[ראה אור לראשונה בכתב העת, מראות המשטרה, גיליון 194, מאי יוני 2003]

[לקובץ המאמרים אודות 'ועד שוטרים' ו'התאגדות שוטרים', לחצו כאן]

כללי

כוונות האוצר לפגוע, באופן קשה, בשכר השוטרים, ולנתקו משכר אנשי הקבע, הביאה את המפקח הכללי של המשטרה לצאת בהתקפה, חסרת תקדים, בתקשורת, נגד התכנית, בהצהירו, כי "ישכב על הכביש" כדי שהשכר ישאר צמוד לאנשי הקבע. השר החדש לבטחון הפנים, צחי הנגבי, התייצב לימינו וכינה את התכנית הכלכלית – "סיכול ממוקד" (קרא, 2003).

כאשר התפזרו ענני הקרב, מצאה עצמה המשטרה עם שוטרים אסירי תודה, למרות קיצוץ, עתידי, משמעותי (שגודלו טרם הוברר, עדיין), בשכרם, בתנאי שירות ובתנאי הפרישה שלהם; ועם כ- 120 מליון שקלים חסרים בתקציב המשטרה, בתקופה קשה של בעיות בטחוניות, על סף הכרעות פוליטיות אפשריות ובתקופה של חוסר שקט גובר בקרב עובדים ומובטלים כאחד (מן המקובלות הוא, שמדינות נוהגות, בעיתות כאלה, דווקא להעלות את תקציב המשטרה ואת שכר השוטרים ותנאי עבודתם, ולקצץ אותם בתקופות של שקט…).

אם היתה הפרשה מסתיימת בכך, דיינו. הבעיה היא, שברור לעין, כי הדרישה להפסקת ההצמדה לצה"ל עוד תעלה, הרבה, במאבקי השכר עם האוצר, בשנים הבאות, תוך שבמקרה הטוב, הוא גובה מחיר תמורת הסרתה, הזמנית, מסדר היום. כיוון שכך, דומה, כי זה הזמן לבחון, לעומק, את סוגיית ההצמדה. במה הועילה לנו, עד היום? האם, עדיין, היא משרתת אותנו? האם יש לה חלופות?

סקירה היסטורית

שלושה גורמים חברו למהלך, שהביא, לבסוף, להחלטה להצמיד את שכר השוטרים לצה"ל ב- 1979: קבלת האחריות על בטחון הפנים ב- 1974; חוסר הנחת מרמתה הנמוכה, יחסית, של המשטרה, באותם ימים, וההבנה, שיש למצוא את הדרך להעלות רמה זו; ויותר מכל - האיום המוחשי של יצירת "ועד שוטרים", שעמד בפני הממשלה והכנסת, בשנים 1978-1979.

קבלת האחריות על בטחון הפנים ב- 1974: פעילות חילוץ בעייתית של צה"ל, ב - 15 במאי 1974, בה נהרגו 22 נערות ונערים בהשתלטות חוליית מחבלים על בית-ספר במעלות, הביאה את ראש הממשלה דאז, הגב' גולדה מאיר, להקים ב - 20.5.74, ועדה, בראשותו של אלוף במיל' עמוס חורב, לבחון את חלוקת הסמכויות בין הצבא למשטרה בנושא ביטחון הפנים. הועדה הגישה את המלצותיה לראש הממשלה, דאז, יצחק רבין. היא המליצה לשחרר את צה"ל, המותש ממלחמת יום הכיפורים, מהאחריות על בטחון הפנים, לאפשר לו להתרכז בהגנת גבולות המדינה, ולהפוך את משטרת-ישראל ל"גורם המופקד על ביטחון הפנים מכוח החוק...", שיש להכפיף אליה גופי עזר לצורך הפעלתם במסגרת תפקידיה", ולהעביר אליה תקציבים ואמצעים מתאימים לצורך כך. ראש הממשלה רבין קיבל את ההמלצות והנחה להתחיל בביצוען. האלוף רחבעם זאבי (2000), שהיה מאדריכלי ההחלטה, הגדיר זאת כהפיכתה של המשטרה לצה"ל שני, שמקבל את כל האחריות לעורף. לדבריו: " השוטר בנהריה מוצב לא רק נגד שודדים, אלא גם נגד נחיתה מהחוף. לכן, הוא חייב להיות מאומן ומצויד בנשק הולם. ארגון המשטרה חייב להיות כזה, שהופך אותו למתחרה של צה"ל באזור העורף". חזון זה, התגשם, לצערנו, במלואו. ככל שהפך העורף לחזית העיקרית, הן במלחמת המפרץ הראשונה והן במאבק המזוין עם הפלסטינים. שיאה של ההגשמה הזו, למרבה האירוניה, דווקא בשנתיים האחרונות, שקדמו לתכנית הכלכלית הנוכחית ולדרישת האוצר לבטל את ההצמדה לצה"ל, דווקא כאשר שוטרים רבים שילמו בחייהם, בנסיון לבלום מחבלים מלהרוג אזרחים ברחובות הערים.

הצורך הדחוף להעלות את רמתה הנמוכה של המשטרה: הרצון לבנות "צה"ל שני" חייב גם העלאה מהירה של איכות כוח האדם המשטרתי, שהיתה בעייתית, יחסית, באותם ימים. לצעירים שבינינו, בעיה זו אינה מוכרת. וכדי להמחיש את עוצמתה, ראוי להביא, כלשונם, את דבריו של שר המשטרה דאז, שלמה הלל, שקשר קשר ישיר בין רמת השוטרים לשכר שקיבלו:

בכל הופעותיי הרבות בפני הציבור, במיוחד בפני ציבור הסטודנטים באוניברסיטאות, שמעתי שוב ושוב טענות על רמתם של השוטרים. זו הייתה אז האווירה הכללית בציבור, ואני זוכר את הבדיחות, הנלוזות, שהושמעו על השוטרים, ואת הסיפור שהילך: מדוע שוטרים מסתובבים תמיד בזוגות? - כי אחד יודע לקרוא, ואחד יודע לכתוב...  זלזול בוטה באנשים האמורים לאכוף את החוק, הוא פגיעה בשלטון החוק.  נוכחתי לדעת, כי הסיבה  להתייחסות זו נעוצה, בעיקרה, בשני דברים: ניכור (לפעמים עד כדי עוינות) בין האזרחים לשוטרים, והעובדה, כי משכורתם של השוטרים הייתה "בתחתית סולם המשכורות במדינה". אנשים, המוכנים להסתפק במשכורת כה נמוכה, המוכנים להיות "בתחתית הסולם", חזקה עליהם שאינם ראויים ליותר מכך. בציבור לא ראו בנכונות זו של הסתפקות במועט ביטוי של התנדבות ותחושת שליחות ציבורית, אלא הוכחה לנחיתותם של השוטרים, המצדיקה את הזלזול בהם. יכולתה של המשטרה לתקן מציאות זו, עוול זה, הייתה כמובן מוגבלת מאוד.  אין למשטרה ועד עובדים, ואין לה  יכולת ממשית להיאבק על שכר, על תנאי פרישה וכיוצא בזה. פה ושם, עלו, לעיתים, מחשבות בלבם של כמה קציני משטרה להכריז על שביתה, אך הרעיון נדחה על הסף, לא רק משום שאסור לשוטרים לשבות, אלא גם משום הטענה שהושמעה, שהיה שותף לה גם המפכ"ל, כאילו מתוך ריאליזם, אך בעיקר מתוך הומור וציניות: עוד תצליחו להוכיח, שאפשר להסתדר יפה מאוד גם בלי משטרה... (הלל, 2000, עמ' 42-43).

הלל הניח, שלצה"ל, בניגוד למשטרה, יהיה תמיד לובי חזר במאבקו להשגת תנאים הוגנים לאנשיו. לכן, דרש להשוות את תנאי השכר של השוטרים למה שמקובל לגבי המשרתים בצבא הקבע. מאבקו, נתקל, מטבע הדברים, בהתנגדות פקידי האוצר, אולם, מאמציו נשאו פרי במידה מסוימת:

באחת הישיבות האחרונות של הממשלה שהייתי חבר בה, במחצית הראשונה של 1977,  אישרה הממשלה את דרישתי, כי שכרו של המפכ"ל יהיה זהה לשכרו של הרמטכ"ל, ובכך, בעצם, הושלם עניין שכרם של הקצינים. אך, כאמור לעיל, לא נסתייע בידי להשלים את עניינם של השוטרים בעלי דרגות אחרות ודבר זה נעשה רק מאוחר יותר.

תיקון השכר שנתקבל פתח פתח חשוב לאפשרות הצטרפותם של קציני צבא טובים לשורות המשטרה, לאחר תום שירותם בצבא, ויציאתם לפנסיה מוקדמת. עד אז - לגבי קצין בצה"ל, לעבור בדרגה מקבילה למשטרה - משמעות הדבר הייתה ירידה דרמטית מאוד בתנאי השכר שלו, ולפיכך, גם במעמדו. עתה נפתחה הדרך הן לאנשי צבא והן לבעלי מקצוע להצטרף למשטרה מבלי שהדבר יהיה כרוך בירידה בתנאי השכר שלהם ופגיעה במעמדם (אזכיר לדוגמה, אחת מיני רבות, את יעקב קדמי שנתמנה כראש אגף החקירות - כיום הוא שופט בית המשפט העליון) (הלל, 2000, עמ' 43-44).

האיום המוחשי של יצירת "ועד שוטרים" בשנים 1978-1979  

השר, לשעבר, שלמה הלל, מציין הרבה בדבריו את העובדה, שהעדר ועד לשוטרים הוא שאפשר את השכר העלוב שקיבלו שוטרים באותם ימים. עליבות זו הביאה ל"מרד השוטרים" של 1978: תחושה חדה של אי שביעות רצון בקרב השוטרים, שבאה לידי ביטוי בהיעדרויות, התפטרות, עיצומים וגם להצהרות מיליטנטיות ופעילות ארגונית, הובילו להקמת איגוד מקצועי של שוטרים, על-ידי אנשי משטרה צעירים, שמטבע הדברים, יש להם פחות מה להפסיד, והם בעלי נכונות רבה יותר לפעול אקטיבית, על מנת לתקן את מה שנתפס על ידם כלקוי. זהו, בדיוק, הבסיס של שוטרי השטח בתחנות וביחידות המיוחדות של המשטרה, שעיקר המעמסה מוטלת על כתפיהם. אל השוטרים הללו החלו להצטרף קצינים משכבת הפיקוד הזוטרה. יוזמי הועד טענו (ואף הוכיחו את טענתם), שהיחסים בין השוטר למשטרה הינם יחסי עובד-מעביד, ושאין כל מניעה חוקית להקמת איגוד מקצועי של שוטרים. הקצונה הבינונית והבכירה לא הצטרפה לנסיון ההתאגדות, ועשתה הכל, ללא הצלחה, על מנת לגדוע את הניסיון באיבו. התארגנות זו נבלמה, לבסוף, רק בעקבות חקיקה בכנסת.

למרות הכשלת נסיון ההתאגדות בחקיקה, זכו השוטרים בהישגים לא מבוטלים, בשל עצם הניסיון: מצוקת השוטרים עלתה לתודעה הציבורית, הוקמו המועצה הציבורית לרווחת השוטר ומוסד נציב קבילות השוטרים, והוקנתה זכות ערעור לשוטרים בדיון משמעתי ובדיון משפטי של בית-הדין של המשטרה. עוד באותה שנה, הושוו השכר והתנאים הנלווים של השוטרים לאלה של משרתי הקבע בצה"ל (יחזקאלי, 2000; סמובסקי ואסתרמן-מדינה,  2002).

משמעותה האופרטיבית של ההצמדה לצה"ל

ההשוואה של שכר השוטרים לצה"ל, למרות שלא תמיד נשמרה במלואה, נתנה בידי פיקוד המשטרה כלי בעל ערך רב. הופסק התשלום עבור שעות נוספות במשטרה, וכמו בצבא, מקבלים השוטרים שכר גלובאלי בגין עבודתם. עקב כך, משתמשים מפקדי המשטרה בשוטרים ככוח אדם זמין, הרבה מעבר לשמונה שעות העבודה הקבועות בחוק. עבודה במתכונת של מה שמכונה בעגה המשטרתית "עבודה שלדית", קרי, עבודה במשמרות של 12 שעות יומיות, במקום שמונה שעות, הקפצת שוטרים, ללא התראה מראש, למספר ימים, לתגבור מקומות בעייתיים, בעיקר ירושלים, בשבתות, בחגים ובאירועים מיוחדים, הפכו שגרה, גם בימים שאינם בעייתיים, מבחינה בטחונית. אחד הקריטריונים הבולטים למסירות ולהצטיינות הפך להיות כמות השעות ששוטרים נמצאים במקום העבודה. קבלת האחריות על ביטחון הפנים והצמדת השכר לצה"ל, שחיזקו את הזהות בין הגופים וחיסלו את תחושות הקיפוח של השוטרים, הם שחיזקו את "הדימוי הלוחמני" של השוטרים, לפיו הם הצבא שנלחם בפשע. דימוי זה התחזק אף יותר בעת מתיחות בטחונית, כמו מלחמת המפרץ הראשונה, בראשית שנות התשעים או המאבק המזוין של הפלסטינים היום. המשטרה היתה למשפחה האמיתית של השוטר, הרבה לפני משפחתו שלו. תחושת האחריות והשותפות נטעו בקרב השוטרים את התחושה, שהם הצבא, השומר על הבית מבפנים. החברותא המיוחדת הזו היתה הפיצוי לשעות העבודה הרבות של השוטרים.

מצב זה אינו נקי מחסרונות, אולם, כך, נוצרה משטרה גמישה מאוד, בעלת יכולת תגובה מהירה, שחיפתה, בדרך זו, על היעדר משאבים נאותים ומחסור כרוני בכוח אדם. ובאמת, בחינה של העשור האחרון, מאז החתימה על הסכמי אוסלו, בכל הקשור לאירועי סדר ציבורי, מלמדת, כי משטרת ישראל לא ידעה שקט בעשור הזה: תקופות הפיגועים, בעיקר מאז 1993; הפרות סדר במגזר הערבי, ממהומות הר הבית ב- 1990 ועד אירועי ספטמבר 2000; מהומות השבת במגזר החרדי, בעיקר בירושלים, שנמשכו לאורך זמן; הפגנות הימין, בעקבות הסכמי אוסלו, וחסימת הכבישים על ידי תנועת 'זו ארצנו'; שביתת הנכים; שביתת הסטודנטים ועוד. תמונה קשה זו עלולה אף להחמיר במקרה של הסכם מדיני כזה או אחר, או בעקבות העמקת המשבר הכלכלי.

משמעויות ומסקנות

קצת לפני פרסום פרטי התכנית הכלכלית, חתם הממונה על השכר באוצר על הסכם שכר עם עובדי חברת החשמל, בעצה אחת עם רשות החברות הממשלתיות ובאישור שר האוצר. הסכם זה מקנה לעובדים אלה, למרות התכווצות השכר בכלל המשק, עליה של 4.95% (המחולקת על פני חמש שנים). למרות שמשכורותיהם של עובדי חברת החשמל ושל עובדי מקורות (בעלי ועד עובדים חזק אחר במגזר הציבורי בישראל) היו היחידות שעלו, במהלך השנה האחרונה לא החל האוצר את הקמפיין לקיצוץ השכר הציבורי מהם. משטרת ישראל, נטולת ועד העובדים ונטילת הלובי, שאפילו הצבא מעוניין בניתוקה ממנו מבחינת השכר (בעובדה, למרות אינטרסים זהים, לכאורה, לא סייע הרמטכ"ל למפכ"ל במאבק) היתה מטרה נוחה הרבה יותר.

עיון מעמיק באסטרטגיה, שמנחה את צעדי האוצר, מעידים, כי לא היתה לו כוונה אמיתית להפר את ההצמדה. הניתוק הכספי והפסיכולוגי מצה"ל, דוקא כאשר הפכה המשטרה ל"צה"ל שני'", לאחר שנתים של "עבודה שלדית" מאומצת, ולאחר היקף, חסר תקדים בשורות המשטרה, של אבידות בנפש, כאשר המאבק המזויין עם הפלסטינים נמשך, וכאשר החלטות מדיניות כואבות עומדות בפתח, הינו הימור, שהממשלה לא היתה נוטלת על עצמה. יתרה מכך. צעד כזה היה מחזיר את הצורך לשלם עבור שעות נוספות ועבור כוננויות (חישבו רק על כך: מי מן השוטרים אינו נמצא, מחוץ לשעות העבודה, כל העת, בכוננות??). כשמשלמים שעות נוספות, אף אחד לא מתנדב לעבוד, בחינם, מעבר לשעות הרגילות. מהר מאוד היה מתגלה המחסור האמיתי בכוח אדם, שהיה מחייב השקעה ביצירת תקני כוח אדם ריאליים יותר.

מטרתו האמיתית שלח האוצר היתה להכניס לחצרם של השוטרים את ה"עז" שתאפשר לו לקצץ בתקציבה, באופן משמעותי, ולהוציאה לאחר מכן, כאשר תקציב המשטרה קוצץ, מצד אחד, והשוטרים אפילו מרוצים, מן הצד השני.

האפקטיביות הרבה שבה הצליחה השיטה, מבטיחה את העובדה, שנושא ההצמדה עוד יעלה הרבה במאבקים הבאים של האוצר.

מכאן, שעל פיקוד המשטרה להטמיע את העובדה שסוגיית ההצמדה לצה"ל, על ההישגים הרבים שהביאה למשטרה בעבר, מיצתה את עצמה.

הן מבחינה טקטית והן מבחינה אסטרטגית, צריך פיקוד המשטרה להעלות בפני האוצר את הבקשה להתנתק מצה"ל, תמורת שינוי החוק ומתן זכות לשוטרים להתאגד, תוך איסור הזכות לשבות וחיוב הועד לסיים סכסוכי עבודה בבוררות.

אם תתקבל התביעה, יציף ועד זה, עד מהרה, ליקויים בגודל מערך השיטור ובניצול היתר של כוח האדם שלו ויביא להטמעה, שמשטרה, המתמודדות עם אתגרים חסרי תקדים לאלו העומדים בפני משטרות אחרות בעולם המערבי, חסרה מאוד בכוח האדם, באמצעים חוקיים ובמשאבים חומריים, הדרושים לה למילוי משימותיה. הנסיון ההיסטורי במדינות רבות מלמד, כי השוטרים מעולם לא הפסידו, בטווח הארוך, בעקבות מאבקים להתאגדות ולשיפור תנאי שכר.

ואם, כצפוי, תידחה התביעה, ו"צה"ל ב'" ישאר צמוד ל"צהל א'", לפחות יעוקר ה'תרגיל' האפקטיבי הזה של העלאת נושא ההצמדה כדרך להשגת הסכמה לקיצוץ.

[לקובץ המאמרים אודות 'ועד שוטרים' ו'התאגדות שוטרים', לחצו כאן]

מקורות 

• הלל שלמה (2000), התהוותו של משרד המשטרה, משטרה וחברה, 4, עמ' 35-59.
• זאבי רחבעם, אלוף במיל' (2000), הטרור ומאפייניו, הרצאה בפני מחזור כ"ז של תלמידי המכללה לביטחון לאומי, 6/4/2000, גלילות.
• חורב עמוס, אונא משה, ארוין ש. שמרון (1074), דו"ח הוועדה לבדיקת ההתרחשויות במעלות, (ועדת חורב), (הוגש לראש הממשלה, ב- 18.6.74), ירושלים.
• יחזקאלי פנחס (2000), ה"קרב" על הועד, מראות המשטרה, גיליון 175, עמ' 16-19.
• סמובסקי אבי, אסתרמן-מדינה תמר (2002), נסיון התאגדות השוטרים בישראל – 1978-1979: אנטומיה של כשלון התארגנות, משטרה וחברה, 6, עמ' 173-208.
• קרא ברוך (2003), המפכ"ל: "אשכב על הכביש" כדי שהשכר ישאר צמוד לאנשי הקבע, הארץ, 24/3/03, ע' א7.

יחזקאלי פנחס, "האיום המוחשי", מראות המשטרה, גיליון 194, מאי יוני 2003, עמ' 4-7.