשיות עוקבות, שבהן נשחקו אמינות המפכ"ל ויחסי העבודה שלו עם השר. המפכ"ל המודח תלה את פיטוריו בסירובו לשתף פעולה ולחשוף בפני השר ואנשיו את החומר המודיעיני שהיה בידיו במה שכונה "תיק אפרסק", שעסק במעורבות משרד הפנים בהעברת כספים, דרך המועצות, למוסדות דת, ושבו הייתה המשטרה צריכה למצוא דרך, כיצד לחקור בפרשייה, שהאישיות המרכזית שבה הוא האיש הממונה עליה. בעקבות "התפוצצות" פרשת "תיק אפרסק" ופיטורי שפיר, הפחית משרד הפנים את מעורבותו, ומחליפו של שפיר, איבצן, ניהל, למעשה, את המשטרה, באין מפריע. דפוס שונה לחלוטין של יחסים בין השר למשטרה, גובש בתקופת השר בר-לב. עם תום כהונת השר בורג, חזר משרד המשטרה למעמדו הקודם כמשרד עצמאי. בר-לב, רמטכ"ל לשעבר, בעל אישיות יוצאת דופן ומנהיגות אישית רבה, הקנה מבנה שונה לחלוטין למערכת היחסים שר-מפכ"ל. הוא הפגין הזדהות מוחלטת עם הגוף שעמד בראשו. בר-לב הגן על המשטרה בממשלה ובפני הציבור ואף מפני אנשי משרדו שלו. הוא הרבה לסייר ביחידות השטח, והכיר אותן מקרוב. אישיותו ומעמדו הציבורי, בצד העובדה שידע, כי זהו תפקידו המיניסטריאלי האחרון, הקנו לו יכולת עמידה יוצאת דופן במשברים ואפשרות למשטרה לתפקד בשלווה יחסית, ולנצל אותה לצמיחה איתנה ולביצוע רפורמות משמעותיות. יחד בר-לב לא היה מעורב אישית בענייני חקירה והסתפק בגיבוי מוחלט של הגורמים המקצועיים. עם השנים, ככל שעלתה חשיבותה של המשטרה, כך עלה גם מעמדו של שר המשטרה בהתאמה. הוא הגיע לשיא חדש בתקופתם של רוני מילוא ומשה שחל, שהיו בעלי הכשרה משפטית ובעלי מעמד, כל אחד במפלגתו. את תקופתם במשרד ניתן לכנות תקופה של "ריחוק קונסטיטוציוני מנומק" (יחזקאלי ושלו, 2000). מאז השתנו יחסי הכוחות שר-מפכ"ל לבלי חזור. שרי המשטרה הרשו לעצמם לבטל בפומבי החלטות מפכ"ל ולבקר את המשטרה בפומבי, תוך שחיקה מתמדת של מערך הכוחות ביניהם. התחום היחידי שבו "נכווה" שר ממעורבותו בענייני המשטרה היה שוב תחום החקירות. האירוע החשוב ביותר בתחום זה קשור לנסיבות פרישתו של המפכ"ל, דאז, יעקב טרנר, במרץ 1993. סיפור המעשה החל עם הדלפת הפגישה שנערכה ביוזמת מזכ"ל מפלגת העבודה, זוילי, עם המפכ"ל, ב- 24 בינואר 1993. זוילי הציע לטרנר להיות מועמד מפלגת העבודה לבחירות לראשות עיריית תל-אביב. בעקבות הסערה הציבורית שפרצה,   החליטו ראש הממשלה ושר המשטרה לקצר את תקופת כהונתו של טרנר בששה חודשים. ב- 21 באפריל 1993 סיים טרנר את תפקידו, ובו-זמנית התראיין באמצעי התקשורת וטען, כי שחל החליט על סילוקו, בגלל סירובו להיענות לתביעת השר להחליף את צוות החקירה בפרשת דרעי ולקבוע מי יהיו החוקרים. ב- 14 באפריל, בישיבת ועדת הכנסת לביקורת המדינה, חשף טרנר את דבר קיומה של "פגישה לילית". לבקשת השר, נפגשו טרנר ושחל במשטרת הרצליה ב- 27/1/93. בפגישה, לטענת טרנר, הודיע לו שחל, כי דרעי נוטה להפר את שתיקתו, וביקש ממנו להחליף את הצוות החוקר. טרנר טען, כי סירובו לבקשת שחל הוא שהיווה את העילה לסילוקו המוקדם מהמשטרה והפגישה עם זוילי הייתה רק אמתלה לכך (צימוקי, 1995). מנגד, טען שחל בוועדה, כי נאלץ לסיים את כהונתו של טרנר בשל פגישתו עם זוילי. אשר לפגישה בהרצליה אמר, כי רק ביקש מטרנר שהחקירה תתנהל במתקן משטרתי, וכי הדיונים ישמרו בסוד, כדי למנוע הדלפות. יחסי שר-מפכ"ל קיבלו תפנית נוספת בתקופת השר אביגדור קהלני. קדנציה זו ידעה זעזועים ומבחני כוח רבים בין השר לפיקוד המשטרה, שהמפורסם שבהם הייה העימות בין השר לבין מפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב אריה עמית, על רקע אירועי כביש בר אילן. קהלני דרש מהמשטרה איפוק בפעולות נגד מפגינים. הוא דרש לא להפעיל כוח מיד ולא "לפצח מיד ראשים". "לפני שמפעילים אלות, אמר, יש להידבר עם מפגינים, גם אם הם חוסמים כבישים וצמתים ומפריעים לתנועה. השר הגיע לשטח ללא תיאום מראש, והסכים לדרישות החרדים להיכנס לישיבת 'אור הצפון' ללא מאבטחיו, כשהוא מוקף בחרדים שצעקו 'קהלני הוא שלנו'.. " (גלנטי ולימור, 1996, עמ' 2). קהלני הכריז, כי  מעתה יש מדיניות חדשה בטיפול בהפגנות ובמפירי סדר, ו"המשטרה צריכה להתרגל לכך". הוא גם מתח ביקורת על השימוש בפרשים לפיזור מפגינים (שפירא, 1996). האירוע החשוב ביותר, בסוגיית יחסי שר-מפכ"ל, בתחום הסדר הציבורי, שאירע עד תום כהונתו של השר קהלני היה "אירועי ראס אל עמוד", ב- 14 בספטמבר 1997. בערב אותו יום נכנסו מתנחלים לשני בתים בשכונת "ראס אל עמוד". באירועים אלה, תפקד שר המשטרה כ"מפכ"ל בפועל", כאשר מפקדי השטח קיבלו את הנחיותיו ישירות ממנו, תוך תידוע ראש לשכת המפכ"ל. "קהלני היה יותר מעודכן מחפץ לגבי אירועי אותו לילה, ונהנה מדיווח ישיר והשפעה ישירה על השתלשלות העניינים. כך לקח קהלני את ההחלטה, לאפשר את הכניסה לבתים, תוך הישענות על חוות דעת של היועצת המשפטית של משרדו, ולמרות התנגדותו של ראש הממשלה וחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, שקבעה, כי יש אפשרות לעצור את הכניסה במידה שהדבר מסכן את בטחון הציבור… והמתנחלים נכנסו לבתים ללא הפרעה (גלנטי, 1997, עמ' 15-14). בתחום החקירות, לעומת זאת, הצליחה המשטרה לשמור על מעמדה הבכיר מול השר. העימות הראשון היה החלטתו של קהלני (שבוטלה בהמשך), לעכב את מינויו של ניצב סנדו מזור לראש אגף החקירות, מינוי שנעשה כדין על-ידי השר הקודם, שחל. בעקבות כך פרץ עימות גלוי בין השר למפכ"ל, שאף שקל להתפטר עקב כך (גילת וקמפנר-קריץ, 1996). המפכ"ל חפץ התבטא בנושא לאחר שסיים את תפקידו. לגרסתו, קהלני ניסה להתערב ולמנוע  את מינויו של ניצב סנדו מזור לראש אגף החקירות במשטרה, ורק לאחר איומו (של חפץ), כי יפנה לבג"ץ, "נכנע השר והמינוי בוצע" (אסנהיים, 1999, עמ' 24). צעד זה של השר גרר מתקפה חסרת תקדים בעיתונות. הצלחה נוספת בתחום החקירות רשם המפכ"ל בפרשת מינוי היועץ המשפטי בר-און וספיחיה, שבה היה תפקידו של השר שולי, והוא אף לא עודכן לגבי החלטת המשטרה להמליץ בפני הפרקליטות על הגשת כתב אישום כנגד ראש הממשלה. בפרשה זו טען השר בתחילה, כי "עדיף שפרשת מינוי היועץ תחקר בידי ועדת שופטים עליונה... כיוון שהחוקרים עלולים להיקלע למורא בפני הדרג הפוליטי הבכיר" (מאירי ודואק, 1997, עמ' 2). לאחר מכן הסתפק השר במתן גיבוי לפעולות המשטרה. גילת (1997, עמ' 19) טוען, כי התנהגות "נכונה" של המפכ"ל בפרשת בר-און, "יכולה הייתה להעניק לו שנה נוספת של מפכ"לות. חפץ ידע זאת, קיבל מסרים מתאימים מגורמים ממלכתיים, והתבקש לרסן את החוקרים. הוא סירב ונחשב למחוסל... חפץ ידע שרגע חיסול החשבונות יגיע, וכי ישלם את המחיר על התנהגותו בפרשת בר-און. הוא לא הופתע מאי הארכת שירותו". יתרה מכך, הוא אף לא עודכן בשם מחליפו ולמד עליו מן העיתונות. לפי גילת, "קהלני פשוט מידר אותו". אולי על רקע כל אלה, הציע חפץ, בראיון הפרישה שלו (מאירי, 1997, עמ' 5), "למנוע מהשר לביטחון הפנים מידע על חקירות פוליטיות, כדי לפטור אותו מהלחץ, כאשר חבריו הפוליטיקאים ישאלו אותו עליהן". לאחר תום כהונת קהלני, ולאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין באשמה שמסר לעופר נמרודי מידע על החקירה נגדו, אישר חפץ (2000), בראיון בערוץ השני של הטלוויזיה, כי בעת חקירת ראש הממשלה, דאז, נתניהו, לא עדכן את קהלני בזמן אמת, במהלכי החקירה. לדבריו, "חסך" ממנו את הדילמה והתלבטות אם לעדכן את ראש הממשלה הנחקר, עקב קשרי העבודה ההדוקים ביניהם. לאמירות אלה של חפץ משמעות מיוחדת על יחסי שר-מפכ"ל, בתחום החקירות, בעתיד, לאור החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום כנגד קהלני וכנגד ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון הפנים, ניצב (בדימוס) יוסי לוי.

דיון

למרות עמדת הנחיתות המובהקת, שמקנה החוק לשר הממונה על פני המפכ"ל, הצליחו השרים, עם השנים, לשנות את פני הדברים, ממצב של דומיננטיות מוחלטת של מפקד המשטרה על השר הממונה עליה, למצב, שבו תחומים רבים בעבודת המשטרה נמצאים היום בדומיננטיות הדרג הפוליטי. המשרד לבטחון הפנים הינו משרד בעייתי עבור כל שר וקיים קונפליקט, בין החשיבות העולה של המשרד לבין נכונותם של שרים לקבלו. ככל שיהיה השר במעמד גבוה יותר במפלגתו, כך יגדל קונפליקט זה. המצב נובע מהפער, שבין חשיבות המשרד, מחד גיסא, לבין יכולתו של השר להשפיע על הנעשה בו ו/או להפיק ממנו תועלות פוליטיות, מאידך גיסא. פער זה רלוונטי במיוחד בתחום החקירות. הסקירה ההיסטורית מראה, שבתחומים רבים,  עד היום, כמעט שלא קרה, שהישג של שר מסוים במערכת יחסיו עם המפכ"ל, קרי, שליטה, הכוונה ושימוש במשאבי המשטרה, נלקח מיורשו בשלב מאוחר יותר. בשל כך, בולט במיוחד הוויתור על ההגמוניה בתחום החקירות, שהושג בתקופת השר הלל, או, לחילופין, חוסר היכולת של השרים לשחזר הישג זה. ניתן למנות שלוש סיבות אפשריות לכך: האחת, השר הינו אישיות פוליטית ויתרונו הגדול הוא בתחום הפוליטי. פתרונות "פוליטיים" בעבודת משטרה יכולים להתקבל, למשל, בהתערבות השר קהלני באירועי כביש בר-אילן. אולם, הם בלתי קבילים לחלוטין מבחינה ציבורית ובלתי רלוונטיים מבחינה חוקית, כשמדובר בתחום החקירות. יתרה מכך, מפכ"לים מיהרו לנצל את עובדת היות השר אישיות פוליטית, לשם הצדקת מידורו בנושאי חקירות בכלל וחקירות הקרובות לעולמו הפוליטי בפרט. השנייה, השרים למדו, על בשרם, להעריך את היתרון, שגלום בחוסר מעורבותם בנושא. מצב זה אפשר להן להימנע מלחצים פוליטיים, ומכניסה לבעיות מפלגתיות ואחרות, שעמן לא יוכלו להתמודד (ואלה שלא למדו נכוו ברותחין והוסיפו על מסכת הלקחים, שתעמוד בפני הבאים אחריהם). השלישית היא האישיות הרלוונטית של כל אחד מנושאי התפקידים, השר והמפכ"ל. גבאי (1996) טוען, לדעתנו במידה רבה של צדק, כי המציאות בישראל היא "כרגיל אצלנו פחות מוגדרת, פורמלית ונוטה יותר להתממש בהתאם ליחסי כוחות מקריים או למזג האישי של הפעילים במערכת". סקירת מערכות היחסים בין המפכ"לים לשרים הממונים עליהם לאורך השנים, מלמדת, כי יש אמת רבה בקביעה זו. האם דפוס היחסים שקיים כיום בין השר למפכ"ל הוא הדפוס הסופי והראוי? לא בהכרח. שדמי (1989) מדגישה, לעומת זאת, כי צמצום מעורבותו של השר בתחום החקירות, נתפסת אמנם לעיתים כברכה, הן בגלל החשש לפוליטיזציה של המשטרה, והן בגלל שאי מעורבותו מגינה עליו מפני שערוריות הקשורות במשטרה והעלולות לפגוע בעתידו הפוליטי. אולם, פירושו של דבר, שהשר מותיר את המשטרה כרשות עצמאית, במידה רבה ללא פיקוח מיניסטריאלי צמוד ושוטף. הוועדה הציבורית לחוק המשטרה החדש (ועדת צדוק, 1999, עמ' 47) סברה כי בתחום החקירות "המשטרה צריכה להיות חופשיה לחלוטין בחקירותיה, כשעליה מרותו של החוק בלבד… והסמכות להורות למשטרה כיצד לנהוג (או לא לנהוג) צריכה להיות בידי היועץ המשפטי לממשלה". הדינמיות הרבה של המאורעות מלמדת כי טרם נאמרה עדיין המילה האחרונה. יחסי הכוחות הללו, בין שר ומפכ"ל, גם בתחום החקירות, ימשיכו להיות תלויי אדם ומצב. תלויים במשחק כוחות, שבו לשני הצדדים יש פוטנציאל ויכולת להשפיע על מאזן הכוחות בעתיד. השר לשעבר הלל (2000, עמ' 47), בפרספקטיבה לאחור תוך מבט על ימינו אלה, ממצה את הסוגייה במילים אלה: "אנסח את דברי בזהירות, אך דומני כי חשוב שהדברים יאמרו: שר המשטרה, אם כי גם הוא מינוי פוליטי מעצם טבעו, הרי הוא חייב, במידה רבה מאוד, לראות את עצמו גם כנאמן הציבור, ואולי בעיקר כנאמן הציבור, לפני כל שיקול פוליטי, במיוחד בכל הנוגע לחקירותיה ולמעורבותה של המשטרה".

מקורות

• אסנהיים ע. (12/11/99), קהלני, ידעת מה חפץ חושב עליך?, העיר: 24.
• בן-פורת י. (1988), מחסום לתוהו - שנים מכריעות בתולדות משטרת-ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל-אביב.
• גבאי י. (אוגוסט 1996), פוליטיקאים ומקצוענים, ניהול, גיליון 111: 10-6.
• גילת מ., קמפנר-קריץ מ. (23/8/96), קהלני לא רוצה זיגל חדש, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת:  3-1.
• גילת מ. (17/10/97), הקרב על המפכ"לות: הלחצים, העלבונות, החשבונות, ידיעות אחרונות,   המוסף לשבת: 19-16.
• גלנטי י., לימור י. (18/8/96) השב"כ נזף בקהלני:  נהגת בחוסר אחריות, מעריב: 2.
• גלנטי י. (26/9/97), בראס אל עמוד נפתח הקרב על תפקיד המפכ"ל, מעריב, מוסף השבת: 15-14.
• דו"ח הוועדה הציבורית לחוק המשטרה החדש (ועדת צדוק), יוני 1999.
• הלל שלמה, התהוותו של משרד המשטרה, משטרה וחברה, מס' 4, מרץ 2000, עמ' 59-35.
• חפץ אסף, ראיון בנושא החשדות נגד השר לבטחון פנים לשעבר, קהלני על שהדליף לנמרודי  פרטים מהחקירה שנערכה נגדו, קפה טלעד, הערוץ השני, 17/3/2000.
• יחזקאלי פנחס, אורית שלו, יחסי מפכ"ל והשר הממונה בישראל, 1997-1948, משטרה וחברה, מס' 4, מרץ 2000, עמ' 134-89.
• לשם ב., שר נגד המשטרה, מעריב, סופשבוע, 4/6/82, עמ' 9-7, 30.
• מאירי ד. (26/12/97), "גורמים בימין הקיצוני מתכננים לפגוע במסגדים בהר הבית", ידיעות אחרונות: 5.
• מאירי דורון, קהלני לראש אגף החקירות החדש: אנחנו מעליך, נפקח על מעשיך, ידיעות אחרונות, 9/3/98, עמ' 4.
• מאירי ד., דואק נ. (16/1/97) השר קהלני: לא רצוי שהמשטרה תערוך החקירה, ידיעות אחרונות: 3-2.
• צימוקי ט., שחל האשים: טרנר מפכ"ל פוליטי, טרנר האשים: שחל ניסה לשבש חקירה, המבקרת קבעה: טרנר דיבר כזב, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 31/10/95, עמ' 3-1.
• שדמי אראלה, פיקוח ציבורי על משטרה בחברה חופשית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הוגש לסנט האוניברסיטה העברית, 1989, עמ' 21-20, 255-239.
• שפירא ר. (17/12/96), ניצב לסט לעמית: אם החלטת להפסיק להתנהג כמו ילד, אני מושיט לך יד,  הארץ: א8.
• ללא מחבר, 12/4/94, יתכן שאתמודד על ראשות עירית באר שבע, כל-בי, גיליון  844, עמ' 49-46.
• Stotland E., Can White-Collar Crime Investigators Be Protected From Improper Pressures? The Case of Israel, Journal of Criminal Justice, vol. 9, 1981, pp. 265-288.