[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] 

מבוא

מטרת ספר זה הייתה לבחון את אופן התגובה של מדינות דמוקרטיות למצבי חירום, שהיה בהם פוטנציאל של איום על הביטחון הלאומי. זאת, על מנת לבחון מה ניתן ללמוד מהם למציאות הישראלית, לאור ההתנסות הקשה באירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, ולאור האפשרות של הישנות האירועים בעתיד.

לצורך כך, פרסנו בפניכם, הקוראים, בששה פרקים נפרדים, ששה מקרים של אירועים חריגים, עימם התמודדו מדינות דמוקרטיות, ושהיה בהם פוטנציאל לסכן את הביטחון הלאומי באותן מדינות:

• ההתמודדות עם הפגנות הפועלים, שגובו על ידי גורמים אנרכיסטים בארצות הברית, בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20';
• מרד הסודאטים הגרמנים בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938;
• אירועי כפר קאסם, בישראל, ערב מבצע סיני, ב- 1956.
• משבר אוקטובר 1970, בקוויבק, קנדה;
• המקרה של צפון אירלנד, בדגש על אירועי "יום ראשון העקוב מדם", ב- 30 בינואר 1972, כמקרה בוחן;
• מהומות השחורים בארצות הברית: בלוס אנג'לס (1992), ובסינסנטי (2001);

לאלה, יש להוסיף את מהומות הסטודנטים בצרפת, במאי 1968, שתוארו בקצרה בפרק הראשון של הספר.

אירועים אלה, בוודאי, לא היו האירועים היחידים, שבהם נדרשו כוחות הביטחון של מדינות דמוקרטיות, להתמודד מול אתגר של איום פנימי, אמיתי ו/או מדומה, על הביטחון הלאומי שלהן.

את הלקחים מהאירועים הללו, ואת השלכותיהם האפשריות למציאות הישראלית, ערכנו לפי ראשי הפרקים הבאים:

• אלו מבין האירועים המתוארים איימו, באמת, על הביטחון הלאומי, ומה הקשר בין עוצמתם לבין רמת הסיכון לביטחון הלאומי?
• מה הסיבות, במקרים שלפנינו, להתלקחות האירועים?
• איום אובייקטיבי מול איום סובייקטיבי על הביטחון הלאומי.
• כיצד טופלו איומים על הביטחון הלאומי מול אירועים אחרים?
• האם האלימות המשטרתית הינה זרז לליבוי איומים על הביטחון הלאומי?

אלו מבין האירועים המתוארים איימו, באמת, על הביטחון הלאומי, ומה הקשר בין עוצמתם לבין רמת הסיכון לביטחון הלאומי? 

הפגנות הפועלים בארצות הברית, בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20', היו קשות במיוחד. העיר שיקאגו, למשל, שותקה, לחלוטין, בעקבות השביתה והמהומות, לקראת אירועי ה-1 במאי 1886. בפיזור ההפגנות שם נהרגו עשרה מפגינים ומאתיים נפצעו. במהלך הפגנת ענק, ב- 4 למאי 1886, אשר כונסה בכיכר היימארקט (Haymarket), במרכז שיקגו, כמחאה על אלימות המשטרה ופגיעתה בפועלים, נזרקה פצצה, אשר הרגה שוטר אחד, שוטרים נוספים נהרגו ונפצעו, ככל הנראה, כתוצאה מירי כוח המשטרה עצמו במהומה, שפרצה לאחר הפיצוץ. סך הכל, נפצעו קרוב לשבעים שוטרים (Donner, 1990). אם נשווה את האירועים הלו לאירועי אוקטובר 2000 כולם, הרי שאירועים אלה חמורים, אולי, יותר. אולם, לא היה בחומרה זו לסכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית, לא מבפנים, ולא בזירה הבינלאומית.

גם שביתת "האיגוד האמריקני של עובדי מסילות הברזל", במחצית 1894, שנמשכה  שבועות רבים, והקיפה יותר ממאה אלף עובדים ב- 27 ממדינות ארצות הברית, לא היוותה איום אמתי על הביטחון הלאומי בארצות הברית אולם נתפסה ככזו, והממשל המרכזי בארצות הברית כפה על מושל אילינוי התערבות כוחנית קשה, לחסל את השביתה בכוח הזרוע. התוצאה היתה נהרגו שלושים שובתים הרוגים, שישים פצועים, ויותר מ- 700 עצורים.

מרד הסודאטים, ב- 1938, היה איום אמתי על הביטחון הלאומי הצ'כי. החבירה של מיעוט אירידנטי עם גורם רב כוח על גבולותיה של צ'כוסלובקיה חייב סיכול מיידי של המרד על ידי הצבא. סך הכל, נמנו במהומות 21 הרוגים, מהם 12 צ'כים ו- 9 גרמנים סודאטים. מן הצד הצ'כי, לבדו, נמנו 117 פצועים, וקשה לדעת מה היה מספר הפצועים הסודאטים. במהלך המרד, הותקפו תחנות משטרה וז'נדרמריה, והמפגינים ניסו להפריע לפעולתם של תחנות רכבת, משרדי דואר ובנייני ציבור (כרמון, 1970, עמ' 105-96; שיירר, 1976, עמ' 289-311). אין ספק, במקרה זה יש הלימה בין עוצמת האירועים והסכנה שהיתה גלומה בהם לביטחון הלאומי של צ'כוסלובקיה (בתמונה משמאל: אדולף היטלר מבקר בחבל הסודטים לאחר סיפוחו לגרמניה).

אירועי מאי 1968 בצרפת יצרה דינמיקה של כאוס ושל התפוררות כללית. כל יום הלך המצב והחמיר, כל יום חדל שירות ציבורי נוסף לפעול, מפעל נוסף עמד מלכת. במקביל, איבדה ההנהגה את עשתונותיה, ובכירים רבים, כולל גנרל דה גול עצמו, עזבו את פאריס (לאקוטיר ומל, 1990, עמ' 451-430). אירועים אלה היו, ללא ספק, סכנה מוחשית לממשלה. לאקוטיר (1990) מציין, כי דומה, שהממשלה לא נפלה, פחות בגלל פעילות אנשיה, ויותר בגלל היעדר הנחישות ומטרה מוגדרת אצל השובתים. נטען, אמנם, כי השמאל הקיצוני בראשות הקומוניסטים ביקשו ליטול את השלטון, אבל, המפלגה הקומוניסטית, אותה עת, ביקשה הישגים צנועים בהרבה, ולא תמכה בתפיסת השלטון בכוח. דומה, כי מעולם לא היוו האירועים סכנה לשלמות הפנימית ו/או החיצונית של צרפת. ועל כן, גם לא היוו סכנה לביטחון הלאומי שלה.

אירוע כפר קאסם התרחש ב- 29 לאוקטובר 1956, שעות מספר לפני מבצע קדש. אירוע זה התרחש, כאשר שוטרי משמר הגבול (מג"ב), שפעלו תחת פיקוד צה"ל באזור, כשמשימתם הייתה אכיפת עוצר בכפרי האזור, ירו על אזרחים ערביים ששבו מעבודתם ולא ידעו על הטלת העוצר. תוצאתו הייתה בהריגתם של 49 תושבים ערבים באזור המשולש, 47 מתוכם תושבי כפר קאסם, ועוד 13 פצועים.  קורבנות האירוע היו אזרחים תמימים, אשר לא סיכנו את ביטחונה הלאומי של ישראל.

מול רוב האירועים  המתוארים בספר זה, נראים אירועי אוקטובר 1970, בקוויבק, קנדה, מינוריים מאוד. חטיפה של שני בכירים על ידי מחתרת שולית, והוצאתו של אחד החטופים להורג. אולם, היה באירועים פוטנציאל לפרישת חבל קוויבק מקנדה, ועל כן, הם היוו סכנה מוחשית לביטחון הלאומי שלה.

אירועי "יום ראשון העקוב מדם" בצפון אירלנד, בינואר 1972, בדומה למקרים רבים אחרים מאלה שלפנינו, היו חמורים יותר, לכאורה, מאירועי אוקטובר 2000 בישראל. באותו יום לבדו, נמנו 14 הרוגים מירי כוחות הביטחון. מספר זהה למספר ההרוגים בכל ימי ההתקוממות, באוקטובר 2000, אולם, האירועים הללו לא סיכנו את מעמדה הפנימי והבינלאומי של בריטניה בצפון אירלנד, ולא היוו סכנה לביטחון הלאומי של צפון אירלנד ו/או של בריטניה. על כן, לא היה בהם לפגוע בביטחון הלאומי של שתיהן.

המהומות על רקע גזעי בלוס אנגלס, ב- 1992, היו המהומות האזרחיות הקשות ביותר במאה העשרים. הם כללו שלושה ימים רצופים של ביזה, שוד, הצתות ואף רצח. במהלך ההתפרעויות נהרגו, לפי מקורות שונים, בין 51 ל- 54 בני אדם, בין 2,000 ל- 2,382 איש נפצעו ובין 12,000 ל- 16,291 איש נעצרו. הנזק הכלכלי היה עצום: כ- 800 מבנים הוצתו, עשרות חנויות נבזזו, והנזק הכולל הוערך במיליארד דולר. (Ronald, 2000; פייס, 2003;  http://www.interrupt.org/L.A._Anniversary_chron.html).

המהומות בסינסינאטי היו חמורות, אמנם, הרבה פחות, אבל, גם שם נפצעו עשרות אנשים, מאות נעצרו, ונגרם נזק מצטבר של מאות אלפי דולרים לעסקים ולאחר שהשתרר כאוס בעיר (Horn, 2001; MacDonald, 2001; NewsMax, 2001).

למרות כל ההרג, הפציעות, ההצתות והביזה, לא היה בשני האירועים הללו לסכן את המבנה הפנימי ואת המעמד הבינלאומי של ארצות הברית. על כן, לא היה בהם לאיים על הביטחון הלאומי שלה.

עולה מכך, שמתוך שבעת המקרים המתוארים, רק שני מקרים – מרד הסודאטים ב- 1938; ואירועי אוקטובר 1970 בקוויבק, היוו איום על הביטחון הלאומי של מדינותיהם.

ניתן ללמוד מכך גם, כי אין קשר ישיר בין עצמתם של אירועים למידת הסיכון שהם מהווים לביטחון הלאומי, באותה מדינה.

מה הסיבות, במקרים שלפנינו, להתלקחות האירועים? 

בהפגנות הפועלים בארצות הברית, בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20', הייתה הסיבה לפרוץ האירועים כלכלית חברתית. בעקבות המהפכה התעשייתית השנייה, בה חל מעבר מטקסטיל וחקלאות לתעשיות כבדות, גדל מספר פועלי התעשייה, אשר עבדו בתנאים קשים ביותר. זו הייתה קרקע פורייה לרעיונות חדשים, אשר מטרתם הייתה לתת פתרונות למצב החברתי שנוצר. רעיונות אלה כללו קשת אידאולוגית רחבה, החל מאנרכיזם, עבור במרקסיזם, סוציאליזם מתון וכלה בתביעות להגנה על הפועלים, תנאי עבודתם וזכויותיהם הפוליטיות על ידי התארגנות באיגודים מקצועיים. הכלי המרכזי של מאבק הפועלים באירופה היה ארגון שביתות, חלקן במטרה לקצר את שעות העבודה ולשפר את שכר העובדים, וחלקן בתביעה לקבל זכויות פוליטיות.

השלטונות, והאזרחים קישרו, את המפגינים עם גורמי הטרור האנרכיסטי, שנתפסו כאיום של ממש על מדינת הלאום המערבית, בעשורים האחרונים של המאה ה- 19'. מנהיגי הפועלים, ברובם, כיוונו אמנם לשינוי חלוקת העוגה הלאומית, אולם, נתפסו כמבקשים למוטט את מדינת הלאום.

הסיבות למרד הסודאטים, ב- 1938 היו התעצמותה של גרמניה ותחושת השייכות של המיעוט הגרמני האירידנטי בצ'כוסלובקיה  למדינת האם שלהם. השליטה שהשיג הממשל הגרמני על מפלגת הסודאטים הגרמנים,  ה- Sd.P.,  אפשרה לגרמניה לתזמן את האירועים במועד הנוח לה, לאחר נאומו של אדולף היטלר בנירנברג, ב- 12 בספטמבר 1938, כשצ'כוסלובקיה מאויימת מבחינה צבאית על ידי גרמניה, ונתונה ללחץ מעצמות המערב, שניסו ככל יכולתן להימנע ממימוש התחייבותן החוזית לצ'כוסלובקיה להילחם למענה, אם וכאשר יפרצו הקרבות.

באירועי מאי 1968 בצרפת חברו הסטודנטים והפועלים, והובילו שרשרת אירועים, שהמאפיין העיקרי שלה היה היעדר סיבה מוגדרת לאירועים, שפרצו בלי שאיש חזה אותם מראש. יתכן והיה זה חוסר שביעות רצון כללית מהמצב בצרפת. יתכן והיתה זו השפעה של המאבקים הבין-גזעיים, חוסר השקט בקמפוסים והתנועה נגד המלחמה בוייטנאם, שהלכו ועלו, באותם שנים מהצד השני של האוקיאנוס.

המיוחד באירועי כפר קאסם, ב- 1956, היה, שפרצו כתוצאה מרשלנות צבאית בדרגים השונים, ללא כל סיבה מצד האוכלוסיה הערבית.

הסיבה לאירועי אוקטובר 1970, בקוויבק, קנדה, היתה תחושת הבדלנות הגוברת של הקנדים הצרפתים מן הקנדים הבריטים. האינטראקציה בין קנדים, דוברי אנגלית, לבין בני התרבות הצרפתית, הינה גורם מתמיד של מתח, שמתקיים עד היום. המאבק ל"קוויבק חופשית", נתמך, בזמנו, על ידי נשיא צרפת, גנרל שארל דה-גול, והביא למהומות חברתיות, שהתחזקו, בעיקר למן סוף שנות ה- 60'. המהומות העלו על פני השטח את התסכול המצטבר, שחשו בני קוויבק, דוברי הצרפתית, נגד קנדה דוברת האנגלית.

אירועי "יום ראשון העקוב מדם" בצפון אירלנד, היו רק שיא נוסף של סכסוך בן 400 שנה, על בסיס דתי ולאומי בין האוכלוסייה הפרוטסטנטית, התומכת, ברובה, באיחוד עם בריטניה, ובין האוכלוסייה הקתולית, אשר תומכת באחת משתי האופציות הבאות: צפון אירלנד עצמאית או איחוד עם הרפובליקה האירית החופשית.

המהומות על רקע גזעי בלוס אנגלס, ב- 1992, ובסינסינאטי, ב- 2001, היו פרק נוסף, בסאגה הבלתי גמורה של מאבק השחורים לשוויון זכויות כלכלי וחברתי.

ניתן לראות מן המתואר לעיל, כי בעוד ששורשי רוב הסכסוכים המתוארים הם כלכליים, חברתיים וגזעיים, שרשי הסכסוכים שהיה בהם סיכון לביטחון הלאומי, בצ'כוסלובקיה, ב- 1938 ובקנדה, ב- 1970 היו שסע בין לאומים שונים, אירידנטה ובדלנות. אם נעשה את ההשלכה המתחייבת לאירועי אוקטובר 2000, הרי שמשבר על רקע קיפוח זכויות ומצב כלכלי נחות אינם גורם לסיכון הביטחון הלאומי. ניתן היה לראות, כי מצב המיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה היה טוב מזה של רוב תושבי צ'כוסלובקיה ורוב הגרמנים במדינות השכנות. יחד עם זאת, השילוב של סכסוך לאומי או רגשות בדלנות (שיהפכו בעתיד, עם התבססות של מדינה פלסטינית חזקה -לאירידנציה עם קיפוח חברתי וכלכלי עלול להיות בעייתי מאוד... שני גורמים אלה זכו למקום נרחב בדו"ח וועדת אור, אם כי החיבור בין שניהם לא זכה למקום הראוי לו במסקנותיה.

איום אובייקטיבי מול איום סובייקטיבי על הביטחון הלאומי 

האירועים מלמדים, כי תפיסה של איום מורכבת מממד אובייקטיבי ומממד סובייקטיבי:

בהפגנות הפועלים בארצות הברית, בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20', קישרו השלטונות, והאזרחים, את המפגינים עם גורמי הטרור האנרכיסטי, שנתפסו כאיום של ממש על מדינת הלאום המערבית. מנהיגי הפועלים, ברובם, כיוונו אמנם לשינוי חלוקת העוגה הלאומית ולשותפות בשלטון, אולם, נתפסו כמבקשים למוטט את מדינת הלאום. במבחן הזמן, לא היה באירועים הללו איום אמיתי על מדינות הלאום המערביות, בוודאי לא על ארצות הברית. אולם, תחושת איום סובייקטיבית זו, היתה באותם ימים, מאיימת ומוחשית.

המציאות הצ'כוסלובקית ערב הסכם מינכן, ב- 1938, היא אולי הדומה ביותר (אם כי מוקצנת הרבה יותר) לאיום האובייקטיבי והסובייקטיבי הגלום במציאות הישראלית, אחרי אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. שם, למרות שלא היה בפעולות המרי הסודאטיות כדי לסכן את שלמות האומה הצ'כית, היתה זו המציאות על גבולותיה של צ'כוסלובקיה, שייצרה את האיום, האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחד, וחייבה להתמודד עם האתגר הסודאטי במלוא החומרה המתחייבת.

דומה שאירוע מאי 1968 בצרפת הם דוגמא מרתקת לכך ששלטון מגלה אזלת יד ומתפורר מול אנרכיה. למרות שלא נשקפה לצרפת סכנה כלשהי, הפעיל שר הפנים, כריסטיאן פושה את הצבא, וביקש להכניס כוח משוריין מרמבוייה לפאריס, אולם, נבלם עקב התנגדות ראש הממשלה (לאקוטיר ומל, 1990, עמ' 451-430).

אירועי כפר קאסם היו מקרה קלאסי של איום סובייקטיבי, שלא היה לו מאומה עם העובדות בשטח. המציאות הישראלית ערב מבצע סיני יצרה מצב, שבו נצפה איום פוטנציאלי של הצטרפות המיעוט הערבי במשולש לפעולות צבאיות ירדניות. איום זה היה, מטבעו, סובייקטיבי, מה עוד, שלא היתה כוונה להילחם בגזרה הירדנית, וגם אם הכוחות בשטח התכוננו למלחמה כזו, היה ברור שתפרוץ, אם תפרוץ, ביזמה ישראלית.

אירועי אוקטובר 1970, בקוויבק, קנדה, נראים קלים מול המציאות הישראלית האלימה. אולם, היה בהם סיכון של ממש לשלמות קנדה (מה עוד, שמדובר באחד המחוזות העשירים והחשובים בקנדה, שפרישתו עלולה לגרום לירידה משמעותית במשאביה של קנדה ובמעמדה הבינלאומי), ובמציאות הקנדית הלא אלימה, היא גם יצרה זעזוע ותחושת איום סובייקטיבית חריפה, בקרב האזרחים.

אירועי "יום ראשון העקוב מדם" בצפון אירלנד, היו שיא קשה בהסלמה, בין קתולים פרוטסטנטים ופטרוניהם האנגלים, אולם, לא איימו בשום דרך על השליטה הבריטית בצפון אירלנד וגם לא נתפסו כאיום מהותי על ידי הבריטים. היעדר איום, אובייקטיבי או סובייקטיבי, איפשר לוועדת החקירה הבריטית הראשונה, "וועדתWidgery " (1972), לגבות את כוחות הביטחון, למרות כשל בולט לעין באופן הפעולה ובתוצאות הטרגיות שלו; וגם ל"וועדת Saville" (1988), שבאה בעקבותיה, בעקבות לחץ ציבורי, לבסס את ממצאיה "לא על שאיפה לנקמה אלא על גילוי האמת", תוך שהיא ממליצה "להסתכל קדימה, לראות בממצאים הנוכחיים את האמת, ולא לחזור ולחטט יותר באירועי היום הזה".

המהומות על רקע גזעי בלוס אנגלס, ב- 1992, היו מהקשות שתוארו בספר זה. אולם, לא היה בהם (ובוודאי, גם לא באירועי סינסנטי, באפריל 2001) כל איום אמיתי על הביטחון הלאומי והם גם לא נתפסו כאיום על ידי הקברניטים. האקט של גיוס הצבא (המשמר הלאומי) כסיוע למשטרה, במקרה של אירועים בקנה מידה גדול היא תרגולת קבועה בשיטה האמריקנית, ואין בה כדי לסמן תחושה של איום, ברמה הלאומית,  בקרב קברניטים או אזרחים.

מניתוח האירועים הללו מסתבר, כי מה שבאמת השפיע על מידת החומרה, שבה התייחסו האזרחים והשלטונות לאירועים, הוא המימד הסובייקטיבי. לא מצאנו באירועים שתוארו, מצב, שבו היה איום אובייקטיבי, שלא נתפס כאיום, גם ברמה הסובייקטיבית. אולם, בשני מקרים: בהפגנות הפועלים בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20' בארצות הברית, ובאירועי כפר קאסם, בישראל, ב- 1956, די היה בתחושה סובייקטיבית של איום על הביטחון הלאומי, גם בלא ממשות אובייקטיבית, על מנת לגרום לשלטונות לטפל בו כאיום על הביטחון הלאומי.

הדברים הללו מתחברים עם החומר הקיים בספרות, אודות מצב חירום מנטאלי, (נויברגר, 1996, ע' 9), שבו, המצב הביטחוני משפיע על תפיסותיהם ועל רגשותיהם של אנשי הרשויות הפועלות, ומעורר בהם נטייה לעוות צדק, ולסטות מעקרונות הדמוקרטיה. 

כיצד טופלו איומים על הביטחון הלאומי מול אירועים אחרים? 

בשני המקרים ה"אמתיים", שבהם היה סיכון וודאי לביטחון הלאומי נקטו השלטונות צעדים חריפים ומיידיים לחיסול האיום. הממשל הצ'כי הכריז על מצב חירום ועל משטר צבאי בחבלי הסודאטים, במערב בוהמיה,, ב- 13 בספטמבר 1938, והורה לצבא לדכא בכוח את האירועים. ואמנם, התערבות תקיפה ונחושה של הצבא מוטטה את המרד במהירות; ומנהיג   ה- Sd.P., קונראד הנליין, ברח לגרמניה, ומפלגתו חדלה להוות מרכיב בדרמה שעוד נכונה לצ'כוסלובקיה, בהמשך (כרמון, 1970, עמ' 105-96; שיירר, 1976, עמ' 289-311).

באירועי אוקטובר 1970, בקוויבק, קנדה, הגיב הממשל המרכזי, בראשות ראש הממשלה, דאז, פייר אליוט טרודו, בנחרצות. הוא הכריז על מצב חירום, והפעיל חקיקת חירום (The War Measures Act ). תקנות אלו הוציאו את ה- F.L.Q. מחוץ לחוק, והקנו למשטרה סמכויות חדשות ומוגברות למאסר, חיפוש, תפיסה ומעצר. במסגרתן, ניתן היה לאסור אדם, שהיה חשוד בחברות בארגון או בתמיכה בו, ולשפטו לחמש שנות מאסר מכסימום. כמו-כן, ניתן היה לעצור אדם כזה, ללא שחרור בערבות, עד 90 יום. באותה עת, נעצר כל אדם שהיה חבר בארגון או שתמך בו באסיפות ציבוריות, או שחתם על עצומות תמיכה. לראשונה בתולדות קנדה, הוכנס צבא לרחובות הערים בקוויבק (Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

באשר לאירועים האחרים ניתן לראות, כי אירועים שנתפסו כסיכון לביטחון הלאומי, אף שלא היו כאלה: הפגנות הפועלים בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20' בארצות הברית, ואירועי כפר קאסם, בישראל, ב- 1956, טופלו בחריפות רבה:

בהפגנות הפועלים בארצות הברית, בסוף המאה ה- 19' ובתחילת המאה ה- 20', נבהל הממשל מעוצמת ההפגנות והכניס את חיילי המשמר הלאומי לשיקאגו. לקראת ההפגנות, קובצו בשיקגו כוחות צבא ומשטרה עצומים, אשר פיזרו את ההפגנות באלימות רבה. לאחר שנזרקה הפצצה בכיכר היימארקט (Haymarket), הביא הלחץ הציבורי למיצוי הדין עם מנהיגי המפגינים, להאשמתם של 8 מנהיגים אנרכיסטיים בקשירת קשר לביצוע רצח ובהסתה למהומות. פסק הדין מצא את השמונה אשמים. שבעה נידונו לגזר דין מוות, ואחד למאסר של 15 שנה. ניסיונות הערעור של הנאשמים לא נשאו פרי, וב- 11 לנובמבר 1887, הוצאו ארבעה מהם להורג בתליה. נאשם נוסף התאבד בבית הכלא. שלושת הנותרים, קיבלו חנינה ממושל אילינוי אלטגלד ((Altgeld, ב- 1893 (Donner, 1990).

נחישות דומה נתגלתה גם בטיפול בשביתת  עובדי חברת הרכבות פולמן ((Pullman בשנים 1894-1893. על אף התנגדותו של מושל אילינוי החליט נשיא ארצות הברית גרובר קליבלנד על הכנסת כוחות פדראליים לשבירת השביתה. הנשיא הוציא צו המכריז על שביתה כעבירה פדראלית. הוצאו אלפי צווי מניעה לשובתים, בעילה של פגיעה בשרותי הדואר, על אף נכונות האיגוד להפעיל את רכבות הדואר. השביתה חוסלה באש כוחות הביטחון. במהלך אירועים, נהרגו שלושים מהשובתים, שישים נפצעו ויותר מ- 700 נאסרו, כולל מנהיג הפועלים, דבס, שסרב לציית לצווי המניעה נעצר עם כמה מעמיתיו ונכלא, ללא אפשרות להשתחרר בערבות, הועמד לדין ונידון, ב- 1895, לששה חודשי מאסר בפועל (טוכמן, 1998, עמ' 482-481).

באירועי כפר קאסם  פעלו חלק מיחידות משמר הגבול  ללא כל פרובוקציה מצד האזרחים הערביים ומתוך ציות לפקודה בלתי חוקית, אשר הביאה למותם של עשרות אזרחים.

טיפול חריף בחומרתו היה גם באירועי "יום ראשון העקוב מדם" בצפון אירלנד, שהינו סכסוך דתי. הירי למוות של 14 אזרחים לא חמושים, בידי יחידת צנחנים בריטית, ללא סיבה נראית לעין, בעת שנטלו חלק במצעד מחאה שקיומו נאסר מזכיר במשהו את אירועי כפר קאסם. היתה זו השתלשלות אירועים טראגית, שנבעה, כפי הנראה, מנסיבות שגויות ומאבחנה מוטעית של החיילים, שסברו כי יורים עליהם.

האירועים האחרים, בהם לא היה איום, לא אמיתי ולא סובייקטיבי על הביטחון הלאומי של המדינה, היתה תגובת כוחות הביטחון מהוססת ואיטית.

היקף המהומות על רקע גזעי בלוס אנגלס, ב- 1992, היו גדולים מכפי יכולתה של משטרת לוס אנג'לס (L.A.P.D.). לאחר מספר ניסיונות ברוטאליים, אך עקרים, להשתלט על מוקדי האלימות ביום האלימות הראשון, הוחלט לסגת ולהמתין לתגבורת, כשאזרחי העיר מופקרים לחסדי הכנופיות, שנשארו לשלוט בעיר, לכ- 48 שעות; הוכרז מצב חרום, וגוייסו יחידות צבא, כמו המשמר הלאומי של קליפורניה (Clifornia National Guard) לדיכוי המהומות; הוכרז עוצר משקיעה ועד זריחה. בפועל, ארכה ההתארגנות המחודשת כיומיים, ומשהושלמה, החלה דעיכה טבעית של המהומות. לכוח השיטור המקומי, מתוגבר בשוטרים ממשרד השריף האזורי וחיילי המשמר הלאומי, נותר "לנקות" את הרחוב מהמתפרעים שנותרו ולאמוד את הנזקים. (Ronald, 2000; פייס, 2003; http://www.interrupt.org/L.A._Anniversary_chron.html).

בסינסינאטי, באפריל 2001, יצאה האלימות משליטת המשטרה, ומשך שלושה ימים רצופים שלטו הכנופיות בעיר, כשאנשיהן שורפים בוזזים ותוקפים אנשים וכלי רכב ללא מפריע. נורו אף יריות ספוראדיות לעבר שוטרים, שניסו להתערב. רק בתום הלילה השלישי למהומות, ולאחר שעשרות אנשים נפצעו ומאות נעצרו, לאחר הצתות רבות ונזק מצטבר של מאות אלפי דולרים לעסקים ולאחר שהשתרר, למעשה, כאוס בעיר, הכריז ראש העיר על מצב חרום, והשליט עוצר בין השעות 20.00 ל- 06.00 למחרת בבוקר. המשטרה המקומית תוגברה בכוחות השריף האיזורי ובמשטרת התנועה (The Highway Patrol) הוא פנה למושל, וביקש את סיוע המשמר הלאומי, אולם, לא נענה, מחשש שכניסת כוחות צבא תביא להסלמה (Horn, 2001; Mac Donald, 2001; NewsMax, 2001).

ראוי לציין, כי זהו דפוס פעולה הפוך לזה המוכר לנו מאירועים המהווים סכנה לביטחון הלאומי. בעוד שב- 1893 כפה נשיא ארצות הברית גרובר קליבלנד על השלטונות המקומיים כוחות פדראליים לשבירת השביתה, הרי שפה משמש המושל כגורם ממתן, המעוניין למזער נזקים, ולא להחריף את האירועים עוד יותר.

גם באירועי מאי 1968 בצרפת, נותרה המשטרה לבדה להתמודד עם הכאוס, כשראש הממשלה בולם את יוזמת שר הפנים להזרים כוחות צבא לפאריס. את המדיניות הצרפתית, באותה עת, הסביר מנהל לשכת ראש הממשלה דאז, מישל ז'ובאר:

(ראש הממשלה) ... ידע, על פי דיווחי העיתונות היומית ועל פי הסקרים... שדעת הקהל היתה נגדנו; הוא ידע שצריך לתת להמונים שהות להבחין מה פירושה של מרידת מאי 1968, ולאן היא עלולה להוביל. זאת היתה הטקטיקה שלנו במטיניון (מקום מושבו של ראש הממשלה, פ. י.) וגם בארמון האליזה (מקום מושבו של הנשיא, פ. י.): להתכופף עד שוך הסערה...

(לאקוטיר ומל, 1990, עמ' 431-430)

המסקנה המתבקשת מכל האירועים הללו היא, שמדינות דמוקרטיות מטפלות בחומרה רבה  באירועים הנתפסים על ידם כאיום על הביטחון הלאומי, כשהמטרה העיקרית היא סיום האירועים מהר ככל האפשר. על רקע זה יש לראות גם את התגובה המשטרתית באירועי אוקטובר 2000. היא הפעילה כוח באופן נחרץ, על מנת לסיים את האירועים מהר ככל האפשר, גם במחיר של פגיעות בנפש.

לעומת זאת, התגובה באירועי אי-סדר אחרים היא רפה יותר, כשהמבט הוא על היום שאחרי, תוך רצון למנוע הסלמה, ככל שניתן, ולעתים, אף לזכות ברווח פוליטי מהשתלשלות העניינים...

האם האלימות המשטרתית הינה זרז לליבוי איומים על הביטחון הלאומי? 

תלונות של מפגינים אודות "אלימות משטרתית" היא תופעה נפוצה בכל העולם. אולם, קיימת גישה, לפיה, מידת האלימות שמפגינה המשטרה משפיעה באופן ישיר על רמת האלימות של הרחוב. בארצות הברית זוכה גישה זו לחסידים רבים, אף בתוך המנגנון המשטרתי. אחד מאלה, צ'יף ראובן גרינברג מצ'רלסטון סרב להחליף את אקדחי התופי הכבדים והמיושנים של שוטריו בחדשים ואוטומטיים, על מנת להקשות על השוטרים לשלוף את האקדח ולירות, במהלך אירוע. במקומות אחרים בארצות הברית הוחל בהפעלת שוטרים בודדים בניידות הסיור, במקום שניים, על מנת שהשוטרים יחושו פחות בטוחים ברגעים הראשונים של האירוע עד הגעת תגבורת, ויפעלו בזהירות, מתוך דאגה לשלומם.

הטענות, שהאלימות המשטרתית הביאה לליבוי המהומות נשמעה ברבים מהמקרים שתוארו להלן:

ב- 2 במאי 1968 בצרפת, הופתעה המשטרה מפרוץ המהומות. מול המפגינים התייצב כוח משטרתי לפיזור הפגנות, שעשה שימוש בקסדות, מגנים, אלות, ובזרנוקי מים. הסטודנטים הקימו בריקאדות מגדרות ברזל וחסמו את הרחובות. הם עקרו לבנים מהכביש, והשליכו אותן על השוטרים. נוצר מעגל, שבו המשטרה עוצרת מפגינים והסטודנטים מגבירים את ההפגנות, בדרישה לשחרורם. הכוח המשטרתי קיבל הנחיה, חד משמעית, שלא לפתוח באש, והנחיה זו נשמרה לאורך כל המשבר. בשל מספרם הקטן, יחסית, הפעילו השוטרים כוח רב, יחסית. התמונות שודרו בטלוויזיה, וסייעו, גם הן, לליבוי המהומות. נטען, כי הסיבה העיקרית לכך שפועלי המפעלים חברו לסטודנטים, היו שידורי הטלוויזיה, שהראו את האלימות המשטרתית.

הבסיס למהומות על רקע גזעי בלוס אנגלס, ב- 1992, ובסינסינטי, ב- 2001, היה אלימות שוטרים:

המהומות בלוס אנג'לס פרצו בשל  זיכויים במשפט של שוטרים, שהתעללו קשה בצעיר שחור בשם רודני קינג. בעקבות ההתעללות הוקמה וועדת חקירה (The Christopher Commission), אשר בדקה את סוגיית האלימות והחיפוי ההדדי של שוטרי משטרת לוס אנג'לס (Human Rights Watch, 1998).  ביולי 1991, פרסמה הוועדה  ממצאים חמורים על האלימות, שהפגינה המשטרה. כשהחלו המהומות, וכשהבין מפקד המשטרה, כי הוא נגרר למסכת אלימה נוספת, שלא בהכרח תניב את התוצאות המקוות, בחר, לאחר מספר ניסיונות ברוטאליים, אך עקרים, להשתלט על מוקדי האלימות ביום האלימות הראשון, לסגת ולהמתין לתגבורת; כוחותיו חזרו לעיר רק אחרי יומיים, ביחד עם המשמר הלאומי שגויס בינתיים, ולאחר שהוכרז מצב חירום (Ronald, 2000; פייס, 2003; http://www.interrupt.org/L.A._Anniversary_chron.html).

המהומות בסינסינטי החלו כאשר נורה נער שחור מאש שוטרים, ב- 7 באפריל 2001. גם מפקד המשטרה שם ביקש את סיוע המשמר הלאומי, אולם, לא נענה, מחשש שכניסת כוחות צבא תביא להסלמה (Horn, 2001; Mac Donald, 2001; NewsMax, 2001).

האם במקרים בהם התערבו כוחות צבא הייתה ההתערבות "רכה" יותר? בפירוש לא.

• באירועי ה-1 במאי 1886, טיפלו כוחות הביטחון באזרחים באלימות רבה. ב-3 במאי, נהרגו עשרה מפגינים ומאתיים נפצעו, מירי כוחות הביטחון רובם. ב- 4 במאי, כבר הוקדשה הפגנת ענק, אשר כונסה בכיכר היימארקט (Haymarket), במרכז שיקגו, למחאה על אלימות המשטרה ופגיעתה בפועלים. במהלך ההפגנה נזרקה פצצה, אשר הרגה שוטר אחד, שוטרים נוספים נהרגו ונפצעו, ככל הנראה, כתוצאה מירי כוח המשטרה עצמו במהומה, שפרצה לאחר הפיצוץ. סך הכל, נפצעו קרוב לשבעים שוטרים (Donner, 1990).
• ב- 7 ביולי 1894, באילינוי, פתחו כוחות הביטחון באש על שובתי חברת הרכבות "פולמן". במהלך אירועים, נהרגו שלושים מהשובתים, שישים נפצעו ויותר מ- 700 נאסרו.
• באירועי מרד הסודאטים בצ'כוסלובקיה, ב- 1938 נמנו במהומות 21 הרוגים, מהם 12 צ'כים ו- 9 גרמנים סודטים. היה קשה למנות את הפצועים, שכן, רבים מהם, ובעיקר מן הצד הגרמני סרבו לגשת לתחנות העזרה הראשונה. מן הצד הצ'כי, לבדו, נמנו 117 פצועים.
• באירועי כפר קאסם, בישראל, ב- 1956, נהרגו ביום אחד 49 אזרחים מירי משמר הגבול שפעל בפיקודו של הצבא.
• באירועי "יום ראשון העקוב מדם" בצפון אירלנד, ב- 1970, נהרגו ממטח ירי אחד 14 הרוגים.

רק באירועי אוקטובר 1970, בקוויבק, קנדה, לא הופעל כוח משמעותי, לא מצד המשטרה ולא מצד הצבא.

מה ניתן ללמוד מתוך הדברים?

בראש ובראשונה, שלמרות הדיבורים על "אלימות משטרתית", מחיר התערבות הצבא, שאינו מורגל ב"טיפול" באזרחים, הוא בדרך כלל גבוה יותר, ולא לחינם סרב המושל בסינסינאטי לגייס את המשמר הלאומי מחשש להסלמה.

ראוי לתת את תשומת הלב לפילוסופיה הגורסת, שעדיף לכוח ההתערבות להמתין שהאירועים ישככו, ולהתערב רק אחר כך, ולא להיקלע לעין הסערה. פילוסופיה זו מוצאת קרקע פורייה בארגוני משטרה שבעי וועדות חקירה על אלימות משטרתית, דוגמת משטרת לוס אנג'לס, שנה אחרי אירועי רודני קינג. באופן כזה, נעטפת נסיגת המשטרה בכסות אידיאולוגית, הגורסת, שכיוון שאין ביכולתה להשיג שקט במחיר סביר, עדיף לסגת, גם במחיר הפקרת התושבים לכאוס מוחלט ולחסדי כנופיות. מצב זה הביא בלוס אנג'לס למעל 50 הרוגים, מעל 2000 פצועים ולנזק של כמיליארד דולר (אם כי, אף פעם לא נדע, מה היתה כמות ההרוגים והפצועים, מה היה שיעור הנזק, ובמה היתה מואשמת המשטרה, אם היתה נשארת להיאבק עם הכנופיות בשטח).

אם נשליך את הדברים על אירועי אוקטובר 2000, לעולם לא נדע מה היה קורה, אם היה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה מורה לכוחותיו לא להתעמת עם המפגינים, לסגת מן הצירים ולהסתפק בחסימת מבואותיהם. האם הנזק היה נמוך יותר? לאן היתה מופנית האנרגיה העצומה של המפגינים? האם היתה נחלשת? האם היתה מופנית לישובים היהודיים? שאלה זו אינה תיאורטית גרידה, כיוון שסיטואציה כזו אפשרית בהחלט, במציאות שאחרי פרסום מסקנות וועדת אור, והיא ראויה לדיון רציני ולהגדרת תפקידים ברורה, והיה ויתחדשו האירועים.

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] 

מקורות

 

• "וועדת Widgery":

http://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/april/19/newsid_2491000/2 491125.stm.

• www.ynet.co.il
• "וועדת Saville" (1988):

http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday. 

• טוכמן ברברה (1998), המגדל הגאה, דביר, תל-אביב.
• כרמון אריה (1970), מדיניות החוץ הגרמנית לגבי צ'כוסלובקיה, עבודת גמר למ.א. בחוג להיסטוריה כללית, האוניברסיטה העברית בירושלים. 
• לאקוטיר ז'אן, מל רולאן (1990), דה גול, אור עם.
• נויברגר בנימין (1996), ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות, אצל: נויברגר בנימין, בן עמי אילן (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 31-7. 
• פייס שני (2003), לקחים מוועדות חקירה בעקבות התנגשויות על רקע אתני וגזעי בארה"ב ובבריטניה, סיכוי, מתוך:http://www.sikkuy.org.il/docs/shani.doc. 
• שיירר ויליאם (1976), עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית, כרך ראשון, פרק שנים עשר: הדרך למינכן, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 289-311.
• Breton R. (1988), From Ethnic to Civic Nationalism: English Canada and Quebec, Ethnic and Racial Studies, vol. 11, pp. 85-102
• Donner Frank (1990), Protectors of Privilege: Red Squads and Police Repression in Urban America, Berkeley: University of California Press.
• Horn Dan (2001), The Riots Explode: A City Dark's Week, The Cincinnati Enquirer, 30.12.2001,www.enquirer.com/unrest2001/race5.html.
• Human Rights Watch (1998), www.hrw.org/reports98/police/uspo73.htm
• http://www.interrupt.org/L.A._Anniversary_chron.html.
• MacDonald Heater (2001), What Really Happened in Cincinnati, www.city-journal.org/htm/ 11_3_what_really_happaned.htm.
• NewsMax  (2001), Cincinnati Declares Emergency as Riots Worsen, NewsMax.com Wires 13/4/2001, www.newsmax.com/archives/2001/4/12/170508.shtml
• Ronald N. Jacobs (2000), Race, Media and the Crisis of Civil Society, Cambridge: university press,U.K. 
• Weaver R.Kent. (1992), Political Institutions and Canada's Constitutional Crisis, In: Weaver R. Kent (ed.), The Collapse of Canada?, The Brookings Institution, Washington,  D.C., pp. 7-75.