[תמונתו של יוסי שרד משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Meretz-Yachad. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

לא מעט בני סמכא מתגייסים עכשיו כדי לנחם אותנו למחצה; כדי להפריך את הרושם כאילו ישראל היא מדינה מושחתת. "לא כולם מושחתים" – הם טוענים בתוקף. זאת אינה אלא התפרצות לדלת פתוחה לרווחה: כלום נטען אי-פעם שכולם מושחתים? הטענה הרווחת היתה ונשארה שיש כאן יותר מדי מושחתים, ואפילו מתי מעט הם סכנה גדולה אם הם אנשים חשובים מאוד. הרי בסדום עצמה לא היה לגמרי ברור מספרם של הצדיקים, ואלוהים היה מוכן שתהנה מהספק עד שהוכיחה את רשעתה הגמורה. ובשלב זה, לפחות, אין כלל ודאות שישראל כבר ירדה למדרגת סדום; האם ישראל בדרך לשם?

לומר ש"לא כולם מושחתים" זה לומר את המובן מאליו; זה כמו לומר שלא כל ימות השנה גשומים ולחילופין – שטופי שמש. דא עקא, שמדד השחיתות הבינלאומי מדרג את ישראל בכל שנה במקום פחות מחמיא ויותר מכלים. והמדד הרי מצלם נשיאים וראשי ממשלות שלנו, הנודדים בין תחנות משטרת ישראל בלוויית פמליה שלמה של חברי כנסת, ראשי רשויות, רבנים ושאר בכירים. אזרחי ישראל, מצידם, אינם זקוקים לדרוג העולמי הרשמי כדי לדעת מהתנסותם האישית שאין כאן חלקה טובה בלי חשש שביעית של השחתה. "לא כולם מושחתים"; האם כל התפוחים צריכים להיות רקובים כדי שהארגז כולו יירקב?

אמנם ישראל מקפידה על מראית עין של שוויון בפני החוק, אך בפועל אין כאן דין אחד לכל. לאנשים החשובים המציאו פטנט ששמו "היסוד הנפשי" שלא הומצא לכייסים קטנים. בתי משפט בארץ וגם בית המשפט העליון מניחים שמנהיגים הם אנשים עסוקים עד למעלה ראש, דאגות העם והמדינה הן בראש דאגותיהם, ואין דעתם פנוייה למעות קטנות. אחד דאג רק לציבור ולא שם לב שקנה לביתו ספה יקרה על חשבון הציבור; ושני לא שם לב שקיבל הלוואה בלי ריבית; ושלישי לא הקפיד ואישר קבלות מזוייפות; ורביעי לא הבחין – נסע, התארח ובילה על חשבון הברון; וחמישי לא השגיח וקיבל תרומות החורגות פי כמה מהמותר לפי החוק; וששי מינה מקורבים בהיסח הדעת; ושביעי שהסתבך באשמת בני משפחתו ולא באשמתו, חלילה; ושמיני שדאג בלי משים לידידיו העשירים בהיעדר ידידים עניים; ותשיעי שעשה לביתו או לבתיו, כי גם איש ציבור הוא איש פרטי ויש לו אשה וילדים ומוטל עליו לדאוג לעתידם; ועשירי ששוב שכח לשלם למרות שכבר ניכווה וניזף. עשרת בני הזמן.

לא פעם מנסים להשוות בין מה שקורה היום לבין מה שהיה כאן לפנים. גם מבלי להיתפס למידה גדושה מדי של נוסטלגיה, ניתן לומר כך: פעם ידענו שמרבה נכסים מרבה דאגה; ואילו היום למדנו לדעת שמרבה דאגה מרבה נכסים.

וכבר נקעה הנפש מהחשדות ומהחקירות, מהתיקים הסגורים והפתוחים, ואפילו מהזיכויים ומהמזוכים הסדרתיים. המדינה נרקבת בשל כמה תפוחים גדולים ונגועים בארגז והיא משוועת – הצילו! אזרחים מתבוננים כלא מאמינים: לא יכול להיות – הם אומרים – שעד כדי כך דלונו, התרוששנו; לא יכול להיות שאין בסביבה אנשים הגונים הראויים להנהגה; לא יכול להיות שהתקווה-בת-שנות אלפיים התגלגלה ממש לאותו הפתח שבו גם החטאת רובץ.

כבר אין לנו עיניים גדולות – עינינו כלות – ואין לנו ציפיות גבוהות במיוחד. כבר ויתרנו על פוליטיקאים "פקחים" ו"אינטליגנטים" ו"משופשפים". בסך הכל אנחנו משתוקקים למנהיגים לא מוכתמים ולא מרובבים. האם בשמיים הוא? האם בשמיים הם? האם זאת משאלה מוגזמת?

שופט בית המשפט העליון (בדימוס), יצחק זמיר, נזכר במה שאני שכחתי. בראיון ל"הארץ", הוא הזכיר ערב עיון על "שחיתות בשלטון" שבו השתתפנו שנינו; הוא נערך לפני שלוש שנים, הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. השופט זמיר מצטט מפי, לפי זכרונו, והוא זוכר היטב: "שריד אמר שהוא רוצה להרחיק עד למלחמת העצמאות. היישוב היהודי – 600,000 אנשים בסך הכל – כמעט ללא נשק, מותקף על ידי צבאות של חמש מדינות ערביות, ויכול להם. אז אמרו – נס קרה לנו, ועד היום אומרים. ואני אומר לכם – נס לא קרה לנו, זה בכלל לא היה נס. הניצחון שלנו היה צפוי משום שנלחמנו נגד צבאות של מדינות מושחתות. ואם המדינה מושחתת, היא מולידה מתוכה צבא חלש שסופו להיות מובס. חיילים לא ירצו להקריב את עצמם למען מנהיגים ומפקדים שאינם ראויים לשמם ולמשימתם. לכן, ממשלה שעוסקת בחיזוק הביטחון ולא עוסקת בביעור השחיתות, כאילו לא עסקה בביטחון, כי השחיתות היא איום קיומי על המדינה". עד כאן דברי מאז.

ועכשיו נוסיף: יושר ואמינות אינם רק מידות נאות להתגדר בהן. אמינות של מנהיגות היא תנאי הכרחי לאמון הציבור, ובלי אמון ייפרע עם, תיפרע מדינה. אין רכיב יותר חיוני ממנו במכלול הזה שמוגדר כביטחון לאומי. אנשים צעירים לא יתגייסו, בוודאי לא ייצאו למלחמה, אם לא יאמינו שהשיקולים שם למעלה הם באמת שיקולים נקיים, לגופו של עניין, הנגזרים מטובת הכלל ומהאינטרס הלאומי העליון; אם לא יאמינו שאלו שיקולים המנוערים כליל מאינטרסים אישיים, אופורטוניסטיים, של מקבלי ההחלטות, המבקשים להיחלץ מצרותיהם שלהם ולשפר עמדות. אין זה סוד שמהלכים קרדינליים במדיניות הישראלית יוחסו בשנים האחרונות למצבם של פוליטיקאים מסויימים, ולאו דווקא למצבה של המדינה. פרשנויות מפרשנויות שונות ניתנו, כדוגמא, למהלך ההתנתקות של אריאל שרון, כמו גם למהלך המלחמה בלבנון של אהוד אולמרט ועמיר פרץ. מה הפלא איפוא אם אפילו משפחות שכולות תוהות לפעמים האם נרצה קורבנם, האם הקורבן לא היה לשווא.

הערך של "אחרי" אינו ערך תיאורטי, ספרותי משהו, שעוסקים בו בקורסי הדרכה ובסדרות חינוך בלבד. הוא תמיד מושג אקטואלי ומעשי, הצומח מתוך מציאות החיים שלנו כאן – מציאות חיים וגם מציאות מוות. ערך ה"אחרי" אינו מתייחס אך ורק למפקד הבכיר או הזוטר בשדה הקרב, הוא מתייחס בראש ובראשונה למנהיגים שיושבים אל שולחן המחליטים. האם לקריאת האחרי שלהם יש תוקף? האם מאמינים להם ובהם? ומה המשמעות המדוייקת של קריאתם – אחרי למערכה הכבדה, שהיא מערכה של אין ברירה, או אחרי המבול?

קראתי בימים האחרונים על צנחנים, אנשי מילואים של גדוד 7, שגוייסו לתעסוקה בשטחים – שמירה במוצבים, סיורים בכבישים, מחסומי פתע בדרכים ולכידת מבוקשים. כאשר דובבו את המילואימניקים – מנהלי מפעלים, עורכי דין, עובדי מדינה בכירים, אמנים, עירונים וקיבוצניקים ומושבניקים, דתיים וחילוניים – הם הביעו מיאוס מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים, שלדעתם איבדו מזמן את הצידוק המוסרי לשלוח אותם לשדות הקרב. הם באים למילואים למרות הפוליטיקאים ולא בגללם, הם באים בגלל החברים שלהם לגדוד. אחד אמר – "כולם שם למעלה פושעים, כולם מנוולים, וכולם זונות בני זונות. אבל אני כאן בזכות האנשים שאתי". הדובר היה קצין בסיירת צנחנים ועכשיו מתפקד כחובש. באזרחות הוא סמנכ"ל בחברת היי טק. ושני אומר – "כולם מושחתים ושום דבר טוב לא נראה באופק. אבל אין קשר בין המצב בארץ לבין ההתייצבות למילואים. אני כאן בשביל האנשים". ושלישי מאיים לרדת ביולי מהארץ לקנדה או לניו-זילנד: "הכל מושחת כאן" – הוא מנמק – "העשירים מתעשרים, הרוב נותן את הנשמה שלו ולא מקבל כלום בתמורה".

הדיבורים המפחידים האלה אינם כתובת על הקיר, הם הקיר עצמו שכולו כתובת אזהרה אחת גדולה; זה הקיר שמאיים לשבור למדינה את ראשה, לרוצץ את גולגולתה.

השחיתות, ותחושת המיאוס שבצידה, היא איפוא האיום האסטרטגי מספר אחד על ישראל. מדינות, אפילו אימפריות ומעצמות, הובסו מבחוץ רק לאחר שנרקבו מבפנים. המערכה על הבית היא קודם-כל המערכה על נקיונו.

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]