[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]
[לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]
[להורדת המאמר כאן: שלמה בן-עמי - המשטרה כמכשיר לשיקום הקהילה]
שלמה בן עמי, פרופסור מלא במחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, משמש כשר לביטחון הפנים מאז 7/7/99
(התקבל במערכת בפברואר 2000, אושר לדפוס בפברואר 2000)
המאמר מבוסס על הרצאתו של הכותב בפני סגל הפיקוד הבכיר של משטרת-ישראל, 29 נובמבר, 1999
תקציר
מאמר זה מביא הדגשים לעבודה העתידית של המשרד לבטיחון הפנים, מנקודת ראותי כשר הממונה. אלימות ופשיעה היו, בשנים האחרונות, לאיום אסטרטגי מרכזי, המעמיד בסכנה חמורה את החברה הישראלית ואת איכות החיים של אזרחיה. קבלת האחריות על בטחון הפנים, בשנת 1974, הייתה בבחינת סטייה מהותית מתפקידיה ה"קלאסיים" של המשטרה. המאמר מדגיש כי משטרת-ישראל חייבת להיות משטרה קהילתית. הדרך להשיג זאת, הינה קיבוע הגישה הקהילתית בתרבות הארגונית, באמצעות מינויים, שיבוצעו בכל הדרגות עד למפכ"ל עצמו; באתוס התנהגות ואחריות אישית; במוסר העבודה של השוטר ובהפנמה חסרת פשרות של תרבות השירות לאזרח.
מילות מפתח
המשרד לבטחון הפנים, אלימות, פשיעה, רשות לאומית למאבק באלימות, בטחון הפנים, שירות, שיטור קהילתי, מציל"ה, אלימות במשפחה, שיתוף פעולה עם המשטרה הפלסטינית.
מבוא – תרחישי אלימות וקרעים כלכליים וחברתיים בישראל
מאמר זה מציג, חזון ויעדים למשטרת-ישראל של השנים הבאות, ומשלב אותם בתוך מאניפסט חברתי, שאני מצפה מן המשטרה להיות מרכיב מרכזי בהנעתו.
המשטרה, בחזון שלי וביעדים שאציב כאן למימוש, היא כלי מרכזי בשיקום הקהילה האזרחית המתפוררת בישראל. אלימות ופשיעה היו, בשנים האחרונות, לאיום אסטרטגי מרכזי, המעמיד בסכנה חמורה את החברה הישראלית ואת איכות החיים של אזרחיה. פנים רבות לה, לאלימות, והמציאות הישראלית הייחודית מוסיפה לה כהנה וכהנה פנים. קרימינולוגים בוודאי יצביעו על ההקשר השורשי של מצוקות חברתיות: עוני, אבטלה, פערי חינוך, פערי הכנסה ברוטליים, שבהם אנחנו שוברים שיאים מדי שנה, תחרותיות בוטה, שבה בצד המנצחים תמיד יש גם מפסידים והתפוררות ערכית של חברה רכושנית (שוהם ואח', 1987). החרדה מפני אלימות הייתה למצוקה מרכזית של הזמנים המודרניים. חרדה וזעם הולכים יד ביד: חרדה מפני אלימות וזעם לנוכח חוסר האונים מולה.
המציאות שלנו עדה בשנים האחרונות להתרופפות גדלה והולכת במוסר הציבורי כמו גם האישי. הדבר יכל להתבטא בחוסר יושר פוליטי, באלימות פוליטית, שחלקה מילולי וחלקה בתחום הקנוניה, ההתחכמות ולעתים גם בקידום סדר היום של "אנשינו" נגד האינטרס של הכלל. המוסר העסקי, כולל מוסר התשלומים, הלבנת ההון, ההתחכמות לרשויות, שעיקרה זלזול בחוק, גם הם אופן אחד מאופניה של האלימות. תרבות השלטון הכוחנית השלטת בתוכנו תרמה תרומה חמורה להידרדרות הלאומית. חוסר שוויון גם הוא סוג של אלימות, אטימות לב - גם בלי להרים יד - כלפי החלש וחסר האונים גם היא סוג של אלימות, והתעלמות מזכויותיהן של נשים וממעמדן גם הוא סוג של אלימות, שהדרך ממנה לזו הקרויה אלימות במשפחה קצרה, קצרה מאוד.
ישראל מצויה בתהליכי שינוי חברתי ודמוגרפי מואצים (ברגור ופרנקל, 1996). וגם לאלה תפקיד בהתגברות תרחישי האלימות בתוכנו. גלי העלייה, שאליהם מתלוות מצוקות קליטה ותסכול תרבותי עמוק, מזינים גם הם דרכי מחאה ואלימות. לא רק שישראל לא פתרה עדיין את מצוקת הפער והמחאה של עולי שנות ה- 50 וצאצאיהם, היא גם קלטה בשנים האחרונות עליות מבורכות לחוסנה ולעושרה הלאומי, אך גם כאלה שהיא לא הכינה את עצמה במידה הנכונה להתמודדות עם תסכולי הקליטה שלהם. כך הדבר לגבי עולי חבר העמים, וכך הדבר לגבי עולי אתיופיה. שבירת המובן מאליו והאינטימי שבעולם הישן, תמיד תיצור מפגש אלים יותר או פחות עם הבלתי מובן שבעולם החדש. קו התפר העדתי עדיין חי וקיים. כאן הרי נרצח נער ברשות הרבים רק משום שהוא דיבר רוסית.
ועוד לא אמרנו דבר על פערי תסכול, ניכור חברתי ולאומי של כמיליון אזרחים ערבים במדינת-ישראל (אוסצקי-לזר ואח', 1999). ברצועה הבדואית בדרום מגיע התסכול לממדים של התרסה, של בבחינת "אין לנו מה להפסיד" נגד שלטון החוק, במידה שלא ידענו כמותה בעבר. ישובים יהודיים מקימים היום גדרות מערכת אל מול האיום מפניו של השכן הבדואי העני והמנודה. לאחרונה, נתבקשה המשטרה תאבטח את הריסתם של שלושים מבנים לא חוקיים במגזר הבדואי בדרום. מי שרוצה שישראל תדרדר למלחמה פנימית שתקרע אותנו מבפנים, שילך במדיניות של ייקוב הדין את ההר באותם חלקי אוכלוסייה, שהשלטון מגיע אליהם רק כדי "לאכוף את החוק", אך לעולם לא כדי לסלול כביש ראוי יותר, כדי לשפר את מערכת החינוך הלקויה, כדי לבנות מערכת ביוב, שתוציא אותם מקיום חייתי כמעט. ממשלה שבאה לאזרחיה המנודים רק בשם החוק ולעולם לא בשם הצדק, הפיתוח והחינוך, אל תתפלא אם הם יעשו את החוק לפלסתר.
ראוי, כמובן, למנות גורמים נוספים שהביאו לגידול המדאיג באלימות ובפשיעה. תחכום גובר בקרב עבריינים, עבריינות טכנולוגית ומתוחכמת, נסיגה בהרתעה עם היחלשות אימת בתי-המשפט, וסחף בכושר ההרתעה של המשטרה, שידיה מלאות במשימות לאומיות, ששום משטרה בעולם אינה אמונה עליהן - מלחמה בטרור, ביטחון הגבול וקו התפר ועוד. על כך יש להוסיף את הגלובליזציה של הפשיעה כמו גם את הפעילות העבריינית הבאה וניזונה מתחומה של הרשות הפלסטינאית (יחזקאלי ושלו, 1997).
אכן, חלק מהותי מהאלימות הישראלית אינה נתפסת כ"פשיעה" במשמעותו הרגילה של המושג. מדובר בסכסוך חברתי עמוק. ברחוב בר-אילן בירושלים או ברחבת כנסיית הבשורה בנצרת יש אכן התרסה נגד שלטון החוק, אבל, ספק אם יש לתופעות אלה פתרון, שאינו עובר בפישור ובגישור. האלטרנטיבה היא מלחמת דת, הקשה במלחמות שההיסטוריה יודעת.
כך או כך, אסור להעלות מסכי עשן אל מול המציאות. ישראל, אמנם, היא עדיין אחת החברות הפחות אלימות בעולם המערבי, אבל שיעור האלימות עולה בה בהתמדה. בעוד חישוקיה הערכיים של החברה נפרמים, העשיר מתעשר, והעני נדחק לשוליים, מתקתק בה שעון הפשיעה בהלמות פטליסטית. בנתוני 1998: כל 56 שעות נרצח אדם בישראל, כל 12 שעות נאנסה אישה; כל 71 דקות התרחשה תקיפה וחבלה גופנית. ועוד לא אמרנו דבר על עבירות סמים, הונאות של 'הצווארון הלבן' והכאת נשים. מספר המקרים המדווחים - שהרי תמיד אנחנו מתייחסים רק לאלימות המדווחת - של תקיפת נשים גדל פי שניים ב- 1997 בהשוואה ל- 1996; והמגמה הקשה הזאת נשמרת (דין וחשבון שנתי, 1998).
לא מן הנמנע, כי בעקבות הפיכתו ההדרגתית של הסכסוך הישראלי-ערבי, ובעיקר זה הישראלי-פלסטיני, למה שאנשי מדעי המדינה היו בוודאי קוראים "עימות נמוך עצימות" Low Intensity Conflict (לניר, 1999), שלא לדבר על האפשרות שאף נגיע לשלום המיוחל, החברה הישראלית תמצא את עצמה חשופה עוד יותר למה שהגדרתי בתחילת דברי כאיום האסטרטגי הפנימי: איום הקרע החברתי, האלימות והפשיעה. הדבר מחייב לאבחן סכנה ואיומים, אך גם להיערך, להזיז דגשים ולתת מתן מקום של כבוד לעיסוק באכיפת החוק.
אבל, בטרם מגיעים לקו ההגנה האחרון - המשטרה ומערכת אכיפת החוק - אנחנו הרי מחויבים בתיקונה של החברה, שהרי התגברות הפשיעה והאלימות היא, כאמור, גם תולדה של "רוח הזמן" הרעה, שהשתלטה עלינו בשנים האחרונות. יש קשר ישיר בין שיקגו כפילוסופיה חברתית - כלכלית לבין שיקגו כמשל על הפשיעה הגוברת. מי שרואה את חזות הכל בהפרטת המשק ובהעברת הבעלות עליו לידיהם של קומץ מיליארדים, סופו שהוא גם מפריט את החברה, גם שובר את הסולידריות בתוכה וגם שולח איש איש לגורלו. מי שמכה במדינת הרווחה, בבריאות ובחינוך, בלי להציע פיצוי בתחום התעסוקה, מגביר את הייאוש החברתי, ופותח לרווחה את שעריו של עולם הפשע. מי שמטפח מודלים לחיקוי בדמותם של טייקונים ובעלי שכר עתק, מזמין את האלימות של המבקשים התעשרות קלה. וגם זאת נכון לומר, אם השלטון לא ידע לפתח מנגנונים לישוב סכסוכים, והוא יאלץ תמיד להיכנע לקבוצות לחץ רק אחרי שאלה הפעילו סחיטה כוחנית או מוסרית - השלטון בעצמו יואשם, ובצדק, בטיפוח האלימות והכוחנות בחברה הישראלית.
יעודה של המשטרה בחברה דמוקרטית נאורה
משטרה חזקה איננה תחליף למדיניות חברתית וכלכלית נכונה. אבל, אם המצב החברתי ימשיך להידרדר, אני צופה ימים קשים. אני לא רוצה שהמשטרה בישראל תהפוך למשטרה דרום-אמריקאית, משטרה שהיא זרוע של אליטה שבעה ומתעשרת. הדוגמא הדרום-אמריקאית מפחידה אותי. אני חותר, לעומת זאת, למשטרה חזקה וידידותית לסביבה, ידידותית לאזרח ולקהילה. המשטרה על-פי חוק, הרי תמצא את עצמה רודפת את קורבנות ההפרטה, כשיאבד עליהם עולמם ואת המנודים של החברה, כשאלה יאבדו כל תקווה. מה הפלא, שבנגב מוכה האבטלה חלה ב1998- עליה של 87% במעשי השוד? והאם קשה כל-כך להסביר, בתנאים האלה, מדוע בעיירה אופקים נרשמה באותה השנה העלייה הגדולה ביותר במספר התיקים הפליליים? והאם לנוכח ההידרדרות החברתית הקשה והקיצוץ בתקציבי החינוך וההעשרה מאז 1996 לא מסתברת מאליה העלייה הדרמטית בעבריינות נוער בישראל, כאשר במרחב לכיש, למשל, 30% ממקרי הפשיעה ב1998- בוצעו על-ידי גילאי 10-13? (נתוני המחוז הדרומי, 2000). בעידן שבו קיימים בחברה הישראלית עשרות אלפי ילדים מוכי-עוני, ועוד עשרות אלפי צעירים ובוגרים מוכי סמים, ועוד מאות אלפי מובטלים, שלכאורה יוצרים כר או פוטנציאל של בעיה חברתית אלימה - פוטנציאל לפריצת החוק, מחובתה של המשטרה לפקוח עיניים. אסור לה לפעול אוטומטית כזרוע של האליטה הכלכלית או הפוליטית. כמו כן, אם לא יחול תיקון במצבם של ערביי ישראל ושל הבדואים, המשטרה תגמור כזרוע הדיכוי המרכזית של ערביי הארץ. וכאמור, אינני רוצה משטרה דרום-אמריקאית. יש להישמר מכל משמר מפני איפה ואיפה ביחס המשטרה אל האוכלוסייה הערבית, וזאת לא רק משום מידת הדין וההגינות אלא גם משום האיזון הדק והשברירי המתקיים בארץ הזאת בין יהודים לערבים. ישראל צריכה משטרה של העם; אני רוצה משטרה של העם, משטרה של הקהילה, ואת זה אני תובע לקבע במערכות ההדרכה, בתרבות הפיקוד, במינויים שאבצע בכל הדרגות עד למפכ"ל עצמו, באתוס ההתנהגות והאחריות האישית, במוסר העבודה של השוטר, ובהפנמה חסרת פשרות של תרבות השירות לאזרח.
עלינו לאכוף את החוק, אך באותה מידה של נחישות אנחנו חייבים ליטול על עצמנו משימה של מניעה. פירוש הדבר, שעלינו למקד את פעילותנו דרך הקהילה. עלינו להיזהר מהאפשרות, שמשטרת-ישראל תהפוך בעידן הקיטוב הקיצוני כל כך, לחברת שמירה של אליטה מצומצמת בלבד. משטרת-ישראל חייבת להיות קשובה גם לחוסר האונים של מה שקרוי "מקורות הפשע" או פוטנציאל הפשע. זאת, על-ידי פעילות מניעה, אפורה, אבל בלתי נמנעת. משטרת-ישראל חייבת לאכוף את החוק, וללא משוא פנים, אבל גם עם יד מושטת לרקמות החברתיות, העלולות להימצא במצב של חוסר אונים. לדוגמא - אם אחוז גדול של ילדים, השייכים לקהילה האתיופית, אינם מוצאים את עצמם בבית-הספר, המשטרה עלולה להיפגש אתם במרדפים ובמארבי לילה. בפני המשטרה קיימות שתי אפשרויות: לרדוף ולאכוף או לחילופין לאכוף אבל גם לדאוג, שילדים אלו יימצאו בבית-הספר תוך שיתוף פעולה עם העיריות, עם משרד החינוך ועם משרד הרווחה. רק כך, ניתן יהיה להקטין את ממדי החיכוך.
כאמור, המשטרה היא סוכן מרכזי של אכיפה והיא כלי מרכזי למאבק באלימות. בטרם אגיע לאמירה קשה, אני מרגיש חובה וזכות לומר, שמצאתי במשטרה מגזרי מצוינות מרשימים, איכויות אנושיות ופיקודיות ראויות להערכה, רמות תחכום בתכנון ובביצוע שיש להתגאות בהן. אולם, האמירות האלה אינן עומדות בסתירה לאמירה הבאה: אין היום לישראל משטרה, המסוגלת לתת תשובה יסודית ושורשית לתרחישי האלימות שתוארו כאן. לא מבחינת כוח האדם, לא מבחינת הפריסה ולא מבחינת כמה ממרכיבי התרבות המשטרתית השלטת בה. המשטרה שלנו יכלה, לכל היותר, להחזיק את המכסה מעל לסיר המבעבע של הסכסוך הפנים-ישראלי. אין בידיה - במבנה הנוכחי שלה ולנוכח היחס השערורייתי בין סדרי הכוח שלה למגוון המשימות המוטלות עליה - כלים כדי לצנן את הלבה הקשה הזאת של המציאות הישראלית. משטרת-ישראל עוסקת בתוצאה הבלתי נמנעת של הגידול בעבריינות, ששורשיה העמוקים חבויים, כאמור, בתוך תהליכים ארוכי טווח בתחומי החינוך, הרווחה, התעסוקה, הטיפול בנוער ובמשפחה, תרבות התקשורת האלימה והרעשנית והשתוללות הפוליטיקה הכוחנית, ומעל לכל בבעיות חברתיות-ערכיות, אשר הן מעניינם של כל מוסדות השלטון, העוסקים בסוגיות החברה הישראלית. אשר על כן, אסטרטגיה מהותית של מניעת אלימות או צמצומה מחויבת בתפיסה לאומית כוללת.
זאת הסיבה, שאני מבקש להציע את הקמתה של "רשות לאומית למאבק באלימות", באשר מתחייבת אסטרטגיה לאומית כוללת אל מול מה שהגדרתי כ"איום אסטרטגי כולל". לאיום מערכתי כולל כזה אין תשובה רק בתחום החינוך או רק בתחום הרווחה או רק בתחום המשטרה. התשובה משיקה לכל התחומים כולם, והיא מחייבת קריאה מוסכמת של מניעיה של האלימות על גווניה השונים. עידוד נכון של הפעולות הראויות לעידוד, קידום מתואם של ארגוני אזרחים, הסברה לאומית מוסכמת ונכונה... לא מן הנמנע שצרות האופקים של הביורוקרטיה תמנע את הקמתה של רשות כזאת. אם כך: הרשות תוקם במתכונת, שאותה אקבע במסגרת המשרד לבטחון הפנים, כחלק ממדיניותי, להפיכת המשרד לגוף העוסק במניעת אלימות או בצמצומה. לא תרבות הנבוט הארוך אלא המניעה - זאת הפילוסופיה שלי אל מול הקריסה החברתית שאנחנו עדים לה.
משטרת-ישראל - החטא הקדמון
החטא הקדמון באשר לסדרי העדיפות בתפקודה הנכון של משטרת-ישראל במאבק באלימות ובפשיעה נעוץ בהחלטת ממשלה משנת 1974, שהטילה על משטרת-ישראל את האחריות על בטחון הפנים, ומתוך כך חייבה אותה למאבק בטרור. עד כמה עניין בטחון הפנים הוא בבחינת סטייה מהותית מתפקידיה הטבעיים של המשטרה, תוכיח אולי העובדה, שהתפקידים שהוגדרו למשטרה בחוק (סעיף 3 לפקודת המשטרה) מדברים רק על תפקידי משטרה קלאסיים: מניעת עבריינות, גילוי עבריינות, תפיסת עבריינים, העמדת העבריינים לדין, שמירתם הבטוחה של אסירים, קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. לא נאמר דבר וחצי דבר על ביטחון הפנים או על מאבק בטרור. לאור נתוני הפשיעה ותחושת חוסר הבטחון האישי, וגם לאור מה שנראה, לעתים קרובות, כסחף באמון הציבורי כלפי המשטרה, נראה על פניו, כי המשטרה עומדת בהצלחה חלקית בלבד במשימות שהוטלו עליה על-ידי המחוקק.
בראש ובראשונה מדובר בתהליך של שינוי תרבותי שהתרחש במשטרה. במילים אחרות, בראייה היסטורית, ההחלטה שהטילה על המשטרה את האחריות לארגון ולהפעלת תשתית ביטחונית שתפקידה אבטחה, התראה, ומניעת פעילות חבלנית עוינת, היוותה את תחילתו של כדור השלג, שהפך את המשטרה מגוף, שכל תכליתו הוא לחימה בעבריינות קלאסית, הבאה לידי ביטוי בפגיעה בחוק ובשמירה על בטחון הנפש והרכוש, לארגון המתפקד כ"תואם צה"ל", והרואה בטיפול בבטחון הפנים של מדינת-ישראל תפקיד מרכזי, אם לא עיקרי, לעתים. עם כניסת הממד הצבאי לעיסוקי המשטרה, התחזקה עוד יותר גם התרבות הצה"לית ואף המבנה הצה"לי.
וכך, במהלך למעלה משני עשורים, הופנו במשטרה משאבים וחשיבה לתחום הביטחון והמבצעים על חשבון חקירות ומודיעין. ככל שהשינוי הזה הלך והוטמע כך הפך למשני, באופן לא רשמי, כמובן ואולי אפילו באופן לא מודע, תחום הלחימה בפשיעה ומניעת האלימות. ירידת המאבק בפשיעה לסדר עדיפויות נמוך, עד לתפנית של השנתיים האחרונות ממש, גם חוללה סחף בתחושת האחריות האישית של המפקדים, בכל הנוגע לפשיעה באזורים שבאחריותם. יחס זה הוקרן לכולל השוטרים, וגרר מצדו היחלשות הטיפול בפשיעה ובאלימות.
ואם לא די בכך, התחולל תהליך נוסף, שהשפיע קשות על יכולתה של המשטרה לתפקד מול הפשיעה הגואה. המשטרה אמורה להיות ארגון, שמשימתו העיקרית היא מתן שירות ללקוח. והנה, בעוד ארגוני שירות רבים בארץ ובעולם עברו בשנים האחרונות מהפכה של ממש ביחס שבין נותני השירות למקבליו (שניידר ובואן, 1996; קאר וליטמן, 1995), נכנסה המשטרה לפיגור מהותי מאוד בתחום הזה, בין היתר כתוצאה ממשבר הזהות שתיארתי לעיל. הפיגור הטכנולוגי השפיע גם הוא לרעה על יכולתה של המשטרה להשתלב בתרבות השירות המודרנית. עקרון השירות הטוב, המהיר והאדיב ללקוחות, שרובם ככולם הם בעצם אזרחים שומרי חוק, לא הופנם דיו בקרב השוטרים ובקרב הממסד המשטרתי. הדבר חמור בעיקר לאור העובדה, שרמת השירות הבלתי מספקת שהעניקה המשטרה לאזרחים, יצרה מירמור ותסכול בקרב האוכלוסייה, הגבירה את חוסר האמון במשטרה וממילא שחקה את הנכונות לשיתוף פעולה של הקהילה עם המשטרה. בסקר עמדות הציבור כלפי המשטרה (סמית וסקל, 1999), רק 32% מהמרואיינים חושבים שהמשטרה ממלאת ביעילות את תפקידיה ורק 46% מהמרואיינים חושבים שהמשטרה היא גוף שכדאי לשתף אתו פעולה. הן החברה והן המשטרה יצאו ניזוקים מתסמונת משבר הזהות של משטרת-ישראל. יש להתייחס לשחיקה הזאת באמון הציבור כאילו היא שחיקה בכושר ההרתעה של המשטרה. שיקום אמון הציבור על-ידי טיפוח תרבות השירות של המשטרה, דבר שיכפיל את כוחה, הוא יעד אסטרטגי, מרכיב כוח, ולא סתם נקודת חן שאפשר לוותר עליה.
וגם בכל אלה לא די. כאשר הוטלו על משטרת-ישראל משימות בטחון הפנים, החברה הישראלית הייתה עדיין חברה נאיבית במידת מה, ותרחישי האלימות הפנימית והפשיעה, שצברו תנופה בשנים האחרונות, לא היו בנמצא או שהיו רק בחיתוליהם. אז, עדיין שלט בקרבנו האתוס המכונן של לכידות ושליחות. האתוס הזה סייע למשטרה בעבודתה. בינתיים השתנו הדברים לרעה, אך "הקיפוח הזוחל" של מערך המאבק בפשיעה נמשך לטובת הביטחון הקלאסי.
במאמר זה לא אעסוק בשאלת המבנה העתידי של המשטרה - את זאת אשאיר לשלב מאוחר יותר: האם נכון שסגל הפיקוד המשטרתי הבכיר (להלן, הספ"כ) יהיה תעתיק של המטכ"ל של צה"ל? האם נכון להשאיר את אמ"ן כגוף עצמאי או להצמידו לאגף החקירות? האם אין צורך להכניס סדר חדש ביחסים בין מג"ב ל"משטרה הכחולה"? האם פיקוד העורף צריך לעבור לאחריות המשרד לביטחון הפנים? אני מבטיח לעסוק בכל אלה בצורה יסודית בקרוב בעבודת מטה, שתיעשה בשיתוף פעולה עם גופי התכנון של המשטרה.
מדיניות השר
העלאת איכות חייו של האזרח על-ידי שמירה על ביטחונו האישי, תוך שמירה על זכויותיו כאזרח וכאדם, היא תכלית העשייה שלנו מאז ומעולם, גם אם לא תמיד ידענו לנסח זאת בבהירות. מימושה של המדיניות הזאת ישען על שלושה אלמנטים: קוד מוסרי ומקצועיות, תשתית אנושית וטכנולוגיה מתקדמת ואקלים חברתי דוחה פשיעה.
מקצועיות ומצוינות
במרכז המפגש בין המשטרה לבין הציבור ניצבים השוטר והשוטרת. במגע עם האזרח והאזרחית מתחייבת מצוינות בתפקוד ותרבות של מתן שירות איכותי. עלינו להיות מדויקים, מוסריים ובעלי מחויבות ומעורבות קהילתית עמוקה. המצוינות שלנו חייבת להיות מושתתת על יוזמה ועל דיוק בפעולה. יוזמה פירושה - פעולה מונעת. דיוק בפעולה פירושו - מקצוענות, ידיעת הגבולות, ויותר מכל - הבנת הצורך לשרת את האזרח. כל אלה, יהוו מרכיבים עיקריים באתוס שלנו. עלינו להיות מופת לחברה כולה בתחומים אלה. רק כך נוכל להשרות אווירה אזרחית נכונה. יישום הקוד האתי (רוגל, 1998) הוא תנאי בסיסי והכרחי להשגת מצוינות ולשמירה על מקצועיות.
תשתית אנושית וטכנולוגיה מתקדמת
אני רואה את השוטר הבא במגע עם האזרחים כחוד החנית של העבודה שלנו, ואת המשטרה כמערכת המסייעת ותומכת בו. לשם כך יש לצייד כל שוטר במיטב הטכנולוגיה של תחילת האלף השלישי: במרכיבי תקשורת, בכושר ניידות ובמערכות מתקדמות לעיבוד מידע. משטרת-ישראל עשתה צעדים והכינה תכניות בכל הנוגע לכניסה לעידן "הטכנולוגיה כמרכיב אסטרטגי במשטרת-ישראל". התכניות קיימות, אך הביצוע חסר. ואני יודע את המשמעות התקציבית של הדברים. בלי להתקדם בתחומי מחשוב הניידות וחיבורן למרכזי בקרה ומחשוב מערך החקירות והרישום הפלילי, יש סכנה להתדרדר למעמד של משטרות באפריקה או בעולם השלישי.
אקלים חברתי דוחה פשיעה
עלינו לסייע ביצירת אקלים חברתי דוחה פשיעה. לשם כך, עלינו להיות דוגמא ומופת לשאר חלקי החברה. זאת על ידי ארגון ושיטור הוגנים; יושרה אישית; לחימה באלימות, בשחיתות ובהפרת זכויות האדם והאזרח.
היעדים המרכזיים של המשרד לבטחון הפנים ושל משטרת - ישראל
עקרונות הפעולה החיוניים כדי שלישראל תהיה משטרה שתשרת כיאות את הקהילה ותילחם ביתר יעילות לצמצום הפשיעה ולמניעתה, מחייבים להגדיר כך את היעדים המרכזיים של המשרד לבטחון הפנים ושל ומשטרת-ישראל:
הפיכת הגישה השירותית, שהוגדרה על-ידי המפכ"ל כאחד מיעדי המשטרה, ליעד פעולה מרכזי של המשטרה בשנים הבאות. הדבר מחייב שיפור איכות השירות והיחס לאזרח הנזקק לשירותי המשטרה, צמצום זמן ההמתנה, מענה אדיב ומקצועי לפניות אזרחים וטיפוח נכונות השוטר להוות גם "אוזן קשבת" ו"משענת בטוחה" לבעיות האזרח.
הגברת האמון בין המשטרה לאזרח. אמון זה חייב לעמוד במבחן הציבור אם בזמני תגובה לקריאה, אם באדיבות ואם ברמת המקצועיות במגע עמו. אני יודע שיש שיפור אמיתי בתחום הזה. אני רואה צורך חיוני לחתור לשלמות בתחום החיוני הזה.
שיתוף האזרח בעבודת המשטרה ושירות בתי הסוהר (שב"ס). המשימה היא הקמת שירות משטרתי המותאם לעולם דמוקרטי נאור. כלומר: מתחייבת הטמעת תהליכי שיתוף ביחסי המשרד לבטחון הפנים (בט"פ), המשטרה והשב"ס עם האזרח והקהילה, ובכלל זה מעבר להשתתפות ושותפות של האזרח במדיניות הביטחון האזרחי בקהילתו.
המגזר הערבי והידוק הקשר עמו. תוך הרחבת שירותי המשטרה במגזר הזה ותוך פיתוח ערוצי הידברות עם מנהיגיו. בימים אלה הגשתי לראש הממשלה נייר עבודה, בבחינת תזכורת לדיון והחלטה, בכל הנוגע לצורך לעבות את הפריסה של משטרת-ישראל במגזר הערבי. אסור לנו להיפגש עם הציבור הערבי רק כשאנחנו מפזרים הפגנות או עוצרים עברייני תנועה. אנחנו מחויבים בנוכחות נותני שירות. אסור גם לשכוח, שסיבות כלכליות וחברתיות ארוכות טווח מערערות את יציבותה של החברה הערבית, ואנחנו חייבים להיות פרוסים, כדי להגן עליה כנגזר מן היעדים של משטרה מודרנית.
למרות הנזקים הקשים בנפש וברכוש, הנגרמים עקב תאונות-הדרכים, איננו נוטים להתייחס לעבירות תנועה כאל עבירות פליליות. עם זאת, מתבקשת אכיפה מקצועית ואיכותית. מאז הוקם אגף התנועה, חלה קפיצת מדרגה באיכות המקצועית ובהישגים של משטרת-ישראל במלחמתה בתאונות-הדרכים. ובכל זאת, יתכן שיש לשקול הקמת פיקוד נפרד של משטרת תנועה אוטונומית, שעיקר משימתה "איכות החיים בכבישים". אגף התנועה חייב לשלב אכיפה נמרצת עם הסברת פנים. חלק מהותי מהיחס העוין של האזרח כלפי המשטרה נובע מחיכוכים בינו לבין שוטרי התנועה.
במלים אחרות, המשטרה חייבת לשים מעתה דגש מיוחד בטיפול בקורבנות - בקהילה - במתן שירות לאזרח לא פחות מאשר בתפיסת העבריין. השבת אמון הציבור במשטרה יהיה תוצאה ישירה של הפריסה הקהילתית והחברתית שלה. נכון, החברה, ובעיקרה הפוליטיקאים, מגלגלי העיניים, התרגלו לראות במשטרה את השעיר לעזאזל לקריסת הנורמות והמוסר החברתי בישראל. אין בכוונתי להתווכח אתם. עלינו לקחת את האתגר, ולהוביל את המשטרה ואת המשרד לבט"פ להתמודד עם התפקיד, בהיבט של מתן דגש יתר על מניעה. המשטרה שאני רוצה צריכה להישמר מלהיות קלגס, הפועל לכאורה "רק על-פי החוק". השוטר צריך ליזום, למנוע, להבין את ראשיתו של התהליך המוביל לפשע ולהרוג אותו באיבו. מניעה היא פעולה מורכבת, אפורה. היא מחייבת יוזמה ולא תמיד יש בה תהילה. עלינו מוטלת החובה לעשות זאת, כי אין מישהו אחר. המדיניות שאני מבקש מהמשטרה ליישם מוכתבת מתפיסה חברתית- דמוקרטית. אנחנו חייבים לחזור לשינוי חברתי עמוק; אחד הכלים לכך בחברה דמוקרטית הוא, שהמשטרה תשמש מופת.
מדובר בהאצת השינוי ובקפיצת מדרגה איכותית, שתהפוך אותו לשינוי מהפכני ומהותי, שעיקרו כניסה לתחום המדיניות החברתית דרך המשטרה. לא עוד משכון העתיד של הטיפול בפשיעה לטובת צרכי ההווה הבטחוני. כך יוגדרו מחדש יעדי המשטרה בעולם דמוקרטי נאור כקו ההגנה אחרון של החברה. ורק כך נזכה למשטרה ידידותית לסביבה, בה במידה שהיא תהיה יעילה.
עקרונות ליישום המדיניות המוצעת
האמצעי העיקרי להשגת מדיניות המשרד לבט"פ יהיה מעתה מעבר מודגש יותר ומסיבי יותר להיערכות קהילתית ולשיטור קהילתי. היערכות קהילתית למניעת פשיעה היא לב ליבו של תהליך הדמוקרטיזציה ו"האזרוח", המתחייב בתרבות הפעולה של משטרת-ישראל. הדבר חייב להתבצע על-ידי הקמת נקודות משטרה ומרכזי שיטור קהילתי רבים יותר, בבחינת דגש אסטרטגי מרכזי בשנים הבאות, תוך שיתוף הקהילה וראשי הערים בקביעת יעדי המשטרה. ראש העיר - לא מפקד המשטרה המקומית - הוא האיש המרכזי, ואיתו ועם מערכות החברה, הקהילה והרווחה בעיר מתחייב שיתוף הפעולה דרך ובאמצעות תחנת המשטרה ומציל”ה (המועצה לצמצום העבריינות) במקום. מציל"ה העירונית – ככלי העבודה המרכזי של המשרד לביטחון הפנים בתפקידו כגוף מניעה - תהיה המנוף הארגוני המקומי להפעלתה של היערכות קהילתית למאבק מונע-פשיעה. מציל”ה תובל על-ידי ראש הרשות המקומית בשיתוף המשטרה. במציל”ה תועלינה באופן שוטף הבעיות המטרידות את התושבים, ושם ייקבעו במשותף פתרונות מערכתיים למניעת עבריינות ומאבק בפשיעה. הבעיות שיועלו במציל”ה ישפיעו על סדרי העדיפויות של המשטרה ועל קביעת יעדיה. מציל”ה גם תסייע באיתור משאבים לפתרון הבעיות המקומיות על-פי המודל של השיטור הקהילתי.
המשמעות העיקרית של השיטור הקהילתי הוא בחיבורה של המשטרה לארגונים ולתהליכים אזרחיים, המתחוללים ברמת הרשות המקומית. תחנת המשטרה תתפקד, לכן, כאורגן קהילתי, הרגיש והקשוב לצורכי התושבים. אלה מצדם יפעלו כשותפים במאבק בפשיעה.
מכאן נגזר הצורך בחיזוק תחנות המשטרה. התחנה היא המסגרת, שדרכה ניתנים מרבית שירותי המשטרה לאזרח. התחנה היא גם הגוף העיקרי, שבאמצעותו מיושם השיטור הקהילתי וההיערכות הקהילתית. לכן, חיזוק התחנה ותיקנונה, בהתאם לצרכים הייחודיים של כל ישוב, הוא מחויב המציאות. אזרוח, צמצום כוח אדם במטות וביטול דרג המרחב צריכים לאפשר ייעול, שיביא להפניית יתר משאבים לחיזוק התחנה.
הפריסה הזאת תגביר את תחושת הביטחון של האזרח ואת האמון שלו במשטרה, וכן תיצור סביבה קהילתית דוחה פשיעה. המשמעות של ההיערכות הקהילתית למניעת פשיעה היא, שלא רדיפת הגנב היא היעד הבלעדי, אלא נוכחות בקרב החברה הבריאה בבחינת מתן שירות, שיעניק ביטחון והגנה אל מול החלק החולה בחברה.
חיזוק רמת התחנה מחייב ביזור ארגוני בכל הרמות, על-ידי העברת סמכויות מדרגי המטה לדרגי השטח. השטח - לא המטה - הוא מרכז הכובד. ריכוז תנאי השירות ו"השומן" חייב להיות בשטח - לא במטה. בנוסף, על מנת לחזק את הסביבה הקהילתית, יש לאפשר שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות ובתהליך יישום המדיניות המשרד לבטחון פנים. הדבר מחייב דוברות נרחבת ומקצועית, המשתפת את הציבור במידע באופן יזום.
ההיערכות הקהילתית למניעת פשיעה גם מחייבת אותנו לפתח תורה נאותה, הדרכה נאותה, ודרכי בקרה ולמידה, שיאפשרו לנו להגיע ליעדינו במירב היעילות. בבית-הספר לשוטרים בשפרעם מטמיעים את תורת השיטור הקהילתי. מתחייבת העמקה של לימודי המשטרה. עלינו להקים גוף, שיורה את התורה של המשטרה במאה ה - 21, גוף שיפתח מערך הדרכה נאות, יכשיר אותנו לקראת האתגרים הרבים שעומדים לפתחנו. במקביל לכך, עלינו להיות נכונים ללמוד כל העת. עלינו להיות מסוגלים להתאים את עצמנו למציאות הדינמית, ולדעת לתקן את מה שדרוש תיקון.
בנוסף, עלינו לשפר את הכלים להערכה, ולהעמיק את התרבות הארגונית, הנשענת על בקרה ועל הערכה דרך עיניו של האזרח. לכן, ההיערכות הקהילתית למניעת פשיעה מחייבת אותנו כל הזמן במבחנים חדשים. עלינו להיות נכונים להעמיד את עצמנו יום יום ושעה שעה במבחן האזרח והציבור, ולקבוע לעצמנו את שיתוף הפעולה עם הקהילה והאזרח, את שביעות רצונו של האזרח ואת תחושת הביטחון שלו, כאמת מידה להצלחתנו. ללא אמון הציבור - אני מעז אפילו לומר "אהבת הציבור" – המשטרה תקרוס, ולא תוכל למלא את היעדים שהחברה הטילה עליה. צריך להיזהר מליפול למארב מסוכן: שהרי לעתים קרובות התקשורת ודעת הקהל מותחים וימתחו ביקורת על המשטרה. אסור שהתגובה לביקורת תהיה הסתגרות מתגוננת, כי אז יש סכנה, שהמשטרה תהפוך למשהו הדומה לכת צבאית סגורה ומנוכרת לחברה. תגובת המשטרה צריכה להיות הפוכה: להיפתח לחברה, להסביר את מניעיה, להעצים את השקיפות כיאה למשטרה בחברה דמוקרטית. התרבות הניהולית שלנו תתמוך בקיום סקרים ומשובים באופן קבוע. תקציבים ומשאבים שלנו יופנו לביצוע משובי הערכה של הציבור. עיבוד המידע המצטבר, למידתו והפקת לקחים מהניסיון שנצבור עם הזמן, יהיו בסיס מרכזי בהגדרת היעדים והצורך בתיקון. בהתאם לכך, גם ייקבעו הקידום האישי וההתפתחות של כל אחד בארגון.
היבט חשוב בתפיסת עולם זו הוא הפיכת השוטר, הבא במגע השוטף והיומיומי עם האזרחים והציבור, למרכז הכובד של המשטרה, הן במגע עם האזרח והן בפעילות המשטרה כולה. זאת מצידה, חייבת לתמוך בו, לסייע לו ולגבות אותו בזמן אמת ובכל מצב. יש להטיל על השוטר הבודד את כובד משקלה וכבודה של המשטרה כולה. הוא חייב להבין, שכישלונו האישי הוא כישלונה של המערכת. אתו כולנו קמים וכולנו נופלים. אנחנו חייבים להשתמש בכל דרך לגיטימית – הדרכה, חינוך, תגמול, סנקציות – כדי להטמיע בו את כובד האחריות המוטלת על כתפיו.
אינני מבקש לומר, שהמשטרה לא עשתה דבר בתחום השיטור הקהילתי. ההיפך הוא הנכון (וייסבורד ואח', 2000; קים ואח', 1999). אני מצדיע ליוזמי הגישה ולמפקדים שיישמו אותה. מה שאני מבקש לכוון אליו הוא שהתרבות הקהילתית תהפוך מעתה לא לאגף אלא ליעד אסטרטגי מרכזי של המשטרה ולתרבות כוללת, שהטמעתה היא הציר המרכזי של יעדי השר.
בכוונתי לקדם באופן מעשי את עקרונות השיטור הקהילתי וההיערכות הקהילתית על-ידי הקביעה, כי בחירת המפכ"ל הבא תיעשה בהתאם לגישתו לפילוסופיה הקהילתית, שהיא היעד המרכזי של השר. כך יהיה גם באשר לשיקולי הקידום של הקצונה הבכירה. עם הפיקוד הבכיר שילך ויתגבש במהלך השנה הקרובה אני ארצה לתאם גישות, גם באשר לרפורמות מבניות שלא מפורטות כאן. אני בונה בימים אלה צוותי מטה לעיבוד הרפורמות הללו לקראת דיון. לטווח הקצר אנחנו מקפיאים במעט את סבב המינויים בספ"כ, כדי לאפשר יציבות ורגיעה בשנה קריטית. אך במהלך השנה הקרובה אשקיע תשומת לב מיוחדת לבניית הספ"כ של העידן שאחרי המפכ"ל הנוכחי, יהודה וילק.
כך הדבר לגבי השיקולים לקידומו של השוטר בדרגות ובתפקידים השונים. שיקולי הקידום יכללו, בין היתר, תלונות ציבור מוצדקות, שביעות רצון הציבור מהיחידה ועוד. "מרכז השיטור הקהילתי" (להלן, המש"ק) או "נקודת השיטור" (יחידת המשטרה שמתחת לרמת התחנה) ישולבו בהיררכיות הקידום, בין השאר ע"י הפיכת השירות בשיטור קהילתי כמרכיב בקידום הקצין והשוטר.
יושם דגש על שיפור תנאי השירות של השוטרים, שאינם קצינים, תוך מתן דגש על אותם שוטרים, שבאים במגע עם האזרחים.
ייערכו שינויים מבניים לתמיכה בהיערכות הקהילתית:
- יוקמו יחידות לביצוע סקרים לבחינת שביעות הרצון של האזרחים. מבחן הציבור הוא, כאמור, מבחן מכריע.
- יוגדלו תקנים לטובת מרכזי השיטור הקהילתי.
- תיבחן מחדש שאלת כפיפותו של המש"ק - האם למפקד התחנה או לסגנו מחד או לקצין המשמר האזרחי, מאידך? יתכן שהדבר יחייב ביטול הכפיפות הארגונית של השיטור הקהילתי למשמר האזרחי באגף קהילה ומשמר אזרחי במשטרה. אבל, אני משאיר את ההכרעה לעבודת המטה במשטרה.
חיזוק הקשר עם הרשויות המקומיות
אפעל למען "חוק יסוד: השלטון המקומי" ופקודת העיריות, במגמה לחזק את סמכות העיריות בכל הנוגע לצורך בהשתלבותן במדיניות משטרתית קהילתית. אני מבקש ליזום יום עיון והשתלמות רחב ממדים של המשטרה עם ראשי עיריות וראשי מועצות מקומיות, כדי לחדד בהן את משמעות השיטור הקהילתי וכדאיותו החברתית. צריך לשאוף לכך, שראש העיר יראה את עקרונות החוק והסדר הקהילתי כמרכיב מכריע בסיכויי בחירתו המחודשת (קים ואח', 1999).
כאמור, יש והיו התחלות, אפילו מוצלחות, בפריסה הקהילתית של משטרת- ישראל. אך יש הבדל בין התחלות - חשובות ככל שתהיינה - לבין תכנית כוללת ומקיפה, הבנויה הן מפריסה והן מהטמעה מלאה של התנהגות מסוג חדש. מדובר במעבר מניסוי למהלך כולל. מעתה יש להפוך זאת ליעד אסטרטגי מרכזי ולציר המוביל של תכניות העבודה במשטרה. מעתה, לא מדובר רק על שיטור קהילתי אלא על ביטחון אזרחי במשמעות היותר עמוקה והיותר חברתית של המושג. מדובר על שינוי ועל מהפך בגישה המערכתית של המשטרה. למרות העשייה הברוכה, אנחנו מפגרים באופן משמעותי ביחס למשטרות אחרות, שאת הישגיהן בתחום הזה ראוי לנו לחקות. העולם הנאור מתקדם מאתנו בעניין הזה. כך, למשל, הדוגמא האמריקנית. ממשל קלינטון פעל במשך שש שנים ללא ליאות ותוך הקצאה מסיבית של תקציבים לקידום השיטור הקהילתי וההיערכות הטכנולוגית של המשטרה, כתשובה מכרעת במאבק למניעת אלימות. גיוס הקהילה למתן לגיטימציה למערכה על תקציב משטרתי מוגדל: במדיניות הקיצוצים הנוהגת כאן זה שנים לא נוכל להגיע רחוק. אנחנו חוטאים כלפי האזרחים חטא בל יכופר, באשר אנחנו חושפים אותם חסרי מגן עם משטרה שאינה מתוקצבת ואינה בנויה, כמתחייב מהצורך שלה להתמודד עם תרחישי האלימות ועם אתגר השירות הנכון לקהילה. נראה, שלא רק כסף לא גדל על העצים, גם שוטרים אינם באים בחינם. כאשר ממשל קלינטון החליט להמר על אסטרטגיה קהילתית, הוא הוציא מאה אלף שוטרים חדשים לרחובות, הוא השקיע בשיטור קהילתי ששה מיליארד דולר תוך חמש שנים, הוא השקיע שלוש מאות וחמישים מיליון דולר נוספים בטכנולוגיות חדישות בידיו של השוטר הבודד.
האסטרטגיה הכוללת היא אותה אחת המוצעת כאן: תגבור המשטרה, שילובה בקהילה תוך דגש על מניעה ועל עבודה בקרב הנוער. המשטרה הקהילתית נותנת למשטרה הזדמנות להתוודע לאנשים בחיי היום יום, ולאלה היא מאפשרת שותפות מלאה בקבלת החלטות בתחום אכיפת החוק. משטרה קהילתית מסייעת במניעת פשיעה, ובעיקר היא בונה קשרי הבנה ואמון בין המשטרה לאזרחים. משטרה קהילתית חייבת להקטין, משמעותית, את רמת השימוש בכוח. מאליו מובן, ששוטרים שהתנהגותם בלתי תקינה, ולעתים אף התנהגות גסה או גזענית, חייבים להיענש בחומרה. אין דבר שמערער יותר את אמון הקהילה במשטרה האמורה להגן עליה, מהתנהגות בלתי הולמת של שוטרים (אמיר, 1999).
אם אנחנו לא רוצים להסתפק בהצהרות, לא די בארגון מחדש ובהטמעת האסטרטגיה המוצעת. מתחייבים גם הכשרה והדרכה, המתאימים ליעד המוצע. יש להוביל הכשרה המשלבת משטרה ואתיקה, הכשרה המשפרת בהתמדה את רמת ההשכלה של השוטרים, ואת הבנתם.
מי שרוצה בישראל למלא את יעדי בטחון הפנים, קו התפר, הסדר הציבורי, השמירה על מתקנים ומוסדות, המאבק בטרור, ובו בזמן לתת שירות משטרתי-קהילתי לאזרח ולהילחם בפשיעה, וגם לפתח אסטרטגיה קהילתית עם משטרה של 2.5 שוטרים לכל אלף אזרחים, לצד מדיניות קיצוצים שאף פעם לא די לה, במציאות ישראלית רוחשת תרחישי אלימות - מוליך שולל את אזרחי מדינת-ישראל, וחושף אותם ביודעין כחסרי מגן אל מול הסכנה.
מתוך מגמה להדגיש את הכיוון שאני מגדיר כיעד שר מרכזי - הכיוון הקהילתי - הקמתי בימים אלה אגף קהילה במשרד לביטחון פנים שיסייע להפוך את המשרד עצמו למי שעוסק במניעה, ויאיץ במשטרה לנוע ביתר עוצמה לכיוון החדש. ברור מאליו, שהאגף הקהילה במשרד יכוון את עצמו בהתמדה לעבודה משותפת עם ראשי הערים והמועצות המקומיות, עם ארגוני מתנדבים, עם ארגוני נוער, עם בתי-ספר ועם גופי רווחה. אכן, שיתוף פעולה צמוד הן עם משרד החינוך והן עם משרד העבודה והרווחה, יכפילו את יעילות עבודתו של אגף הקהילה במשרד.
אני מאמין בגיוס קהיליית העסקים למלאכה של מאבק באלימות. "עסקים למען אחריות חברתית" הפכה לפילוסופיה, הקונה לה מעמד של כבוד במציאות הישראלית. אי לכך, תוקם מועצה ציבורית, חוץ ממשלתית, לתמיכה בעבודתו של אגף הקהילה במשרד. המועצה תייעץ אך גם תסייע בגיוס משאבים לפרויקטים נקודתיים של צמצום אלימות ופשיעה. יש בישראל ערים (לוד, למשל) שהופכות לערי רפאים, שבהן העסקים קורסים בגלל התגברות הפשיעה והאלימות. ברית עם בעלי העסקים לשיקום אמון הציבור בעיר כזו הוא, אם תרצו, סוג ראוי של השקעה.
נושא משמעותי נוסף הוא האלימות במשפחה. אלימות נגד נשים ונגד ילדים בד' האמות של המשפחה הפכה בשנים האחרונות למכת מדינה. במהלך שנת 1999 נרצחו תשע נשים על-ידי בני-זוגן. בשמונה מן המקרים לא היה למשטרה כל מידע מוקדם. לכאורה, יכולה המשטרה, אם כן, לרחוץ בנקיון כפיה, שהרי לא היו תלונות מוקדמות. אך לא בהכרח. היא צריכה לשאול את עצמה, האם העובדה שלא הייתה אליה פנייה מוקדמת של הנשים המאוימות, איננה ביטוי לחוסר אמון במשטרה או השתקפות היחס למשטרה, כמי שאיננה נוהגת בכבוד ובחמלה הראויים כלפי נשים המתלוננות נגד האלימות מצד בעליהן. לא מעט מחקרים העלו מה שלא מעט תלונות משקפות: שוטרים נוהגים, לעתים קרובות, בגסות או בקלות דעת בתלונות נשים (שוהם, 1999). אחד מתפקידיה של יועצת השר לאלימות במשפחה יהיה לרכז בצמוד ללשכת השר לשכה לפניות נשים ותלונותיהן על יחס לא נאות מצד שוטרים. השר ייקח על עצמו להתקשר אישית לשוטר שנגדו הוגשה תלונה וכן למפקד התחנה, כדי להביא לכך שיוטמע בתוך המערכת שהיחס לאזרח בכולל, ולאישה המאוימת בפרט, הוא בבחינת ערך מרכזי בשיפוטו של השר את תפקודו של השוטר ושל הממונים עליו. היועצת גם תפקח מטעמו של השר על פריסתם ועל תפקודם של מאה ושבעים החוקרים הייחודיים שהוכשרו לאבחן מסוכנות בתחום האלימות במשפחה. כמו כן, היא תדווח על המידה, שבה הרגישות לטיפול באלימות נגד נשים מוטמעת במערכי ההדרכה וההכשרה ובתפקוד השוטף של תחנות המשטרה. היא גם תעשה לחיבור מערך הטיפול באלימות נגד נשים עם גופי הרווחה והעירייה, כדי לחזק את הטיפול המערכתי במכת המדינה הקשה הזאת. היא צריכה לסייע במתן כלים לאבחון מסוכנות לכל אלו הבאים במגע עם הקהילה: מורים, אחיות, מרכזי טיפת חלב, מנהלי בתי-ספר, וכמובן שוטרים. המטרה היא להביא להגברת האמון של הנשים במשטרה כמשטרת קהילה, שיש בה אוזן קשבת, לב רך ומבין ובעיקר טיפול יעיל ונכון בתלונה. רק כך יוכל לגדול באופן מהותי מספרן של הנשים המתלוננות כמו גם כושר ההרתעה של המשטרה אל מול גברים אלימים.
לשיפור התפקוד של המשטרה בכל הנוגע לאלימות במשפחה ולאלימות בקרב בני הנוער ובבתי-הספר חייבת להיות השלכה מרחיקת לכת על המאבק באלימות בכולל. אני משוכנע, שהאלימות במשפחה היא זרע הפורענות של האלימות החברתית בישראל. לאדם הנחשף לאלימות במשפחה סיכוי גבוה מאוד לתפקד כאיש אלים גם ברשות הרבים. אני סבור, כי מאבק יעיל נגד האלימות במשפחה הוא לכן הדרך הקצרה ביותר להצלחת המאבק נגד האלימות בכולל. לא אעשה הנחות בתחום הזה: נדיבות, אדיבות ויעילות בטיפול הם תביעה קטגורית שלי משוטרים ומקצינים בכל הנוגע לאלימות במשפחה.
באגף הקהילה במשרד לבט"פ תהייה גם יחידה לפישור ולגישור (Conflict Resolution) בסכסוכים חברתיים. המשבר הישראלי הוא בחלקו משבר בין-עדתי ובין-דתי. הסכסוכים ההופכים לעתים קרובות להפרות סדר אלימות ולהתרסה נגד שלטון החוק חייבים להגיע לפתרון בדרכי הידברות (מירז, 1997). כך הדבר בסכסוך ברחוב בר-אילן, וכך הדבר בסכסוך המסגד- כנסייה בנצרת. אם לא נפתח מנגנונים מתורבתים של ישוב סכסוכים בדו-קיום, ונטמיע את תרבות הפשרה בחברה, נחיה כאן מפיצוץ אלים אחד למשנהו. המשרד בראשותי יכוון את פעולתו מעתה אל ליבו של הסכסוך הבין-עדתי והבין-דתי, ויתרום את חלקו בפיוס המתחייב מיעדי השר בתחום המניעה והפעולה הקהילתית.
באותו הקשר, יועמק שיתוף הפעולה עם האוניברסיטאות ועם משרד החינוך במגמה לפתח מגמות לימודים בתחום אכיפת החוק (Criminal Justice) ומדעי המשטרה. אלה יכולים וצריכים להיות מקצועות לבחינות בגרות שיסייעו להטמיע בנוער ובקהילה את עקרון אכיפת החוק ונידוי האלימות כציר מרכזי של קיום קהילתי נכון. המגמה הזאת מתקיימת כבר היום בכמה בתי-ספר, כולל במגזר הערבי, אך יש להרחיב את היריעה. זאת ועוד, באנלוגיה למדרשות צבאיות תיכוניות, יש להקים מדרשות תיכוניות משטרתיות. מדרשה כזאת פועלת כבר היום בהצלחה רבה בישוב מעלות, ובה 170 תלמידים. אם אנחנו רוצים לתת מעמד ציבורי וחינוכי ראוי למפעל הזה, חיוני לאפשר לאותם בוגרי י"ב בבית-הספר במעלות, ובאותם בתי-ספר שיהפכו למדרשות משטרתיות בעתיד, את הפריווילגיה לעשות את שירותם הצבאי במשטרה. אני יזמתי מהלך משותף עם שר החינוך בנושא הזה.
חשוב לי להדגיש שמא יבינו אותי שלא כהלכה: יעדי השר המבקשים לכוון את המשטרה לקהילה לא נועדו להסיטה מחובתה ומחובת המשרד לבט"פ לקדם ערכים נוספים, מרכזיים לא פחות.
אנחנו חייבים להעמיק את המחויבות לעקירת החוליים המוסריים הקשים שנתגלו בחברה בשנים האחרונות אם בתחום השחיתות הפוליטית ואם בכל הנוגע לעבירות "הצווארון הלבן", הלבנת הון, עבירות מחשב ופשיעה בין-לאומית וכיוצא בזה "מירעין בישין". הדבר מחייב משטרת חקירות מתוחכמת, חכמה ועתירת אמצעים טכנולוגיים. אסור לה, למשטרה, לכופף ראש בפני שועי הארץ, ולמצוא את עצמה רודפת את ענייה ואת המנודים שלה. אל תירתעו לעולם מעקרון שוויון הכל בפני החוק. לא מעט מקשייה הכלכליים של ישראל היו מתמתנים אילו הצלחנו יותר במאבק בהון השחור.
אגף החקירות במשטרה נמצא בימים אלה בעין הסערה. החקירות האחרונות הן השתקפות של מאבק אמיץ ונחוש למען שלטון החוק ושוויון הכל בפניו. אני מוצא כאן אגף נטול מורא ובעל איכות מוסרית ראויה לשבח. אני מבקש מהשוטרים את המובן מאליו: להיצמד להנחיות הפרקליטות, ולשמור מכל משמר על הכפיפות לביקורתם של בתי-המשפט. אבל, אני מבקש מהם עוד עניין שאינו מובן מאליו, כפי שמצאתי להפתעתי: השוטרים חייבים לתקשר עם הציבור בעיצומן של פרשות שנויות במחלוקת. הם חייבים בהיערכות הסברתית מוקדמת לקראת מהלך דרמטי בחקירה. אם השוטר לא מסביר במידה הנכונה הוא עלול להיות מובס. והרשו לי לצרף את תמיכתי לעניין נוסף: האומץ והנחישות שבה השוטרים מבערים את הרע מקרבם. כל המאשים את המשטרה כגוף מושחת, וכל מי שאיבד את אמונו בה, חייב לשאוב כוח ואמון מיכולת הביקורת העצמית שהתגלתה בטיפול בקצינים שסרחו. בתחום הזה אני אגבה את המפכ"ל ככל שהוא ילך ברוח בית-שמאי. אין כאן מקום לבית-הילל. עניין קדוש מדי עומד כאן על הפרק: אמון הציבור בניקיון כפי השוטרים ובאיכות המוסרית של המשטרה.
עניין אחר הוא הטיפול בעובדים זרים (בנעמי, 1998). אנחנו עוסקים בכליאתם של עובדים זרים - אחד הפצעים המדממים של המציאות החברתית כאן. הייתי רוצה לראות את מערך אכיפת החוק מכביד את ידיו גם ובעיקר על המעסיקים השוכרים עובדים לא חוקיים בתנאי רעב. גם זאת מידה של אתיקה נכונה שראוי לנו לאמץ.
כמו כן, חובה להעמיק את אכיפת החוק בכל הנוגע להפרות זכות הקניין הרוחני. ישראל הפכה בשנים האחרונות למובילה בעבירות אלה. מדוע דווקא אנחנו, בני העם היהודי, שהקניין הרוחני היה תמיד בבחינת המולדת הניידת שלנו, נמצא את עצמנו בראש הרשימה השחורה בכל הנוגע להפרת זכות הקניין הרוחני? המשטרה הקצתה עשרה תקנים מתוך עצמה למלחמה במגיפה הזאת. בימים אלה אושרו עוד חמישה עשר תקנים על-ידי האוצר. ראוי להקים עתה יחידה מרכזית מיוחדת, אשר בשיתוף הפרקליטות, שלטונות המכס ושאר משרדי הממשלה תילחם ביעילות יתר במכת המדינה הזאת.
ברור כי אסור למשטרה להפר את החוק. אני לא ארשה שהמשטרה והמשרד לבט"פ - גופים האמונים על אכיפת החוק - יפרו בעצמם את החוק. הנחייתי להביא לפתרון מהיר של בעיית חייבי השב"ס, כלומר אותם עצורים עד תום ההליכים, האמורים להיות כלואים בתנאים של בתי-סוהר ואשר במקום זה מתגוללים בבתי-מעצר בתנאים לא מתאימים. לא ארשה שהקדנציה שלי במשרד הזה תהיה קשורה בהפרה קשה כזאת של זכויות אדם וכבודם של אסירים. אני מתכוון לשים סוף לעניין הזה גם אם פירוש הדבר שאיאלץ להסיק מסקנות פרסונליות כלפי האחראים למצב ו/או שלא אסגור את בית-הכלא דמון ואחייב את שירות בתי-הסוהר לעשות במקום זה קיצוץ בכוח אדם, ולא בשירותים, לרוחב המערכת כולה. אני מכיר בהישגים של שירות בתי-הסוהר בשנים האחרונות, אך אני מבקש להצעיד אותו למאה הבאה מתוך אימוץ גישות ארגוניות - הפרטת בתי-סוהר היא דרך הנבדקת היום באופן מעשי על-ידי המשרד - חדשות ודפוסי עבודה חברתיים מתקדמים. מנוייה של ראש השב"ס הבאה – אורית אדטו, נגזר מהתאמתו לתפיסת השר. השב"ס יהיה בזמן הקרוב עדיפות מרכזית שלי.
אני רוצה שוטרים וקצינים ומכווני משימה. המשימה היא הערך העליון בבחינת נעשה ונשמע. האמצעים הם תמיד חיוניים; אך היעדר אמצעים ותקציבים אינם יכולים להיות הסבר או תירוץ לאי ביצוע המשימה. שהרי מצד אחד, עברו על המשטרה בשנים האחרונות תהליכים ארגוניים ומנטליים של מיליטריזציה, אך בכל הנוגע לאימוץ תרבות עשייה מוכוונת משימה זה לא תמיד קרה. תרבות מוכוונת משימה חייבת להיות תמיד מלווה בדוגמה אישית מצד המפקדים. קריטריון מרכזי לקידומו של קצין חייב יהיה להיות הבדיקה של ההצלחות או הכישלונות שהתרחשו תחת פיקודו. אם יש כישלון, חובת המפקד - אם בתחנת המשטרה ואם בגזרת מג"ב - לשאת באחריות עד כדי עיכוב קידום. המפקד חייב להלחיץ את המערכת כלפי מטה. את המשטרה יש לנהל, ועל השוטרים יש לפקד על בסיס ערכים כמו משמעת ומחויבות אישית, דבקות במשימה, אחריות אישית, הכרה בערך החברות כערך שאין פירושו בהכרח "חיפוי" על מחדלים - ומעל לכל - יחס נכון לאדם ולאזרח. השוטר הוא בראש ובראשונה משרתו של האזרח, הוא איננו אויבו ובוודאי שלא מפקדו.
לבסוף, אני מצפה בכיליון עיניים לטיוטא מוסכמת של חוק המשטרה החדש. אנחנו נשלב בו מרכיבים מהמלצותיה של "ועדת צדוק", אך, בעיקרו של דבר, אינני מצפה מהחוק הזה להתניות מבניות כאלה או אחרות. אני מצפה ממנו לקונצפט חדשני באשר להגדרת היעדים והמשימות של המשטרה בעולם משתנה ואל מול המשימות הייחודיות שמכתיבה המציאות הישראלית. אני מצפה לחוק שגם יקבע התניות ערכיות והתנהגותיות נכונות.
שיתוף פעולה עם המשטרה הפלסטינאית
שנות העימות עם הפלסטינאים ותהליך השלום שבא בעקבותיהן יצר קירבה, הבנה הדדית ושיתוף פעולה חשוב ביותר בין צה"ל וקציניו לבין מערכות הביטחון והמשטרה הפלסטינאים. משטרת-ישראל נשארה בשוליו של תהליך ההתקרבות החיוני הזה.
אני רואה זאת כיעד חשוב ביותר לפתח דפוסי עבודה מוסדרים ואף אינטימיים בין משטרת-ישראל למשטרה הפלסטינאית, ואני רואה חיוניות גדולה בהידוק המגעים בין קציני שתי המשטרות. לא רק שברור כי ככל שהתהליך המדיני יתקדם יהפוך הגבול עם הרשות הפלסטינאית לגבול של פשיעה שוטפת ומשום כך לגבול משטרתי מובהק, אלא שגם כבר עכשיו חלק לא מבוטל מן הפשיעה שאנחנו נלחמים בה מקורה בחיכוך עם הרשות הפלסטינאית. אנחנו חייבים, לכן, להבין שאחד היעדים האסטרטגיים החשובים של מדינת-ישראל הוא להעלות את רמת שיתוף הפעולה בין המשטרות - בתחום המודיעיני כמו בתחום המבצעי – לפחות לרמה כמו זו המתקיימת בין שירותי המודיעין המסכל וצה"ל לבין ארגוני הביטחון הפלסטיניים. אשר על כן, החלטנו בפגישתי האחרונה עם יו"ר הרשות, יאסר ערפאת, להקים ועדה משותפת למאבק בפשיעה. אלא שהעניין הזה עלול להישאר על הנייר אם לא נפיח בו חיים. הטלתי על ראש המטה המבצעי במשרד להגדיר ביחד עם הפלסטינאים את תחומי שיתוף הפעולה ואת הדפוסים שלהם. מכאן מתחייבת יצירת חיזוקים ופיתויים לשיתוף הפעולה הזה גם ברמת המגעים המדיניים. אנחנו צריכים להוביל ליותר השתלמויות משותפות, לחילופי מידע ואם אפשר גם למבצעים משותפים. יש צורך בוועדות ובתת-וועדות משותפות. ההחלטה שלנו לאפשר מעמד של משקיף באינטרפול למשטרה הפלסטינאית נועדה ליצור מוטיבציה אצל השכנים שלנו, לאמץ דפוסי פעולה בין-לאומיים ואחריות משטרתית שגם יקלו על, ואף יחייבו, שיתוף פעולה מוגבר אתנו.
עתיד היחסים הביטחוניים בין ישראל לפלסטינאים הוא בידיהן של שתי המשטרות יותר מאשר בין צה"ל לבינם. אחרת סימן הוא שהתהליך המדיני איבד את טעמו. אני גם סבור שיהיה צורך - מתוקף כך - לערוך בשנים הבאות את משמר-הגבול כמשמר קו הפרדה, משמר קו התפר. יש לי בעניין הזה הבנה עם ראש הממשלה שהיא חיונית לקידומו של הקונצפט.
סיכום
על המשטרה ליטול את התפקיד, שהחברה והממשלות לא ידעו להבהיר לעצמן או לכם: להוביל תוך מתן דוגמה אישית ובמנהיגות קהילתית נמרצת אתוס אזרחי חדש, שיש עמו סיכוי לבלימת תהליך ההתרסקות של החברה הישראלית.
האתגר, שאני מטיל לפתחנו, הוא גדול: יוזמה, חשיפה ומניעה, מחויבות חברתית, עוצמה מוסרית, דוגמא לכל החברה. כל אלה אינן בגדר משימות קלות. להיות שוטר ושוטרת במדינת-ישראל במאה ה21- זה לא רק מקור לגאווה אישית גדולה, אלא זו משימה כבירה ואמיתית, משימה שכל אדם יהיה גאה להיות שותף בה. אנחנו, במשרד לביטחון הפנים ובכל שדרות המשטרה, חייבים להפנים את השינוי החברתי שאנו מחויבים בו. עלינו להפנים את האתוס המתחדש שלנו, לטפח אותו, להנחיל אותו לעצמנו ולשוטרים ולשוטרות החדשים שיצטרפו אלינו.
האתגר שהחברה הישראלית מטילה עלינו, והאתגר שהממשלה ואני כנציגה ניסחתי והצגתי במאמר זה, הוא גדול ורב. לא ניתן להפחית מחשיבותו, ולא ניתן להקטין מתובענותו. לא הייתי מציב אותו, דורש אותו ותובע אותו בכל לבי, אם לא הייתי מאמין באנשי המשטרה ואני מאמין בהם בכל לבי.
[לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]
מקורות
- אוסצקי-לזר שרה, גאנם אסעד, פפה אילן (1999), 7 דרכים – אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.
- אמיר מנחם (1999), כח בפיקוח – התנהגות אלימה של שוטרים, אנשים מצבים וארגון, לשכת המדען הראשי, המשרד לבטחון הפנים, המכון לקרימינולוגיה האוניברסיטה העברית, ירושלים.
- בנעמי גבריאל (יולי 1998), סוגיית העובדים הזרים בראיית הביטחון הלאומי של מדינת-ישראל, המכללה לביטחון לאומי, עבודה שנתית, מחזור כ"ה – תשנ"ח, 1997-8.
- ברגור יונה, פרנקל אמנון (1996), ישראל 2000 – תכנית אב לישראל בשנות האלפיים, לשכת המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים בישראל, אגודת האדריכלים ומתכנני ערים בישראל, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים.
- וייסבורד דוד, שלו אורית, אמיר מנחם (ינואר 2000), דו"ח סופי למחקר הערכה בתחום השיטור הקהילתי בישראל, מדינת-ישראל, המשרד לביטחון הפנים, לשכת המדען הראשי, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.
- יחזקאלי פנחס, שלו אורית (נובמבר 1997), שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי סוגיות עקרוניות, משטרה וחברה, גיליון מס' 1, משטרת ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים, עמ' .66-105.
- ישראל ערן (עורך) (1998), משטרת-ישראל – 1998, דין וחשבון שנתי, משטרת-ישראל, המטה הארצי, לשכת הפרסום הממשלתית, ירושלים.
- לניר צבי (אלול התשנ"ט, אוגוסט 1999), הכשל החשיבתי של הצבאות בעימותים נמוכי עצימות, מערכות, גיליון 365, עמ' 4-12.
- מירז אלה (1997), שיטת הגישור – כאלטרנטיבה חדשנית ביישוב סכסוכים משפטיים, דין ואומר: ביטאון לשכת עורכי הדין, חיפה והצפון, 8, עמ' 48-49.
- נתונים סטטיסטיים של המחוז הדרומי, פברואר 2000.
- סמית רפי, סקל ורד (1999), הערכות ועמדות הציבור כלפי משטרת ישראל 1999, מדינת ישראל, המשרד לבטחון הפנים, לשכת המדען הראשי.
- פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א - 1971.
- קאר דוד, ליטמן איאן (1995), מצוינות בשירות הציבור, הוצאת מטר, תל-אביב.
- קים ישראל, יחזקאלי פנחס, ברוכמן אבי (יוני 1999.), התפתחות השיטור הקהילתי בישראל: עקרונות ויישומים, אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לחינוך, המכון למחקר ולחינוך קהילתי, דו"ח מחקר מס' 13.
- רוגל נוגה (עורכת) (ספטמבר 1998), אתיקה במשטרת-ישראל, משטרת-ישראל, אכ"א/מה"ד וקח"ר, ירושלים.
- שהם אפרת (1999), עמדות שוטרי סיור וחקירות כלפי אירועי אלימות בין בני זוג. חברה ורווחה, ספטמבר, בית הספר לעבודה סוציאלית, תל אביב.
- שוהם גיורא, רהב גיורא, אדד משה (1987), קרימינולוגיה, הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב.
- שניידר בנג'מין, בואן דוד (1996), שירות מנצח בשוק תחרותי, הוצאת מטר, תל-אביב.
