[בתמונה: שוטר במהומות אוקטובר 2000. התמונה מתוך ארכיון משטרת ישראל]

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לריכוז המאמרים על אירועי אוקטובר 2000 - המרד השני של הפלסטינים הישראלים - לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 1 באוקטובר 2021

תת ניצב ג'יהאד קבלאן הוא קצין משטרה בדימוס. שימש כמפקד מרחב ירושלים. בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל ובעל תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה (תמונתו חסרה במערכת ונשמח לקבל תמונה כזו).

אנה אזארי (ראו תמונה משמאל) היא דיפלומטית ישראלית המכהנת כסמנכ"לית משרד החוץ לענייני אירופה. קודם לכן כיהנה כשגרירת ישראל בפולין, ברוסיה ובאוקראינה. בוגרת המכללה לביטחון לאומי של צה"ל ובעלת תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה

תמונתה של אנה אזארי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Sylwester Górski. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0].

*  *  *

מבוא

דפוס ההתנגשות האלים בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין כוחות הביטחון לא מוסד באירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. קדמו לו אירועים רבים אחרים.

מטרת פרק זה להביא בפניכם ארבע דוגמאות של אירועים כאלה, תוך מתן דגש לאופן הטיפול של כוחות הביטחון באירועים הללו. זאת, על מנת לנסות ולהפיק לקחים מהסכסוך המתמשך בין המיעוט הגדול בישראל למדינתו.

ארבעת האירועים שיסקרו בפרק זה הם:

• כפר קאסם, 1956;
• יום האדמה, 1976;
• אירועי הר הבית, 1990;
• והאירועים בעקבות רצח מערת המכפלה במגזר הבדואי בנגב, 1994.

הם שונים האחד מן השני ברקע, במניעים ובתוצאות. בארבעת האירועים הללו, השתמשו כוחות הביטחון בכוח, בירי כדורי גומי, ירי גז ואש חיה, בעת פיזור הפגנות והתפרעויות אלימות. אירועים אלו הסתיימו במותם של מספר אנשים ופציעתם של רבים אחרים הן מפגינים והן שוטרים.

מערכת היחסים בין המיעוט הערבי במדינת ישראל לבין המדינה מאופיינת בעליות ומורדות. לא אחת, הועמדו יחסים אלו במבחן, ובמקרים לא מעטים הוחרפו לכדי הפגנות והתנגשויות אלימות בין התושבים הערבים לבין כוחות הביטחון. את האירועים שנסקור בפרק הזה ניתן לראות כציוני דרך במערכת היחסים בין אזרחי ישראל הערבים לבין מדינתם. מערכת היחסים הזאת מושפעת מלחצים פנימיים - תחושות תסכול, קיפוח ואפליה; וגם מלחצים חיצוניים, הקשורים לזהותם הלאומית של ערביי ישראל, כחלק מהעולם הערבי הרחב, זהות חצויה בין היותם ישראלים להיותם פלסטינים. ולבסוף יחסים אלו מושפעים ממידת הזדהותם של ערביי ישראל עם אחיהם הפלסטינים בשטחים, הזדהות שמעמידה במקרים מסוימים את נאמנותם של ערביי ישראל למדינת ישראל על כף המאזניים.

לאחר שנסקור את האירועים וההתרחשויות, את המניעים ואת השתלשלות ההתרחשויות נבדוק מה בין אירועים אלו לאירועי אוקטובר 2000. נחפש את קווי הדמיון והשוני, באופן הטיפול שנקטה משטרת ישראל וכוחות הביטחון באירועים השונים, וננסה להבין, האם מדינת ישראל נמצאת בתהליך מתמיד של הסלמה עם תושביה הערביים, או, שמא, היו אירועי אוקטובר 2000 רק קפיצה חד פעמית, בתוך תהליך שיש בו גם עליות וגם מורדות.

כפר קאסם, 1956

כללי

אירוע כפר קאסם התרחש ב- 29 לאוקטובר 1956, שעות מספר לפני מבצע קדש. במידה מסוימת אף ניתן לומר, שאירוע זה הוא חלק בלתי נפרד מהאירועים הקשורים למלחמה זו.

אירוע זה התרחש, כאשר שוטרי משמר הגבול (מג"ב), שפעלו תחת פיקוד צה"ל באזור, כשמשימתם הייתה אכיפת העוצר בכפרי האזור, ירו "במפירי עוצר". תוצאתו היתה בהריגתם של 49 תושבים ערבים באזור המשולש, 47 מתוכם תושבי כפר קאסם, ועוד 13 פצועים.

הפרק יתמקד ברקע ובאווירה שהשתררה ערב האירוע; בהשתלשלות האירוע ובתוצאותיו. הוא לא יעסוק בהשלכותיו של האירוע על יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל, ובהשלכותיו המשפטיות של האירוע – בסוגיית "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". 

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'טבח כפר קאסם: הגיע הזמן להזדהות!', לחצו כאן] [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'טבח כפר קאסם – למה לא מתנצלים?', לחצו כאן]

[בתמונה: קטע מעיתון "הארץ" המתאר את פרטי הטבח, ב-1956; הצלם אינו ידוע]

רקע

אירוע כפר קאסם התרחש במציאות מיוחדת, שבה חיפשה המדינה הצעירה את הדרך לחיות עם מאות אלפי הערבים שנשארו בתוכה. חלקם התגוררו בכפרים באזורים רגישים ביותר, סמוך מאוד לגבול עם ירדן.

תקופה זו אופיינה בריבוי חדירות של מסתננים דרך הגבול, כאשר הכפרים הללו שימשו עבורם מקום מסתור, ודרך מעבר לתוככי המדינה ובחזרה החוצה ממנה. באזורים אלו הונהג ממשל צבאי, ולמעשה, הכפרים הללו היו תחת פיקוח צבאי הדוק.

באותם ימים היו הכפרים כפרים קטנים. כפר קאסם, לדוגמא, היה כפר שמנה כ- 2000 תושבים (היום, מונה הכפר כ- 15000 תושבים). משמעותו של ממשל צבאי בחבל ארץ זה הייתה, שעל כל יציאה מהכפר היה על התושבים לבקש אישור משלטונות הצבא. רבים מתושבי הכפרים יצאו לעבודה בשדות ובשטחים החקלאיים בסמוך לכפריהם, חלקם ברגל וחלקם ברכבי משא שונים או על גבי בעלי חיים.

על הכפרים הוטל עוצר לילי קבוע. החל מהשעה עשר בלילה ועד הבוקר שלמחרת, נאסר על התושבים לצאת מהבתים (רוזנטל, 2000, ע' 12).

מעדויותיהם של שוטרי משמר הגבול במשפט כפר קאסם , ניתן ללמוד על האווירה ששררה בקרב שוטרי משמר הגבול בהקשר לתפיסתם את המשימה ואת הערבים הישראלים בכלל. בקרב חלק מהשוטרים שררה שנאה וחשד עמוק כלפי הערבים, מבחינתם ניתן ואף רצוי היה, להביא לבריחתם או לסילוקם של הערבים הישראלים, שנשארו בגבולות הקו הירוק, אל מעבר לגבול. שלמה בן פרדו, שוטר משמר הגבול שפעל בכפר קאסם, ירה בכמה תושבים אך לא הועמד לדין כיוון שהוכח שהם נורו תוך בריחה. כשהעיד במשפט אמר " לא סמכתי עליהם, ראיתי בערבים גיס חמישי ". (רוזנטל, 2000, עמ' 13).

ההיסטוריון בני מוריס (1996) קושר בין הטבח בכפר קאסם לבין המלחמה במסתננים, שהעסיקה באותה תקופה את כוחות הביטחון, ובעיקר את משמר הגבול, שזו הייתה משימתם העיקרית. לטענתו, בין השנים 1956-1949, נהרגו בין 5000-2700 מסתננים ערבים (רובם בלתי מזויינים) על ידי כוחות הביטחון הישראלים, לרבות שוטרי משמר הגבול. מוריס טוען, ש"מדיניות הירי החופשי" הולידה סדרה של מעשים "נפשעים", כלשונו, כאשר, מרבית האירועים היו בין השנים 1951-1949. אולם, אליבא דמוריס, שורשיו של טבח אוקטובר 1956 בכפר קאסם, שבוצע בידי משמר הגבול בפיקודו של צה"ל, היו נעוצים, בלי ספק, בגישות ובהתנהגות שרווחו כלפי מסתננים בשנים קודמות (מוריס, 1996, ע' 445).

[בתמונה: אנדרטה לנספי הטבח בכפר קאסם, שהועלתה לויקיפדיה על ידי: Zero0000. התמונה היא נחלת הכלל]

השתלשלות האירוע

האירוע בכפר קאסם התרחש ביום שני, 29 באוקטובר 1956, לאחר השעה חמש בערב, אך שרשרת העניינים האומללה שהביאה לטבח, החלה להתגלגל כבר בבוקר. בישיבה, שהתקיימה אצל אלוף פיקוד המרכז דאז, צבי צור, אשר נכח בה מפקד החטיבה באזור המשולש אלוף משנה יששכר שדמי וקצינים נוספים, הודיע האלוף על ביטול תוכניות המלחמה נגד ירדן, שהוכנו לקראת מבצע קדש, מה שכונה, "תוכנית חפרפרת". האלוף הכריז על מדיניות חדשה, שעיקרה לשמור על אורח חיים תקין בכפרי הערבים. שדמי ביקש מהאלוף להקדים את העוצר (כבר עם רדת החשיכה), מחשש לפגיעה בטעות בערבים ישראליים על ידי כוחות המילואים הפרוסים באזור. הוא נענה בחיוב.

בשעה אחת בצהרים, הזמין המח"ט שדמי את מפקד גדוד 1 במשמר הגבול, רב סרן שמואל מלינקי, הטיל עליו את משימת הטלת העוצר שהוקדם לשעה חמש, עוצר שנמשך, כאמור, עד השעה שש ביום המחרת. בעדותו של מלינקי במשפט טען, ששדמי אמר לו, באותה שיחה, "בשעות העוצר הם יכולים להיות בבתים ולעשות כאוות נפשם, ח'לי ישרבו קהווה, ח'לי בסירי מבסוט (ירצו ישתו קפה, ירצו ישבו בנחת), אבל, מי שייראה מחוץ לבתים, יפר את העוצר, יירה. מוטב שילכו כמה ככה, ואז, הם ידעו ללמוד לפעמים הבאות". מלינקי טען, שהוא התלונן בפני שדמי שהדבר לא פשוט. תשובתו של שדמי הייתה "בלי סנטימנטים, אני לא רוצה מעצרים אללה ירחמו" (רוזנטל, 2000, ע' 19).

בשעה 13:20 כינס מלינקי את מפקדיו מרמת מפקדי המחלקות ומעלה לקבוצת פקודות, והעביר את הנחיותיו לעוצר, תוך דגש על נוסח הפקודה שרשם לאחר הפגישה עם שדמי: כל מי שיפר את העוצר יירה. תשובותיו של מלינקי לשאלות שהעלו והיקשו הקצינים היו חותכות וברוח תשובתו של שדמי: "בלי סנטימנטים ואללה ירחמו".

בתום קבוצת הפקודות, נחלק הגדוד לשתי פלוגות בראשות סרן יהודה פרנקנטל  וסרן חיים לוי, כאשר כל פלוגה קיבלה ממפקדה הנחיות שונות. פרנקנטל, אשר היה מודאג וחרד מהפקודות שניתנו על ידי מלינקי, הגמיש את הפקודות והחליט, שהעוצר ייכנס לתוקף בשעה 17:30, ושלא תפתח אש לעבר אנשים החוזרים מהעבודה או מהשדות. לעומת זאת, חיים לוי העביר את הפקודות כלשונן. הפלוגה של פרנקנטל נפרסה בארבעה כפרים: טייבה, קלנסואה, איבטן וביר אלסיכה. המפקדים פעלו על פי ההוראות החדשות, המנוגדות לפקודות של מלינקי. העוצר הוטל ללא תקלות, פרט למקרה אחד, בו נורה ונהרג זקן, שברח לאחר שקראו לו, בכפר טייבה.

הפלוגה של חיים לוי, התפרסה בכפרים טירה, כפר ברא, ג'לג'וליה וכפר קאסם. בטירה, פעלה מחלקה בפיקודו של סגן אריה מנשס. הוא היה מוטרד, כבר בשעה שניתנו הפקודות, משאלת החוזרים מהשדות. הוא נתן הנחיות שלא יורים ללא אישור ממנו, ואיפשר לתושבים לחזור לבתיהם. בג'לג'וליה, פעל סגן בנימין קול, שקיבל הוראה ישירה מלוי לפעול במתינות, וכך, נמנעו אירועים חריגים בכפר. בכפר קאסם, פקד על המחלקה  סגן גבריאל דהאן. הוא העביר לפקודיו בתדריך את ההוראה על כך שיורים בכל מי שיראה אחרי השעה 17:00 מחוץ לביתו.

בשעה 16:30 הועברה ההודעה על העוצר למוכתר כפר קאסם, ודיע אחמד סרסור. בשעה זו, רבים מתושבי הכפר נמצאו מחוץ לכפר, בשדות ובעבודה, ולא ידעו על עצם הקדמת שעת העוצר. לקראת השעה 17:00 החלו לחזור לבתיהם, שם נתקלו בשוטרי משמר הגבול, אשר הורידו אותם מרכביהם וירו בהם למוות. מדיווחים בקשר בסגנון "עשרה פחות" "חמש עשרה פחות", הבין מלינקי שנהרגים הרבה אנשים. הוא נתן פקודה להפסיק את האש, אך עד שהגיעה הפקודה לשטח, נורו ונהרגו 41 איש על ידי הכוח של טר"ש עופר שלום ועוד שניים על ידי  סגן גבריאל דהאן (רוזנטל, 2000, ע'22). הפצועים הועברו לבתי חולים שונים, וההרוגים לתחנת המשטרה. לאחר זיהוים על ידי המוכתר, נערכה להם הלוויה חפוזה על ידי תושבי ג'לג'וליה. בסך הכל, נהרגו באירועי יום זה ובספיחיו 49 אזרחים, לטענת תושבי הכפר. אולם, על פי כתבי האישום, מדובר ב- 43 הרוגים בכפר קאסם; שניים בכפרים אחרים;  נסיבות מותם של ארבעה אחרים לא התבררו, ולכן, לא נכללו בכתבי האישום (רוזנטל, 2000, ע' 32).

תוצאות האירוע

קורדוב (1959) ועילם (1990) מפרטים בספריהם את תוצאות האירוע ואת ההשלכותיו על הצבא וגם על המדינאים. מיד לאחר הטבח, הקים פיקוד מרכז ועדת חקירה בראשות רב סרן צבי נשרי, שהחלה לגבות עדויות.

ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הורה על הקמת ועדת חקירה חיצונית, שבראשה עמד בנימין זוהר, שהיה אז הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי בחיפה.

העיתונות טיפלה בנושא באופן מצומצם עקב מגבלות של הצנזורה, שמנעה בעדה מלדווח על הפרשה. קבוצות של אנשי רוח ישראליים ואישים פוליטיים, כמו לטיף דורי ומאיר יערי ממפ"ם, וחבר הכנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית, תופיק טובי, החלו מעלים את הנושא על סדר היום, כולל פרסומים שהחלו להופיע בעולם, בעיתונות האנגלו סאקסית וכן בשבועון האנטי ממסדי, העולם הזה, שעורכו היה אורי אבנרי.

ועדת זוהר הגישה את המלצותיה לאחר חמישה ימים. בעקבותיהן, הוחלט להעמיד למשפט צבאי את המג"ד מלינקי וכמה מפקודיו, על ביצוע פקודות בלתי חוקיות בעליל, וכן, לשלם מפרעה ראשונה של פיצויים בסך 1000 ל"י להרוג, לכל אחת מהמשפחות שנפגעו.

מלינקי ועוד 11 שוטרים ממשמר הגבול הועמדו לדין ונדונו לתקופות מאסר ממושכות. מלינקי נידון ל- 17 שנות מאסר; דהאן ועופר ל- 15 שנים כל אחד; ויתר השוטרים, למעט שלושה שזוכו, נידונו לשבע שנות מאסר כל אחד. משפטו של מפקד החטיבה שדמי נערך בנפרד, ובשלב מאוחר יותר. הוא זוכה מאשמת רצח או הריגה; הורשע בגין עבירת זוטא מנהלית; ונקנס באגורה אחת. משפט כפר קאסם החל ב- 15 לינואר 1957, וארך תשעה חודשים תמימים. הוא היה לאחד המשפטים הארוכים שהיו במדינה באותה תקופה. המשפט היה פתוח, פרט לעניינים בעלי היבט ביטחוני. (קורדוב, 1959, עמ' 33-29; עילם, 1990, עמ' 61-59).

בן גוריון, בצעד חסר תקדים, החליט על הקמת ועדת חקירה פנימית של הממשלה, תפקידה היה לבחון את התנהגות הצבא בפרשה. בוועדה היו חברים פנחס רוזן מהפרוגרסיבים, פרץ נפתלי ממפא"י ומרדכי בנטוב ממפ"ם. לאחר שלושה שבועות, קיבלה הועדה החלטה, פה אחד, שאין כל דופי בפקודות המטה הכללי או פיקוד המרכז. הממשלה קבלה ואימצה, פה אחד, את מסקנות הועדה (רוזנטל, 1996, ע' 46).

[בתמונה: אנדרטת הזיכרון במרכז כפר קאסם. התמונה היא נחלת הכלל]

יום האדמה, 1976  

ביום 30 במרס 1976, אירעו במספר מוקדים בישובים ערבים בגליל, הפגנות חריפות, שהובילו להתנגשויות עם כוחות הביטחון. המהומות וההתנגשויות בין התושבים הערבים לבין כוחות הביטחון במהלך שביתה "ביום האדמה", שנערכה כמחאה על הפקעת אדמות בגליל, הביאו ל- 6 הרוגים, 69 פצועים ו- 200 עצורים (הוד, 1999, ע' 63).

ברקע אירועי ה-30 במרס, עמדו גורמים בסיסיים ובעיות יסוד, הכרוכות באופיו הגיאופוליטי של המיעוט הערבי בישראל. תוקפן הפוליטי, הפסיכולוגי והחברתי של בעיות אלה הוא מעל ומעבר לגורם אקטואלי זה או אחר. אולם, האמתלה למהומות הייתה נעוצה ב"יום האדמה" - יום מחאה שארגנו גורמים במגזר הערבי, בעקבות התוכנית לפיתוח הגליל -  תוכנית שכללה הפקעת קרקעות באזור.

וילנר (1996) סוקר במאמרו, "עשרים שנה לאחר יום האדמה", מזווית ראייתו הוא, את התהליכים שהוליכו להכרזה על יום האדמה הראשון, ואת חשיבותו של יום זה כנקודת מפנה במערכת היחסים בין הערבים לבין מדינת ישראל. הוא מפרט את ההפקעות שביצעו ממשלות ישראל מ- 1948 ועד ל- 1976. לטענתו, אחרי קום המדינה, נותרו בידי הערבים 1,236,000 דונם ב- 88 כפרים (לא כולל בנגב). בשנת 1963, נותרו בידי האוכלוסייה הערבית בישראל 799,139 דונם. עד 1976, טוען וילנר כבר הופקעו יותר ממחצית אדמותיהם של הערבים, והוכנו תוכניות לפיתוח הגליל, שפורסמו בירחון משרד החקלאות ב- 1975. המטרה העיקרית של ההפקעות היתה "יהוד הגליל" ושינוי המאזן הדמוגראפי להשגת רוב יהודי בחבל ארץ זה (וילנר, 1996).

אם כן, טען וילנר, הסיבות שהולידו את יום האדמה, נעוצות במדיניות הפקעת הקרקעות מידי הערבים שמתקיימת מאז הקמתה של המדינה, כאשר הסיבה המיידית הייתה החלטת הממשלה על תוכנית" פיתוח הגליל" שגררה בעקבותיה הפקעת אדמות רבות מידי הערבים.

רכס (1977) טוען בסקירתו "ערבי ישראל והפקעות הקרקעות בגליל: רקע, אירועים והשלכות 1975-1977", כי הרקע לאירועי יום האדמה נעוץ בבעיות היסוד של המיעוט הערבי בישראל:

המרירות כלפי הממשלה, בשל מה שמתפרש על ידי ערביי ישראל כמדיניות כושלת ומקפחת, מתמזגת ויונקת מהתעצמות תודעת השייכות הערבית-פלסטינית לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. ההזנה ההדדית בין שני מקורות אלה היא המניבה את מגמות הרדיקליזציה בקרב האוכלוסייה הערבית...

... תנועת האקטיביזם הפוליטי שקמה בקרב ערביי ישראל באמצע שנות ה-70 ואשר הולידה את אירועי "יום האדמה", ניזונה במשולב מתחושה גוברת של כוח וביטחון עצמי, מהצטברות לחצים פנימיים ומהשפעת התפתחויות חיצוניות, ומהערכת מצב כוללת, כי נוצרו תנאים להתמודד עם השלטון (רכס, 1977 , ע' 44).

בין אם היו אלה סיבות שורשיות, הנעוצות בבעיית היסוד של היות ערביי ישראל מיעוט במדינה יהודית וסיטואציה גיאופוליטית ייחודית; ובין אם היו אלה סיבות פרקטיות ומידיות של הפקעת קרקעות, תסיסה והתנגשות עם כוחות הביטחון היו רק עניין של זמן.

השתלשלות האירוע

ספר האירועים של משטרת ישראל (הוד, 1999) מגולל את סיפור יום ה- 30 במרס 1976, שם נטען, כי משנודע למשטרה על ההחלטה לקיום השביתה על ידי הוועד להגנה על האדמות הערביות, בתמיכה ובעידוד רק"ח (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), נערכה המשטרה בכוחות מתוגברים. במשך אותו יום, עמד שר המשטרה, שהטיפול בעניין היה בסמכותו, בקשר טלפוני עם ראש הממשלה. על פי בקשת המשטרה, הורה שר הביטחון לצה"ל להעמיד לרשותה גם כוחות צבא. שר הביטחון היה עסוק במעקב אחר המתרחש ביהודה ושומרון, ולא נטל חלק בהתייעצויות לגבי המהומות בגליל. ההנחיות שניתנו למשטרה היו שגרתיות - לא להתערב בשביתה, אך, להבטיח בתוקף את הסדר הציבורי. גם נוהל הפתיחה באש שהועבר לשוטרים היה זה המקובל במשטרה: אין פתיחה באש ללא הוראה. במקרה של סכנת חיים יש לירות יריות אזהרה, ורק אם אין מוצא אחר, יש לירות לעבר התוקף. גם יחידות צה"ל שהוכפפו למשטרה, קיבלו את אותן הנחיות.

מבדיקות, שנערכו בעקבות הריגתם של ששת התושבים הערבים ביום האדמה, עלה, כי יחידות צבאיות הרגו ארבעה מהם. החיילים, שהיו מעורבים בכך העידו, כי לא הייתה להם ברירה אלא לירות, כדי להציל את חייהם. אדם אחד נורה כתוצאה מפעולה משטרתית בכפר טירה, עת הותקפה הניידת על ידי מתפרעים. המתפרעים ידו לעברה אבנים והפכו אותה. השוטרים נאלצו לפתוח באש, על מנת להיחלץ מהמקום בעודם בחיים.

התקריות האלימות אירעו בכפרים שבראשם לא עמדו אנשי רק"ח, אלא ראשי המועצות המקומיות שהתנגדו לשביתה. בישובים בהם רק"ח הייתה שותפה בקואליציה הפנימית במועצה, לא אירעו הפרות סדר. ההסבר לכך היה, שחוגים קיצוניים, הקשורים לרק"ח, ניווטו את הפעולה האלימה נגד ראשי מועצות שהתנגדו לשביתה הכללית. למרות האמור, נלקחה בחשבון האפשרות, שלגורמי אש"ף יש יד בהחרפת השביתה והובלתה לפסים אלימים" (הוד, 1999, עמ' 64-63).

 השביתה התקיימה במועד שנקבע לה, ועל פי הערכתם של פעילי הוועד להגנה על האדמות הערביות, הייתה השתתפות מלאה ומקיפה. גורמים ממשלתיים ומשטרתיים טענו, כי היקף השביתה לא עלה על 40 אחוז בממוצע ארצי.

ב- 30 למרס ובערב שקדם לו, התקיימו הפגנות, שבמהלכן אירעו התנגשויות בין מפגינים לבין כוחות משטרה, משמר הגבול וצבא. ששה אזרחים ערבים נהרגו ועשרות נפצעו. ב- 29 למרס, בשעות הערב, נורה ונהרג תושב הכפר עראבה, לאחר שחיילים הותקפו על ידי מפגינים שיידו לעברם אבנים. כוחות גדולים של משטרה, משמר הגבול וצבא הוחשו לאזור... עוצר הוטל על הכפרים סכנין, עראבה ודיר חנא. למחרת, נהרגו שלושה תושבי הכפר סכנין בידי חיילים. בכפר כנא נהרג ילד במהלך הפגנה כתוצאה מירי. בטייבה, נהרג תושב מחנה הפליטים נור שמס, שנכח בהפגנה גדולה ליד משרדי המועצה, שם הותקפה ניידת משטרה ונשרפה (קורן, 1994, ע'25).

למעשה, החלו ההתנגשויות האלימות כבר ב-29 במרס,  מהתקלות משאיות צבא שהובילו חיילים משטחי אימונים  במחסומי אבנים וצמיגים בוערים, אשר לא היו חלק מהעתודה שהוכנה לאירועי הפרות סדר אפשריות. כוח זה פתח באש לאחר שהושלכו לעברו אבנים ופחיות נפט בוערות.מפגין, תושב עראבה, מת מאוחר יותר מפצעיו. תקרית זו הובילה להטלת עוצר והחשת תגבורות מהמשטרה וממשמר הגבול.

ב-30 למרס הפרו תושבי סחנין, עראבה ודיר חנא את העוצר, התקהלו ברחובות והתנגשו עם כוחות הביטחון. ההתנקשויות היו אלימות בחלקן וכללו תקיפות של ניידות משטרה, חיילים ואנשי משמר הגבול. כוחות הביטחון פתחו באש ובתקריות נהרגו שלושה תושבי סחנין. המהומות שככו בשעות הערב והעוצר בוטל בהסכמה בין מפקדי כוחות הביטחון לבין ראשי הכפרים.

בנוסף על תקריות אלה בעמק בית נקופה, היו מוקדי תקריות גם בטירה, טייבה, בה נהרג תושב מחנה פליטים, בג'לג'וליה ובקלנסווה. במהלך התקריות נרגמו כוחות משטרה באבנים ואחת הניידות הוצתה.(רכס,1977 , עמ' 5-6).

בנצרת היו מספר תקריות חמורות, בכללן אחת בביתו של ראש העיר דאז, ח"כ תופיק זיאד. אולם, לנוכח הפעולה המהירה של הכוחות, לא הצליחו המתפרעים להשתלט על הרחוב. בשעות הבוקר המוקדמות לא ניכרה השביתה בנצרת כלל. פועלים יצאו לעבודה, חנויות נפתחו ותחנות דלק פעלו כרגיל. אפילו פועלי הניקיון של העירייה השכימו קום, על מנת לנקות את הרחובות, ובתי הספר נפתחו כרגיל. לקראת השעה עשר, החלו בתי ספר להיסגר, והתלמידים נשלחו לבתיהם. סמוך לשעה 11 התקהלה חבורה גדולה של תלמידי בתי הספר ליד המעיין וניסתה לידות אבנים לעבר השוטרים. השוטרים פיזרו אותם בכוח, תוך שימוש באלות. בשכונה המזרחית הייתה התפרעות גדולה, מלווה בהשלכת אבנים, אגרטלים ופריטי רהיטים מגגות לעבר אנשי משמר הגבול. הכוחות נאלצו להשתמש בכוח ובגז על מנת לפזר את המתפרעים (דר, 1976, ע' 6). באזור נצרת היו הפרות סדר גם  בכפרים טרעאן, עין מאהל, משהד, רינה וכפר כנא, בו נהרג ילד. (רכס, 1977, ע' 6).

בפגישה ב-24 במאי 1976, שהתקיימה בין חברי הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות לבין ראש ממשלת ישראל, דחה ראש הממשלה את תביעותיהם להקמת ועדת חקירה ממשלתית על אירועי יום האדמה , לשחרור כל העצירים שנעצרו במהלך המהומות ולעריכת רוויזיה בבכל שאלת הפקעת הקרקעות. עם זאת, הודיע כי יבחנו הדרכים להגבר שילוב האוכלוסייה הערבית במשק ובחברה הישראלית. (רכס, 1977 , ע' 6).

אירועי הר הבית, 1990

רקע 

מתחם הר הבית בירושלים הוא אחד המקומות הרגישים ביותר בעולם. בו נפגשות כמיהות דתיות ופוליטיות שנותנות לעצמן דרור, כל אימת שנוצר ולו סימן מזערי ביותר לאי בהירות בשטח.

שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, משה דיין, הוא שקבע, כי הר הבית אשר נכבש על ידי הצנחנים, בפיקוד מוטה גור, יוחזר לידי הווקף המוסלמי, והוא זה שינהל את חיי השגרה הדתיים במקום. עוד נקבע, כי על שערי הכניסה להר הבית, בעיקר שער המוגרבים, ישמרו אנשי הווקף.

הסדר זה, כמובן, לא היה מקובל על חוגים ימניים בישראל, בעיקר קבוצת נאמני הר הבית. זוהי קבוצה מליטנטית, שמונהגת על ידי קיצוני בשם גרשון סלומון, ופעולתה העיקרית היא סביב שלושת החגים, מועדי העלייה לרגל לירושלים. המטרה העיקרית והסופית של הקבוצה הזאת היא ליצור תשתית להקמתו של בית המקדש השלישי.

[בתמונה: הנצחת זכרם של הפלסטינים שנהרגו במהומות בכניסה לבית הקברות המוסלמי שעל יד שער האריות (המצבה המלבנית הארוכה מימין). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Deror Avi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

פעילותה של חבורת נאמני הר הבית במעיין השילוח, ב- 8 באוקטובר 1990, ערב חג הסוכות, הייתה, כנראה, הסיבה המיידית להתפרצות הגדולה מכולן על הר הבית, שבמהלכה נהרגו 20 מתפללים מוסלמים ו- 200 נפצעו. ההתפרצות שכונתה "אירועי הר הבית", והאופן שבו טופלה על ידי המשטרה, הביאה למינוי וועדת חקירה ממלכתית בראשותו של צבי זמיר, לשעבר ראש המוסד (ועדת זמיר, 1990). בעקבות מסקנותיה, שילמו מפקדי משטרה בכירים במשרתם, על מה שהוועדה כינתה "ליקוי מאורות" (ארגמן, 1983, ע' 230).

יום שני, ה- 8 באוקטובר 1990, היה יום עמוס פעילות במשטרת מרחב ירושלים. ביום זה התקיימו מספר רב של אירועים, בו זמנית, דבר שחייב היערכות והקצאת כוחות לכל אירוע. צעדת ירושלים עם 50 אלף משתתפים, תפילת "ברכת הכוהנים" ברחבת הכותל, נאמני הר הבית, שביקשו להניח אבן פינה לבית המקדש השלישי ולהקים סוכה בהר הבית ועוד. כל אלה חייבו הערכות מיוחדת ופיקוח משטרתי צמוד. במשטרה חששו במיוחד מפרובוקציות של נאמני הר הבית. הוחלט, לאסור על הגעתם המרוכזת למתחם הר הבית. את האיסור הוציאה המשטרה ימים אחדים קודם לכן, והוא פורסם בכל אמצעי התקשורת, כולל גם בעיתונות הערבית במזרח ירושלים. בית המשפט העליון ביטל את עתירת נאמני הר הבית לבג"צ וצידד בעמדת המשטרה. על אף המפגש שנערך בין מפקדי המשטרה לאנשי הווקף, במטרה להרגיע את המוסלמים, קרא המואזין בתפילת יום השישי לכל המתפללים לבוא ביום שני, ה- 8 לאוקטובר 1976, ולמנוע אפילו בגופם את כניסת נאמני הר הבית.

למשטרה לא היה כל מידע קונקרטי אודות אירוע צפוי כלשהו. שירות הביטחון הכללי (השב"כ) העלה השערות, אך הן נסתרו, מאחר ולא היה להם תימוכין בכתב. המשטרה תגברה את כוחותיה בהתאם להתרעות כלליות ושגרתיות, המתקבלות לפני החגים. בהר הבית היו פרוסים בבוקר האירוע 44 שוטרי משמר הגבול ו- 13 שוטרים "כחולים". בכל העיר העתיקה היו כ- 500 שוטרים, ביניהם מפקד המחוז הדרומי ומפקד מרחב ירושלים (הוד, 1999, ע' 334).

השתלשלות האירוע 

החל משעות הבוקר הגיעו כ- 30000 מתפללים לרחבת הכותל ל"ברכת כוהנים, ובהר הבית היו כ- 2000 מוסלמים. כוחות משמר הגבול, שהוצבו בהר הבית בפיקודו של סגן ניצב שלומי קעטבי (לימים, ניצב. ראו תמונה משמאל) שמעו ברמקולים דברי הסתה, והבחינו שמרבית המתפללים המוסלמים הם צעירים ("שבאב"), שמתכוונים להפר את הסדר. הכוח התריע מפני אפשרות של הפרות סדר ובמקביל, נפגש עם אנשי הווקף וביקש להרגיע את ההמון.

[בתמונה משמאל: ניצב שלומי קעטבי. התמונה שותפה בפייסבוק ע"י שלומי קעטבי]

הקריאות ברמקולים התגברו והפכו לקריאות קרב: "אללה אכבר", ו"אידבאח אליהוד". ההמון השתלהב ורץ לאסוף אבנים, ברזלים, פסולת בניה וסכינים, ויידה אותם באנשי משמר הגבול שבמקום, מטווח קצר. 15 שוטרים נפצעו. האלפים צרו על הכוח הפצוע, והעמידו את השוטרים בסכנת חיים ממשית. השוטרים השתמשו בכדורי גומי וכדורי גז, אך ללא הועיל. הכוח נסוג לעבר שער המוגרבים והמחכמה. השוטרים ירו באוויר וגם זה ללא הועיל. אז, החלו השוטרים לצאת משערי המוגרבים והשלשלת. ההתפרעות נמשכה ביתר שאת. המתפרעים נעלו את שערי הר הבית, המשיכו לידות אבנים לעבר רחבת הכותל ולעבר המתפללים היהודים שנסו לכיוון האוטובוסים. ההמון תקף באבנים גם את נקודת המשטרה, שנמצאה ברחבת הר הבית. באותה עת, היו שם שני שוטרים שקראו לעזרה. הקשר עם השוטרים נותק, והיה חשש לחייהם. היה גם חשש, שהמתפרעים יניחו את ידיהם על כלי הנשק שנמצא בארונות הנקודה.

כוח של כ-200 שוטרים פרץ למתחם בכוח, אך נתקל ברעולי פנים ומתפרעים עם סכינים ואבנים, שהשליכו אותם לעבר השוטרים מטווח קצר. השוטרים השתמשו בכדורי גומי, גז מדמיע ואש חיה באוויר, אך ללא הועיל. הכוח התפצל לשני כוחות. אחד התקדם לכיוון נקודת המשטרה והשוטרים הלכודים. בינתיים, איש לא ידע שהשוטרים חילצו את עצמם לאחר שספגו מכות. ההמון נטל מנקודת המשטרה תת מקלע עוזי ושלוש מחסניות, והצית את המקום. הכוח השני התקדם לכיוון אורוות שלמה. הוא נתקל בהתנגדות עזה ומטחי אבנים, שסיכנו את חיי השוטרים. להצלת חייהם, נאלצו השוטרים לירות אש חיה לבלימת ההמון: "שימוש באש בגזרה זו, בתחמושת גומי ובגז ואחר כך בתחמושת חיה אל מול זורקי האבנים היה בלתי נמנע", כתבה, אחר כך, ועדת זמיר (1990, ע' 58). גם כוח שלישי שהגיע משער האריות, נאלץ להגן על חייו תוך שימוש באש חיה.

בשעה 11:30 ניתנה פקודת "חדל אש". חלק מן ההמון נס למסגדים, וחלק נמלט לעיר העתיקה והמשיך משם את הפרות הסדר. רוב הנפגעים היו בשלב הפריצה למתחם ההר. איש לא נפגע בתוך המסגדים.

המשטרה עצרה כ- 120 מיידי אבנים. בין העצורים היה פייסל חוסייני. עוצר הוטל על כפרים ומחנות פליטים בירושלים המזרחית. מפכ"ל המשטרה דאז, יעקב טרנר, מינה ועדת חקירה משטרתית בראשות ניצב עוזי ברגר, ראש אגף החקירות. במקביל, ביקש משר המשטרה להציע לראש הממשלה להקים ועדת בדיקה חיצונית.

מיד לאחר האירועים, עברה המשטרה למצב כוננות בכל הארץ. בוטלו חופשות, והשוטרים עברו לעבודה "שלדית" (12 שעות בכל משמרת) בסדר כוח מלא. תחנות תוגברו באנשי המשמר האזרחי והוקמו מרכזי שליטה. המשטרה הקצתה מסוקים למחוז הצפוני ולמחוז המרכז, ונערכה לעוצר נוסף על זה הקיים במזרח ירושלים.

תחושת ההזדהות של ערביי ישראל הייתה מורגשת, ביחוד כאשר אחד ההרוגים היה מכפר טמרה בגליל. הלוויתו הפכה למוקד הזדהות רבתי, המשתתפים הניפו דגלים שחורים ודגלי אש"ף ויידו אבנים. במשך יומיים היו שביתות והפרות סדר בהיקף נרחב בכשבעים מוקדים ברחבי הארץ. לקראת סוף השבוע, חלה רגיעה בהפרות הסדר. במשטרה חזרו לעבודה השגרתית, פרט לשוטרי מרחב ירושלים.

ב- 10 באוקטובר 1990, מינה ראש הממשלה ועדת חקירה, בראשות צבי זמיר, אלוף במילואים וראש המוסד לשעבר, לבדיקת ההתרחשויות. יחד עמו, השתתפו בוועדה גם פרופסור יעקב נאמן וחיים קוברסקי. בפני הוועדה הופיעו 124 עדים. נציגי המועצה המוסלמית העליונה והנהלת הוואקף, סרבו להופיע בפני הוועדה.

במסקנות הוועדה הוגדרה ההתקהלות בהר הבית כבלתי חוקית, מאחר והיא לא הייתה מיועדת לתפילה. נקבע, שהתפרעויות המוסלמים היוו סכנת חיים ממשית למתפללים ולשוטרים. לכן, היוו "עבירה פלילית חמורה, שהשתתפו בה המונים שהוסתו על ידי דרשנים ברמקולים, והיא שגרמה להשתלשלות הטראגית של המאורעות במקום ולתוצאותיהם" (ועדת זמיר, עמ' 12). ככלל, הוועדה סיכמה, "השימוש באש חיה בהר הבית בנסיבות שהיו קיימות ב-8 באוקטובר מוצדק בנסיבות שתוארו על ידי הוועדה" (ועדת זמיר, 1990, עמ' 20; הוד, 1999,  ע' 337).

האירועים בעקבות רצח מערת המכפלה במגזר הבדואי בנגב, 1994

כללי 

ב- 27/2/94 היה המגזר הבדואי בנגב נתון בהפרות סדר מקיפות, על רקע הרצח במערת המכפלה, שבוצע על ידי ברוך גוךלדשטיין. זו היתה הפעם הראשונה שבה הותקף כוח משטרתי באיזור, שנודע, לאורך שנים, ביחסים הטובים בין המשטרה למגזר הבדואי. הפרות הסדר היו, ברובן, לא מאורגנות, אם כי היתה מעורבות של התנועה האיסלאמית, שזו היתה לה הפגנת הכוח הממשית הראשונה בדרום.

[בתמונה: כותרת ידיעות אחרונות בעקבות הטבח במערת המכפלה]

השתלשלות האירועים

הפרות הסדר החלו בחלק המזרחי של המגזר הבדואי – בלקייה, בכסיפה, בערוער ובתל שבע, כבר בשמונה בבוקר. אל השטח הוזנקו כוחות אורגניים מתחנות המשטרה במרחב הנגב, ושני צוותים של יחידות הסיור המיוחדת (להלן, יס"ם) של המרחבים נגב ולכיש. הכוח התפצל לשני מוקדים עיקריים – לתל שבע ולכסיפה.

קבוצות תלמידים יידו אבנים על ציר באר שבע ערד לעבר כלי רכב. הצירים נחסמו והכבישים פונו; בתל שבע יידו תלמידים אבנים ושרפו צמיגים. כוח משטרה פיזר אותם ללא הפעלת כוח. עיתונאי, שלא שעה לאזהרות המשטרה נפצע קלות, ורכבו ניזוק קשה; בישוב כסיפה הוצת אוטובוס אגד והובערו צמיגים.

לקראת צהרי היום היה נדמה שהאירועים נרגעים. נעשתה הערכת מצב על ידי מפקד המחוז הדרומי, וניתנו הנחיות להפעלת מודיעין, להימנעות מעימותים בתוך היישובים ולהיערכות מחודשת לימים הבאים. הוחלט לתגבר את נקודת המשטרה ברהט בכוחות יס"ם ומשמר הגבול.

בשעות אחר הצהרים, החלו מהומות בישוב רהט, שכללו הבערת צמיגים, ידוי אבנים והקמת מחסומי אבנים. החלו תקיפות של נקודת המשטרה ברהט, וחלונותיה נופצו.

נקודת המשטרה נמצאה במקום נחות, ללא יציאת חירום וללא אפשרות לעליה אל הגג. לכן, לא ניתן היה להגן עליה ביעילות, עובדה שחייבה את הכוח להתבצר בתוכה או לנטוש אותה. החלטת מפקד המחוז היתה לא לאפשר השחתת סמלים שילטוניים, ולהגן על הנקודה בכל מחיר, שכן, היה ברור שאם תינטש, תועלה באש על ידי ההמון. משמעות ההחלטה היתה, שהכוח המגן התבצר בתוך הנקודה, כשהוא חוסם את הדלת הראשית, וממתין לשוך האירועים.

בשלב מסויים, ההמון המתפרע שצר על הנקודה החל להוות סכנת חיים לשוטרים הנצורים, כאשר ניסה לפרוץ את דלתות הנקודה, ולהבעיר את בלוני הגז שלה, שהיו חשופים, בחוץ. השוטרים הגיבו בירי גז מדמיע. כהגנה מפני הגז שירו השוטרים, השתמשו הצרים על הנקודה במסכות האב"כ, שחולקו להם ע"י צה"ל לפני מלחמת המפרץ, ב- 1991. לבסוף, השתמשו כבר הכוחות שבנקודה בכל מלאי הגז שברשותם, ונותרו עם תחמושת חיה בלבד. במהלך ההסתערות על הנקודה ניסה ההמון להעלות אותה באש, על השוטרים שבתוכה.

בתוך הנקודה השתררה פניקה, שניכרה היטב בקשר האלחוט, שכן, מיקום הנקודה לא איפשר הגנה עליה, והשוטרים החלו לחשוש לחייהם. הם נאלצו לירות, להגנתם, אש חייה, ומהאש נהרג צעיר, תושב המקום. סה"כ נפצעו קל 15 שוטרים, שרובם טופלו בשטח. נעצרו 18 מתפרעים.

בינתיים התקיימו מגעים עם נכבדי היישוב להרגעת הרוחות, ובמקביל, הגיע לשטח תגבור של כ- 400 שוטרים וציוד רב, כולל גז, כדורי גומי וכדומה.

נעשתה הערכת מצב על ידי מפקד המחוז, שנתן הנחיות להיעזר בנציגי היישוב להרגעת הרוחות, פעולה שהביאה לתוצאות. הסדר הושב על כנו. רוב המתפרעים העצורים שוחררו, כוחות היס"ם ומשמר הגבול הוצאו מהנקודה, שנתפסה על ידי שוטרים "כחולים". כוחות התגבור נסוגו מטווח ראייה, לאזור בית קמה.

ביום ההלווייה, ב- 28 בפברואר 1994, היו מספר הפרות סדר בתל שבע, בכביש ערוער, בשגב שלום ובכביש 80, כולל הבערת צמיגים, הצתת כלי רכב, ידוי אבנים לעבר כלי רכב והפגנת סטודנטים ערבים במכללת קיי בבאר שבע. לאחר מכן, חזר הסדר אל כנו.

(רונן, 1994; יחזקאלי, 2004)

[בתמונה: כותרת מעריב בעקבות הטבח במערת המכפלה]

דיון

מה בין אירוע כפר קאסם ב- 1956, אירוע יום האדמה ב- 1976, אירוע הר הבית ב- 1990, והאירועים בעקבות רצח מערת המכפלה במגזר הבדואי בנגב, ב- 1994, לאירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי? מה הם קווי הדמיון והשוני בין האירועים הללו?

המכנה המשותף בין כל האירועים שנסקרו,  וגם אירועי אוקטובר 2000 הינם השחקנים. כל האירועים הללו מתרחשים במגזר הערבי בישראל, כאשר ההתנגשויות היו בין כוחות הביטחון לבין האוכלוסייה הערבית. לא ניתן להמשיך ולהתקדם בדיון מבלי שננסה לתת הסבר תמציתי למעמדו הייחודי והמיוחד, של הציבור הערבי בישראל.

המיעוט הערבי בישראל הינו מיעוט, שאין לו תקדים במעמדו המורכב, ואין לו מקביל בקרב מיעוטים לאומיים בעולם כולו. בניו תוהים על זהותם, חצויים בתוכם ושואלים למהותם - האם הם מיעוט בישראל, או איבר בלתי נפרד מן הרוב הערבי הגדול במזרח התיכון? האם הם ישראלים או פלסטינים? מוסלמים אדוקים בדתם או אזרחי העולם המערבי שוחר הקדמה? (שטנדל, 1992, ע' 30).

אזרחי המדינה הערבים חיים בכל רחבי המדינה בגבולות הריבוניים שלפני מלחמת ששת הימים. למרות מספרם הגדול (18% מכלל האוכלוסייה), הם נחשבים לאזרחים נחותים שאינם זוכים לשוויון זכויות מלא. הם מופלים חברתית וחוקתית, ואינם מקבלים את הנתח הראוי במשאבים הלאומיים. הם רואים בתנועה הציונית תנועה קולוניאלית, אשר נישלה אותם מאדמתם, פוררה אותם כחברה והשתלטה עליהם.

הם מרגישים זיקה אזרחית למדינת ישראל - משלמים מסים ומשתתפים במשחק הדמוקרטי, ואף עושים שימוש בדמוקרטיה לשינוי מצבם. אך, בה בעת, מרגישים זיקה לאומית לאחיהם בשטחים. השסע היהודי ערבי הוא שסע עמוק, המבטא הבדלים מהותיים בין האוכלוסיות: הבדלי שפה ותרבות, מוצא אתני, הבדלי דת ודפוסי משפחה. הם חלוקים על השלטון והחברה הישראלית בשאלת הסכסוך הערבי ישראלי, הגדרת המדינה כיהודית ציונית ובתחושת קיפוח ואפליה קשות לעומת היהודים.

סוגיית הסדרת מעמדם הפוליטי והאזרחי וצמצום תחושת הקיפוח הם בבחינת הר געש, שמתפרץ מידי פעם בפעם.

ניתן לדמות את האירועים שסקרנו ועוד רבים שלא נסקרו בעבודה זו, להתפרצויות זעם, שמאיימות לפגוע במרקם היחסים העדין בין יהודים לערבים במדינה, ולפעמים, אף מהוות איום על הביטחון הלאומי של המדינה.

להוציא את אירוע כפר קאסם, לפרוץ האירועים של יום האדמה, של הר הבית ושל המגזר הבדואי היו, אומנם, סיבות מיידיות, אך, אין ספק, שעוצמתם והיקפם של האירועים, כמו באירועי אוקטובר 2000, הושפעו ממערכת היחסים העדינה והשברירית המתקיימת בין תושביה הערבים של המדינה לבין המוסדות השלטוניים והחברה הישראלית.

אירוע כפר קאסם הוא חריג בדיוננו זה, משום שאין מדובר כאן באירוע שהחל מתגלגל והמשטרה נדרשה לטפל בו, אלא באירוע יזום ומתוכנן של הטלת עוצר כאקט מונע. אך פקודות עמומות ולא ברורות, תפיסת עולם והבנת משימה לקויה של שוטרים ויתכן גם השפעתו של המצב הביטחוני אז, הביאו לתוצאה עקובה מדם, בה קפחו את חייהם 49 אזרחים תמימים.

ניתן גם לראות, דרך האירועים שתוארו, את התפתחות הדמוקרטיה הישראלית. אם אירועי כפר קאסם נתפסים עדיין כמעין המשך של מלחמת העצמאות, הרי יתר העימותים מאופיינים על ידי מיעוט שמכיר בעוצמתו ועומד על זכויותיו. ניתן לראות מעבר ברור ממדינה שבה מבצעים החיילים חריגה חמורה מול אוכלוסייה הנתפסת בעיניהם כאויב פוטנציאלי, ועוצמת המעשה מוקהית על ידי הצנזורה, למדינה שבה המיעוט מכיר בערך עצמו ונלחם על זכויותיו, עד כי דומה שהתחלפו היוצרות. לא כוחות הביטחון יוזמים את האירועים, אלא העימות איתם מסמל בעיני המיעוט את המאבק במדינה ובסמליה.

בכל האירועים שסקרנו, ובדומה לאירועי אוקטובר 2000, המשטרה וכוחות משמר הגבול הם שטיפלו בהשלטת החוק והסדר. רק במקרה של יום האדמה ובאופן מוגבל מאוד לאיזור סכנין עראבה, הוכנסו כוחות צבא תחת פיקוד המשטרה לסיוע. כוחות אלה, שלא היו מאומנים ולא הוכנו מבעוד מועד לאירועים מסוג זה, הרגו ארבעה מפגינים באזור סכנין.

הפעלת אחד משני הגופים החמושים של המדינה, המשטרה או הצבא, מעידה על תפיסת האיום והמדיניות העקרונית לטפל בו. עמידרור (2002, ע' 13) טוען, כי בישראל, לא רואים בהתפרעויות אזרחים, כולל הפרות סדר במגזר הערבי, ככאלה המצדיקות מעורבות צבאית. איום זה נתפס כבעיה פלילית, ולא כאיום על הביטחון הלאומי.

מאז אירועי יום האדמה ב- 1976, לא היו במדינה מקרים שבהם הטילה המשטרה עוצר. באירוע יום האדמה נאלצה, כאמור, המשטרה (וטוב עשתה) להטיל עוצר באזורים של סכנין עראבה דיר חנא, במטרה למנוע חיכוך, למזער את הנזקים ולאפשר שליטה. באירוע של הר הבית המשטרה הטילה גם כן עוצר על הכפרים שנמצאים מסביב לירושלים. הטלת עוצר באה כצורך והכרח, על מנת למנוע התדרדרות והסלמה, אובדן שליטה וכפועל יוצא, כמובן, גם תוצאות חמורות יותר. מדוע לא הוטל עוצר באירועי אוקטובר 2000 במקומות שהיה בהם חשש לאובדן שליטה? האם הטלת עוצר כצעד מקדים היה בה כדי לצמצם את מידת החיכוך בין כוחות המשטרה לבין ציבור המפגינים? האם היססו הקברניטים להטיל סנקציה חריפה כזאת, מחשש לביקורת ציבורית נוקבת? האם היה זה פשוט כיוון, שהסמכות להטיל עוצר היתה בידי הצבא, אבל, האחריות על האירועים היתה בידי המשטרה?

באשר למצב חירום, ראינו, שבכל האירועים שנסקרו בעבודה, כולל באירועי אוקטובר 2000, לא הוכרז מצב חירום. אומנם, הועלתה רמת הכוננות לרמות הגבוהות ביותר במשטרה, ושוטרים לעבוד "שלדי" וחופשות בוטלו, אך לא היה הכרזה רשמית על מצב חירום.

בשניים מן האירועים, אירוע כפר קאסם ואירוע הר הבית, היתה החלטה של ממשלת ישראל, כמו באירועי אוקטובר 2000, למנות וועדת חקירה ממלכתית לחקירת נסיבות האירועים. רק בוועדת החקירה של אירועי כפר קאסם, הוחלט על הטלת אחריות פלילית והעמדה לדין של שוטרים, בגין אחריותם להריגתם של אזרחים. וועדת החקירה של אירועי הר הבית, ועדת זמיר, כמו וועדת אור, לא הטילו אחריות פלילית, אם כי בשתיהן הוסקו מסקנות בגין תפקוד לקוי של קצינים בכירים. שתי הוועדות נתפסו בציבור כועדות מפייסות, שמטרתן העיקרית היתה להרגיע את הציבור הערבי.

ולבסוף, סוגייה שעלתה באירועי יום האדמה וגם באירועים במגזר הבדואי היתה, האם המדינה צריכה לוותר על סמליה ולסגת בעת האירועים מתוך ריכוזי האוכלוסייה הערביים, גם במחיר שריפת נקודות משטרה, למשל, כדי לחסוך באבדות, או שההגנה על סמלי המדינה בתוך היישובים הללו חשובה יותר מהמחיר שישולם?

 לשאלה הזו יש רלוונטיות רבה לאירועי אוקטובר 2000, כיוון שגם שם יכולים היו כוחות המשטרה לוותר על העימות עם המפגינים, להשלים עם חסימות הצירים ולסגת לאחור, על מנת להימנע מפגיעות בגוף ובנפש.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] [לריכוז המאמרים על אירועי אוקטובר 2000 - המרד השני של הפלסטינים הישראלים - לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2020),טבח כפר קאסם: הגיע הזמן להזדהות!, ייצור ידע, 1/9/20.
• פנחס יחזקאלי (2016), טבח כפר קאסם – למה לא מתנצלים? ייצור ידע, 29/10/16.
• הוד אלי (עורך) (1999), ספר האירועים הבולטים בין השנים 1997-1974, חלק ב', ירושלים: משטרת ישראל, אגף כוח אדם, יחידת היסטוריה.
• ארגמן יוסף (1983), הגבול, תל אביב: משרד הביטחון- ההוצאה לאור.
• וילנר מאיר (1996), 20 שנה ליום האדמה, תל אביב: ערכים.
• ועדת זמיר (1990), ועדת הבירור לבדיקת האירועים בהר הבית, ירושלים: מדינת ישראל.
• יחזקאלי פנחס (2004), אירועי הפרות סדר במגזר הבדואי - 1994, ראיון מיום 28/4/04, גלילות: המכללה לביטחון לאומי (בכתובים בידי המחבר).
• מוריס בני (1996), מלתמות הגבול של ישראל 1956-1949, תל אביב: עם עובד.
• עמידרור יעקב (2002), ביטחון לאומי מהו ? אצל: אפרתי הרצליה( עורכת ). מבוא לביטחון לאומי, אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 5-16 .
• עילם יגאל (1990), ממלאי הפקודות, ירושלים: כתר.
• קורדוב משה (1959), 11 כומתות ירוקות בדין,פרשת כפר קאסם, תל אביב: ע. נרקיס.
• קורן אלינה (1994), הכיסוי של יום האדמה (1976) בעיתונות הישראלית, רמת גן:אוניברסיטת בר אילן.
• רכס אלי (1977 ), ערביי ישראל והפקעות הקרקעות בגליל: רקע, אירועים והשלכות 1975-1977 , תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב.
• רוזנטל רוביק (2000), כפר קאסם אירועים ומיתוס, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
• רונן דני (1994), סיכום אירועי הפרות סדר במגזר הבדואי, משטרת ישראל, מטה המחוז הדרומי, 1/5/94, סימוכין: צא/01 – 111.
• שטנדל אורי (1992), ערביי ישראל בין הפטיש לסדן,  ירושלים: אקדמון. 
• עיתונות
• דר יואל (1976), בנצרת נבלמו התפרעויות, דבר, 31.3.1976, ע' 6.