[לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על יחסי המפכ"ל והשר הממונה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

[להורדת הקובץ לחץ: פנחס יחזקאלי - עובדי ציבור מול נבחרי ציבור]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים, העוסקים ביחסים שבין בין הדרג האזרחי-מדיני ובין הדרג המקצועי. למאמר האחר, לחצו כאן: 

• גרשון הכהן: הכה את המומחה – פרשת המגנומטרים כמקרה בוחן.

זהו פרק מתוך הספר: יחסי הגומלין בין הדרג האזרחי-מדיני ובין הדרג הצבאי, שראה אור ב- 2005 במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל בשיתוף המכללה לביטחון לאומי, צה"ל (הוצאת משרד הביטחון):

*  *  *

 מלחמת עיראק, ב- 2003, תיחרת בזיכרון הצבאי, לא בדמותם של הגנרלים, שניהלו אותה, אלא, דווקא בדמותו של הדרג האזרחי שמאחוריהם - זו של מזכיר ההגנה בממשל הנשיא בוש הבן, דונלד ראמספלד (Donald Ramsfeld), שהרפורמה, שכפה על הצבא האמריקני, ערב המלחמה, הציגה בפני העולם צבא אחר ממה שהכרנו במלחמות המאה העשרים, כולל מלחמת המפרץ הקודמת, ב- 1991.

ראמספלד פיתח גישה ברורה ונוקשה בנוגע ליחסי הדרג האזרחי עם הדרג הצבאי, לפיה, הועדפו אזרחים בתפקידים הבכירים של משרד ההגנה, כמו מזכירי הצבא, הצי והאווירייה. עם כניסתו למשרד, הקים אחד עשר צוותים להערכה מחדש של הכוחות המזויינים, בהשתתפות מומחים מהאקדמיה וגנרלים לשעבר, תוך שהוא מקפיד, שגנרלים בשירות פעיל. לא יטלו בהם חלק. בראשם העמיד את המבקר החריף ביותר לממסד ההגנה האמריקני ולצבא – אנדי מרשל, שנודע, מאמצע שנות השבעים ואילך, בביקורתו הנוקבת על הצבא. מרשל הניח את התשתית הפילוסופית-הרעיונית למהפכה, שצוותי ההערכה מחדש היו אמורים להניע. במרכזה של הרפורמה, שכפו הצוותים הללו על הצבא, עמדה דוקטרינה, שחייבה גם את שינוי מבנה הכוח והפיקוד לפי היכולות הטכנולוגיות ואילוצי הזמן והמרחב. אילוצים אלה לא אפשרו פעולות צבאיות במלחמת המפרץ, ב- 1991, עד שהצטברה מסה קריטית של כוחות.

התוצאה היתה מדהימה. בעוד התקשורת, בעיקר בעזרת גיבורי מלחמת המפרץ הראשונה, ביקרה חריפות את הרעיון לפתוח במלחמה, בטרם יצטבר כוח אמריקני מספיק, נחלה הגישה, שכפה ראמספלד על הצבא, הצלחה מסחררת בשדה הקרב [2].

פתחתי בהדגמת "המודל האמריקני" של היחסים בין הדרג האזרחי לדרג הצבאי. אך, אין זה המודל האפשרי היחיד. מהם, אם כן, המודלים השונים האפשריים? האם יש דגם אידיאלי?

לימוד יסודי של הסוגיות הללו מחייב לעסוק, קודם לכן, במקרה הכללי יותר – במערכת היחסים שבין הפקידים הבכירים, ובתוכם, בכירי הגופים הצבאיים, לפוליטיקאים האחראים עליהם. בכך תתמקד ההרצאה הערב.

בכל הדמוקרטיות המערביות קיים ניסיון לאחוז בעת ובעונה אחת בשני רעיונות[3]:

מחד גיסא, אי-תלות של שירות המדינה בפוליטיקה, כבסיס למקצועיותו;

מאידך גיסא, עליונות הדרג הפוליטי, כנציג העם, על איש המינהל מבצע המדיניות, למרות 'עדיפותו' המקצועית, לכאורה, של האחרון.

עיון בחומר התיאורטי מגלה, כי מדובר בשני רעיונות סותרים. ניתן להגדיר את הקונפליקט כך: הדרג המינהלי כפוף, אמנם, לדרג הפוליטי, אך איננו עושה דברו ככלי פסיבי; הדרג הפוליטי אחראי, אמנם, על הנעשה בתחומו, אך הוא נזקק לעצתו ולמומחיותו של הדרג המינהלי.

שניות זו מעוררת שאלות מהותיות באשר לחלוקת העבודה הרצויה בין הפקיד לפוליטיקאי: מהו תחום פעולתו והשפעתו הלגיטימית של איש המקצוע, ומה רצוי להפקיד בידיהם של הפוליטיקאים? כיצד תבטיח החברה מחד גיסא, כי האינטרס הציבורי, הוא שיעמוד בראש מעייניו של הדרג הפוליטי, ולא אינטרסים צרים וחולפים, ומאידך גיסא - כיצד תתגונן החברה מפני אותה פקידות חסונה? בפני מי חייב המינהל הציבורי למסור דין וחשבון על מעשיו? כיצד יבטיח הדרג הפוליטי, כי החלטותיו יוגשמו, אם המופקדים על הביצוע יהיו אדישים או אף עויינים לתפיסה הערכית המנחה אותו? [4].

ניתן לשרטט מודלים שונים של יחסים אלה. אתחיל דווקא, במודלים הדיכוטומיים, הפשוטים, המשרטטים קו גבול ברור בין הדרג האזרחי לדרג הצבאי. מודלים אלה מאפשרים הבנה בסיסית של חלוקת העבודה העקרונית בין שני הדרגים. אולם, מודלים אלה לוקים בפשטנות יתר מול מציאות מורכבת. מודלים קרובים בהרבה למציאות הם המודלים החדשים, ה"רכים" יותר. מודלים אלה מותחים, אומנם, גבולות. אבל, בין הגבולות הללו, הם תוחמים מרחב, שבו מטושטשים התחומים, ואפשר לראות בו דפוסים שונים של יחסים, המושפעים מגורמים שונים, כולל מבנה האישיות של בעלי התפקידים, בזמן נתון.

המודלים ממוקמים על פני קו רצף, שמשני קצותיו ניצבים מצבי הקיצון: מצד אחד, מערכת יחסים של עליונות הפוליטיקאים על אנשי המינהל; ומצד שני, מערכת יחסים הפוכה, של עליונות אנשי המינהל על הפוליטיקאים.

אסקור חמישה מודלים של יחסי גומלין, התואמים את ההתפתחות בפוליטיקה המערבית, מאז תחילת המאה העשרים, הממחישים את המעבר מתיאוריות בסיסיות לתיאוריות ה"רכות". על מנת להמחיש, שמודלים אלה טובים גם להגדרת יחסי הדרג האזרחי והצבא, אמקד את הדוגמאות בתחום זה, העומד במרכזו של הקורס שלנו.

המודל הראשון הוא עליונות הפוליטיקאי על איש המינהל [5] או "המודל האמריקני". זהו המודל הפשוט ביותר, ובו פתחתי את ההרצאה. מקורו בהוגה הדעות ובר (Weber), במחצית השניה של המאה ה- 19', על פיו, תפקוד המדינה נחלק לביטוי של רצון הציבור באמצעות הפוליטיקאים, ולהוצאה לפועל של רצון זה על ידי הפקידות. על פי המודל, על תחומים אלה להיות נפרדים: בעוד הפוליטיקאים מגבשים מדיניות, אנשי המינהל מפקחים עליה. בעוד הפוליטיקאים קובעים את יעדי המדיניות ומקבלים החלטות, אנשי המינהל מיישמים אותם.

מודל זה קובע נורמה, לפיה, אנשי המינהל משרתים בצייתנות את "אדוניהם" הפוליטיים. נורמה זו מדגישה את הסמכות שבידי הפוליטיקאים, מול האנונימיות האפורה של אנשי המינהל. היא מבטאת בחירה מודעת ומפורשת של שליטה פוליטית על המינהל, למרות המחיר האלטרנטיבי הכרוך בירידת המקצועיות והאפקטיביות, העלול להתלוות לגישה זו [6].

חסרונו של 'המודל האמריקני' בפשטותו. במציאות, קשה להפריד בין החלטות "פוליטיות" לבין החלטות "לא-פוליטיות". למשל, האם סוגיית היציאה מעזה היא צבאית או פוליטית? התשובה מורכבת, ובוודאי שאינה חד משמעית.

לו ניתן היה להפריד לחלוטין בין התחומים, סביר להניח, שלא היינו עדים למבוכה ולחוסר הנחת, השוררים בכל הדמוקרטיות המערביות, סביב שאלת חלוקת העבודה בין הדרג הפוליטי לדרג המינהלי. לו ניתן היה להוציא כליל את הפוליטיקה מן המינהל, יש להניח, שברבות הימים, היתה מתפתחת לא רק תורת מינהל אחת, אלא גם שיטה אחת, נכונה לכל משטר חופשי, הקובעת את מעמדו, מבנהו וסמכויותיו של השירות הציבורי [7].

'המודל האמריקני', באופן יישומו בפועל, דווקא נותן מרחב לשיח שבין הדרגים. גנרל טומי פראנקס, מפקד הזירה האמריקנית במלחמת עיראק, סיפר, כי לאחר שקיבל משר ההגנה, ראמספלד, את הדירקטיבה המדינית, הביא לשר שמונה תכניות שונות. בכל פעם נשאל, אם הוא מאושר מהתוכנית. שבע פעמים ענה שלא, והסביר את מגבלות התכנון, ולאחר שקיבל משוב, חזר לתכנן. שיח כזה מאפשר להגמיש, הן את הדירקטיבה המדינית מול אילוצי הצבא, והן את תוכניות הצבא מול הדירקטיבה המדינית [8]. 

המודל השני יכונה: מודל של "עובדות מול אינטרסים" [9]. מקורו של המודל במחצית הראשונה של המאה ה- 20. הוא מניח, כי שני הצדדים - הפוליטיקאים והפקידים, משתתפים בעשיית המדיניות, אולם, תרומתם שונה.

הפקיד מביא עימו עובדות וידע. הפוליטיקאי ערכים ואינטרסים. הפקיד מביא עימו ניסיון טבעי בעוד הפוליטיקאי - רגישות פוליטית: תשומת לב לגורמים קצרי טווח ולשיקולים אידיאולוגים. בחלוקה זו, מנגנון העבודה מספק מומחיות, בעוד מוסדות דמוקרטיים, המורכבים מפוליטיקאים נבחרים, מוצאים את הצידוק העקרוני שלהם. מבחינת הרציונל המנחה אותם, ניתן לומר, כי פקיד הופך כל בעיה פוליטית לבעיה אדמיניסטרטיבית, ואילו פוליטיקאי הופך כל בעיה אדמיניסטרטיבית לבעיה פוליטית [10].

דוגמה למודל זה ניתן למצוא בסוגיית היציאה מלבנון, במאי 2000, ללא קשר להערכת תוצאותיה. היו אלה התחושות בעם, שנקלטו על ידי הפוליטיקאים, ואשר הביאו לקבלת ההחלטה, למרות טיעונים מקצועיים של הדרג הצבאי.

גם מודל זה בעייתי, מאחר שהוא מניח, שפקידים הם אובייקטיביים, לכאורה. וכי הם משוללי אינטרסים ארגוניים ואישיים. הנסיגה מלבנון היא דוגמה טובה לכך, מאחר, שבמעשה זה התעמתו אינטרסים כוללים של הביטחון הלאומי, אותם ראה לנגד עיניו הדרג המדיני; באינטרסים ביטחוניים וארגוניים של צה"ל, שהתנגד לנסיגה.

מודל זה מחייב את הפקיד, כמו את הפוליטיקאי, להתחשב באינטרסים. עליו לטפח את קהלו, על מנת להבטיח את הישרדותו. יצירת תמיכה ציבורית מתמשכת היא חלק חיוני מאומנותם של הפקידים. ניתן לראות, למשל, עד כמה משקיע צה"ל, על מנת לזכות בלגיטימציה לפעולותיו, עד כמה היא חיונית לו, ועד כמה הוא מתקשה בסוגיות, בהן הציבור אינו תומך בעמדתו.

את המודל השלישי נכנה, מודל של שיווי משקל בין שני הגורמים: [11] מודל זה התפתח במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא מסמן את התחלתם של המודלים המתקדמים יותר, ויוצא מהנחה, כי הן הפקידים והן הפוליטיקאים שותפים באחריות לקביעת מדיניות, ולשניהם נגיעה בפוליטיקה.

בנוסחה זו, קביעת המדיניות מתפתחת באופן הגיוני: הפוליטיקאים והפקידים סוקרים השפעות פוליטיות ואדמיניסטרטיביות של מדיניות חשובה. על כן, רגישות לאינטרסים פוליטיים הינה חלק הכרחי בתפקידו של פקיד בכיר.

הבעיה במודל זה היא, שהוא מעודד מדיניות פסיבית ושמרנות. לעיתים,יעדיפו הפקידים לצמצם למינימום את פוטנציאל הקונפליקט בפרויקטים שלהם, ולרכך התנגדויות צפויות כלפיהם[12]. לעיתים, יהיו אלה דווקא הפוליטיקאים.

לעיתים, מקבל הדרג המנהלי מעמד עצמאי, סטטוטורי, בתוקף חוק, שמחזק את מעמדו מול הדרג הפוליטי. כך למשל, בישראל, יחסי המפכ"ל והשר לביטחון הפנים; הרמטכ"ל ושר ביטחון; היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים. אולם, 'יתרונות' אלה נתונים, בדרך כלל, למערכות לחצים של השרים, השואפים להחזיר לעצמם את העוצמה, שנטל מהם המחוקק. לכן, ההיסטוריה של המאבקים, של כל אחד מבעלי תפקיד אלה עם השר הממונה, יכולים למלא קורס שלם...

מודל זה הוא המודל הבעייתי ביותר, מבחינת פוטנציאל הקונפליקטים שהוא מייצר; אלא, שקונפליקטים אלה  אף יוצרים דינמיקה חיובית ודיאלקטיקה, המקנות למערכת היחסים יציבות ובקרה הדדית.

במודל זה, שני הצדדים זקוקים לכישורים פוליטיים, אך לא לאותם כישורים פוליטיים. הבדלים אלה משפיעים על הביצועים של קובעי המדיניות, מאחר ששתי הקבוצות יעלו לסדר היום הציבורי נושאים שונים, המגיעים אליהם בדרכים שונות.

המודל הרביעי הוא מודל "ההכלאה הטהורה" בין שני סוגי התפקידים: [13] ברבע האחרון של המאה העשרים, אנו עדים להיעלמותה של ההבחנה הובריאנית בין תפקידו של הפקיד לתפקידו של הפוליטיקאי, כך, שנוצרת מעין הכלאה מושלמת ביניהם. גם במודל זה מהווה ארצות הברית את הדוגמה הקלאסית מאחר, שהגבול בין הפקיד לפוליטיקאי מטושטש בה מאוד.

השלכות שליליות, אפשריות, של המודל הן אפשרויות החדירה שלו, בתיאוריה או במעשה, לארגונים צבאיים. למשל, דיבורים אודות "רמטכ"ל פוליטי" אינם זרים בשיח הציבורי שלנו. גם בגופים ציבוריים אחרים, כולל ארגונים צבאיים, קשר עקיף עם השר ומפלגתו, גם בדרגי הניהול הזוטרים והבינוניים, אינם לרועץ על מסלול קידומו של הפקיד [14].

המודל האחרון מוכר כ"דגם היפני" [15], והוא מבטא את עליונות הפקידות על הפוליטיקאים. ביפן, נעים היחסים בין הפקידים לפוליטיקאים בין תמיכה הדדית לבין סימביוזה של ממש: פקידים לשעבר מגיעים לתפקידי מפתח במפלגה, כשהם אמורים לייצג במפלגה את האינטרסים של משרדיהם הקודמים. רבים מהם מטפסים לכהונת שרים.

לכאורה, מודל זה זהה למודל הקודם. למעשה, הסימביוזה בין הפקידים לפוליטיקאים עברה את שלב השוויון, והיא מבטאת דומיננטיות של הפקידים על הפוליטיקאים שלהם, דווקא בתחומים, השמורים, בדרך כלל, לפוליטיקאים - תחום קבלת ההחלטות והיכולת לקדמן במבוך הפוליטי. יחסי כוחות אלה דומים מאוד ליחסי הגומלין, שהשתקפו בסדרות הטלוויזיה הבריטיות, "Yes Minister" ו"Yes Prime Minister", המציגות את הפקידים כדמויות יציבות, בלתי תלויות בפוליטיקאים, המתעלמות מהם באלגנטיות ופועלות כרצונן.

מעניין, כי עליונות הפקידים ביפן מתקיימת למעשה, אולם, על פני השטח, נשמרת עליונות הפוליטיקאים. מרבית הפקידים חולקים השקפה משותפת בדבר בערותם של הפוליטיקאים והשלומיאליות שלהם. יחד עם זאת, הם מפגינים הכנעה כלפי חוץ. הפקידים לא ימתחו ביקורת גלויה על מנהיגיהם הפוליטיים, קל וחומר, לא ימרו את פיהם בגלוי. השר מסוגל להטות את הקצאת המשאבים לטובת תומכיו ומחוז הבחירה שלו. אבל, אין בכך משום הפעלת כוח פוליטי על הפקידות. מלבד תחומים נדירים, סמכות "קבלת ההחלטות" של שר אינה ראויה לשם זה, על פי רוב.

הפקידים אף נוטלים יוזמה בשינויי מדיניות, ומטפלים במכשולים שמציבים קבוצות אינטרס. בדָיֶיט (הפרלמנט היפני), אין החברים יכולים למצוא את ידיהם ואת רגליהם ללא עזרת הפקידים. גם בתהליך החקיקה מטביעים הפוליטיקאים גושפנקה אוטומטית על מה שהניחו הפקידים תחת אפם.

'האיזונים' הקיימים ביפן בין הפקיד לפוליטיקאי, מתבטאים, בהיבט הפורמלי, בסמכותו של הפוליטיקאי לפטר פקידים בכירים, שאינם נראים לו. דא עקא, אם הוא מנצל את כוחו זה, הוא עלול לחבל, לצמיתות, בסיכוייו להפיק תועלת עתידית מכהונתו במשרד.

בתחום הלא פורמלי, קיים תמריץ לפקידים לחבב את עצמם על הפוליטיקאים, משום שהדבר ישפר את סיכוייהם לזכות בחוות דעת חיובית על כישוריהם המנהליים.

אימרה, המעידה על החבל הדק עליו אמורים הפוליטיקאים היפניים להלך גורסת כי: "שר חייב לראות עצמו רק כאורח זמני במשרדו, ועליו לנסות, ככל יכולתו, שלא להשניא את עצמו על פקידיו".

למודל זה שורשים עמוקים גם ביחסי הדרג האזרחי עם הדרג הצבאי. לצבא היפני, היתה עד סוף מלחמת העולם השניה, מסורת של הכתבת תנאים לדרג המדיני, ואנשיו כיהנו כשרים וכראשי ממשלות. כך היה, כאשר מונה גנרל הִידֶקי טוֹג'וֹ לשר המלחמה, ביולי 1938, ולראש ממשלה ב- 1941. אחת הסיבות העיקריות למינויו היתה הבטחתו, כי לעולם לא ירשה "שהצבא יפתח במלחמה בניגוד לרצונה של הממשלה", שהרי, כדברי שר האוצר דאז, אוֹקִינוֹרִי קַאַיָה, "הפיקוד העליון של הצבא הוא בלתי תלוי"[16], ועל כן, יש חשש, שיפעל על דעת עצמו. עם מינויו לראש ממשלה, הועלה טוֹג'וֹ לדרגת גנרל "מלא", כדי שדרגתו תתאים לתפקידו החדש. קודמו בתפקיד, הנסיך קוֹנוֹיֶה, הודח בהתערבות הצבא, שסירב לדרישות הפוליטיקאים לפנות את כוחותיו מסין.

יהיה אשר יהיה המודל ההולם ביותר את יחסי הפוליטיקאים עם עובדי הציבור, אין ספק, שהכינוי "שותפות לא נוחה"[17] הולם מאוד יחסים אלה. שהרי, הם מכילים קונפליקטים מובנים ואינטרסים מסוגים שונים, שיש להם חשיבות רבה למבנה הדמוקרטיה ולאופן התנהלותה התקין. אך מעל לכל, היצר ותאוות הכוח האופייניים, כל כך, לשחקנים המאיישים תפקידים אלה, הם הממקדים את הענין הציבורי ב"שותפות" זו.

דוגמא קלאסית להשפעת היצר על תהליך קבלת ההחלטות הוא סיפור הדחתו הסנסציוני של מפקד כוחות האו"ם במלחמת קוריאה, הגנרל, עטור התהילה, דאגלס מקארתור, על ידי נשיא ארצות הברית, דאז, הארי טרומן, סיפור, שעוד יוזכר בהרצאות הקורס. שיאו של הקונפליקט בין הגנרל והממשל היה באפריל 1951, עת הקריא מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, ג'ו מרטין, לפני הקונגרס, מכתב ממקארתור, המחזק את עמדתו כנגד החלטות הנשיא. עקב כך, פוטר מקארתור ממשרתו, תוך שנשללו ממנו הזכות לשאת נאום פרידה מחייליו, לתדרך את מחליפו או לשאת דברו אל העם היפני, שעליו משל מאז תום מלחמת העולם השניה. הנשיא, שלא יכול היה לכבוש את יצרו, שילם מחיר כבר; לא על ההדחה, אלא על האופן שבו נעשתה. הוא ספג, מכל עבר, ביקורת קשה על החלטתו, והיעדר תמיכה ציבורית גרם לו לא להתמודד לכהונה שנייה, בבחירות נובמבר 1952. [18]

ניתוח יחסי הכוחות בין פקידים לפוליטיקאים שלהם מלמד על יתרונות של ממש לראשונים. 'האדון הפוליטי' מוצא עצמו 'חובבן', מול הבירוקרט ה'מומחה', המניע בכוח מומחיותו את המערכת[19]. הפוליטיקאים חסרים את הניסיון, המידע, ובעיקר את הזמן, להחליט את כל אלפי הסוגיות, עימן מתמודד ממשל מודרני. השרים יכולים להביא עימם רעיונות גדולים, ביחס לדרך בה תתפתח המדיניות העתידית. אולם, השרים תלויים מאוד, אם לא לחלוטין, בפקידים שלהם, בתרגום מטרות מדיניות לתוכניות ריאליות; בהוצאה לפועל של אותן תוכניות, ובמדיניות התגובה להתפתחויות חדשות ולא צפויות. על כן, גם אם פקידים רוצים למלא הנחיות, וברור שרבים מהם עושים את עבודתם באמונה, הרי שמעשית, הדבר בלתי אפשרי.[20]

כך נוצר תהליך גומלין. מאבקי הכוח בין פקידים לפוליטיקאים שלהם יצרו מעין תהליך פוליטיזציה של השירות הציבורי ותהליך בירוקרטיזציה של הפוליטיקה.

האם עתיד להיווצר דפוס קבוע של יחסי עבודה בין הפקידים לפוליטיקאים הממונים עליהם? סביר להניח שמדובר בדינאמיקה מתמדת של יחסי כוחות.

יש לצפות לכך, שכל תשובה לשאלת אופיו ומעמדו של השירות הציבורי לא תהיה סופית, אלא נתונה לבירור מתמיד, לתיקונים ולהתאמות, אם במישור הפורמלי ואם בדרכים בלתי פורמליות: גם משנקבעה ומוסדה, באורח פורמלי, חלוקת העבודה בין שני מנגנוני ההכרעה, שורטט קו הגבול והוקמו גדרות ומחסומים, שוב עולה הרצון ליצור מעברים ומעקפים, שב ועולה הרצון לבצר את הגדרות. מדוע? כיוון שפשוט, אין בנמצא קו גבול ברור, אלא ברמת ההגדרה הנורמטיבית [21].

לכן, אין טעם להעלים קונפליקטים תחת עננה של תיאוריות. יש לתת לקונפליקטים אלה מקום בשיח בין הדרגים, וליהנות מפרותיו החיוביים.

אם כך, מדוע נשמר המיתוס על הניטראליות הפוליטית של המינהל הציבורי? הן לפקידים והן לפוליטיקאים נוח לשמר אותו והוא ממשיך להתקיים, מאחר שלכאורה, הוא פותר את הסתירה: אם ניתן להבחין בצורה ברורה בין מינהל לפוליטיקה, ניתן גם לדבוק באידיאל של קביעת המדיניות על ידי הפוליטיקאים בצד מקצועיות ואי-תלות, של עובדי המדינה, בביצוע מדיניות זו. "אידיאל" זה נוח לפקידים מחד גיסא, היכולים לעסוק בפוליטיקה, מבלי שיצטרכו לשאת באחריות לתוצאות מעשיהם, ולפוליטיקאים מאידך גיסא, היכולים להטיל את האחריות על החלטות בנושאים רגישים על הפקידים, ובכך, לא לסכן את בחירתם מחדש [22].

[לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על יחסי המפכ"ל והשר הממונה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

הערות ומקורות

[1]   תודות לאלוף משנה עינת גפנר גולדשטיין, על הערותיה המועילות לפרק זה.

[2]   Krames Jeffrey a. (2002), The Rumsfeld Way, Leadership Wisdom of a Battle Hardened Maverick, New York: McGraw Hill.

ראה גם: שלח עפר (2003), באמריקה, הדרג כן קובע , ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 18/4/03, ע' 23.

[3]   דרי דוד, מינויים פוליטיים בישראל: בין ממלכתיות לתנועתיות, תל אביב: המכון הישראלי לדמוקרטיה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993, ע' 32; וגם:

Aberbach Joel D., Putnam Robert D., Rockman Bert A., Anton Thomas J., Eldesveld Sameel J., Inglehart Ronald, Bureaucrats and Politicians in Western Democracies, Harvard University Press, Cambridge Massachusetts, and London England, 1981.

[4]   דרי דוד, שם, עמ' 21-20.

[5] Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[6]   דרי דוד, שם, 1993, ע' 20.

[7]  דרי דוד, שם, 1993, עמ' 20-19.

[8]  ברנע נחום (2004), ימים עמומים, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 12/3/04, עמ' 3-2.

[9]  Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[10]    אקצין בנימין, דרור יחזקאל, תיכנון לאומי בישראל, תל-אביב: המדרשה למינהל, 1966; ראה גם:

Aberbach et. al, 1981, Ibid. .

[11] Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[12]   אקצין בנימין, עיקרי המינהל הציבורי, תל-אביב: דביר, 1961.

[13]  Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[14] דוגמא לכך היא, למשל, מעורבותו יוצאת הדופן של משה כחלון, שהיה יועץ השר לביטחון הפנים לשעבר, עוזי לנדאו, ולאחר מכן, חבר כנסת מטעם הליכוד, במינויים פנימיים בשירות בתי הסוהר ובמשטרה. מעורבות זו סייעה לו, לפי התקשורת, להיבחר על ידי מרכז מפלגתו במקום ריאלי, לכנסת. מקורבי כחלון אף צוטטו בתקשורת באומרם: "לשכת השר היא מקום, שמתרכזות בו הרבה פניות של אנשים, ואין שום פסול שנעזור לאנשים הללו..." ראה: קרא ברוך (2002), מספר 26 דחף מינויים במשטרה, הארץ, 18/12/02, ע' א1.

[15]   פון וולפרן קארל, סוד עצמתה של יפן, תל-אביב: מחברות לספרות, 1991, עמ' 161-154.

[16]  טולנד ג'ון (1985), שם, ע' 91.

[17]  Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[18]   ראה והשווה שני מקורות: הביוגרפיה של דאגלס מקארתור - מאנצ'סטר ויליאם (1982), קיסר אמריקני, סיפורו של דאגלס מק ארתור, פרק 10: הדחה, תל אביב: מערכות, עמ' 498-461; וזכרונותיו של הארי טרומן – טרומן הארי ס' (1956), זכרונותיו של הארי טרומן, כרך ב': שנות מסה ותוחלת, פרק 27: החזרת גנרל מקארתור, תל אביב: עיינות, עמ' 457-438.

[19]   Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[20]  Aberbach et. al, 1981, Ibid.

[21]  דרי דוד, שם, 1993, ע' 22.

[22]  דרי דוד, שם, 1993, עמ' 33-32; וגם: Aberbach et. al, 1981, Ibid..

[להורדת הקובץ לחץ: פנחס יחזקאלי - עובדי ציבור מול נבחרי ציבור]