[שלט מהמחאה הציבורית; הוא הועלה לויקיפדיה ואושר לשימוש על ידי בעלי האתר www.shai-dromi.org.il]
פרשת שי דרומי הייתה שרשרת האירועים במהלכם ירה שי דרומי, חקלאי מחוות בודדים בנגב, ב-13 בינואר 2007, בח'אלד אל-אטרש ובחברו, איוב אל-הוואשלה, לאחר שפרצו לחוותו יחד עם שניים נוספים. אל-אטרש נהרג ואל-הוואשלה נפצע כתוצאה מהירי. מעצרו של דרומי עורר דיון ציבורי בשאלה האם רשאי אדם לירות בביתו שלו בפורץ או מסיג גבול, ובסופו של דבר הוביל לחקיקת שינוי בחוק העונשין, המכונה "חוק דרומי", שקבע הגנה מפני הרשעה פלילית בגין מעשים כמו אלה שביצע דרומי, בנסיבות דומות. דרומי זוכה על ידי בית המשפט מהאישום בהריגה (ויקיפדיה).
שיאה של פרשת שי דרומי לא הייתה הזיכוי בבית המשפט המחוזי, שאיננו האחרון (העליון טרם אמר את דברו), אלא דווקא חקיקת החוק המכונה "חוק דרומי", שגרם לנו,בשפת תורת המערכות המורכבות, לעבור ממושך אחד לרעהו, וממציאות אחת למציאות שונה לחלוטין.
העובדה ששופטי המחוזי פסקו בהתאם לסיטואציה החדשה שנוצרה היא הזדמנות לבחון במבחן המציאות שתי תיאוריות שונות, בתחומים המשיקים לעבודת מערכת אכיפת החוק:
התיאוריה הראשונה היא מתחום לימודי אכיפת החוק ויחסי מערכת אכיפת החוק והדמוקרטיה. על פי התיאוריה, אזרחים מוכנים להפקיד בידי המערכת חלק מחירויותיהם, על מנת שהמערכת תדאג עבורם לשמירת סדר החיים. זוהי מהותה של אכיפת חוק במדינה דמוקרטית. אולם, מה עם הצד השני של המשוואה? מה קורה כאשר המערכת איננה מסוגלת לשמור על סדר החיים (למשל, באיזורים בהם חי דרומי, שהנוכחות המשטרתית אפסית ויש בהם תחושה של "איש הישר בעיניו יעשה")?
מפרשת דרומי למדנו, ששני חלקי המשוואה אכן פועלים. כאשר השלטון מגלה אוזלת יד וסדר החיים לא נשמר, דורשים האזרחים בחזרה ממערכת אכיפת החוק את החירויות שהפקידו בידיה. ובאמת, כבר ברגע מעצרו של דרומי, שיחרר המעצר רגשות קשים של אזרחים שחשו מופקרים לפשיעה המשתוללת, והעלה לסדר היום את שאלת התמודדותם של חקלאים וחוואים עם סוגיות של חוסר ביטחון אישי וגניבות (אילן ואשכנזי, 2008). תחושות אלו התחברו לתחושה הכללית של חוסר ביטחון שחש הציבור הרחב בשל התגברות מאפייני פשיעה אחרים כמו הפשע המאורגן והחיסולים ברחובות.
כך, שחררה ההחלטה על הגשת כתב אישום נגד דרומי אנרגיה ציבורית אדירה. חברי הכנסת שמחו להתחבר לאנרגיה הזו, והתוצאה: ב- 24 ביוני 2008 אישרה הכנסת בקריאה שלישית את "חוק דרומי", למרות התנגדות שר המשפטים. לפי החוק: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שפורץ או מנסה לפרוץ בכוונה לבצע עבירה"...
(תיקון 98 לחוק העונשין).
התיאוריה השנייה היא מתחומי תורת המערכות המורכבות ותורת המינהל. לפי התיאוריה, מתחלקות הבעיות לשני סוגים:
"בעיות מהמעלה הראשונה",שיש קשר ישיר (ליניארי) בינן לבין פתרונן, כאשר המערכת עצמה אינה משתנה; ו"בעיות מהמעלה השנייה",שלא נראה קשר ישיר (ליניארי) בינן לבין הפתרון הנכון. במקרים אלה מבנה המערכת עצמו חייב לעבור שינוי. "שינוי מהמעלה השנייה" מוחדר למערכת מבחוץ. מתקיים כאן שינוי בהנחות היסוד השולטות במערכת בכללותה (Watzlawick et al., 1979).
הבעיה נוצרת כאשר מקבלי החלטות, המורגלים בחשיבה שבלונית-ליניארית, נותנים "פתרונות מהמעלה הראשונה" ל"בעיות מהמעלה השנייה". אז, אנו עלולים לקבל את מה שאנו מכנים, התוצאות הבלתי צפויות (תב"צים). תוצאות אלה שונות ממה שתכננו, ולעתים אף ברמה של ההפך הגמור ממה שרצינו להשיג.
בניגוד למה שרבים סבורים, מערכת אכיפת החוק אינה מסוגלת להרתיע עבריינים. מטרתה העיקרית היא לגרום לכך, ש- 95% האוכלוסייה הבריאה תורתע מלהתנהג באופן חריג. הדבר נעשה ע"י כך שנתפסים מעט עבריינים (יחסית), ודרך התקשורת המקרים הללו מקבלים בולטות, כך שנדמה לכולנו ש"רשע ורע לו"... העבריינים, מטבע הדברים, מודעים לכך שרוב מבצעי העבירות אינם נתפסים ואינם נענשים כיאות ועל כן, הם אינם מורתעים. זו הסיבה לכך שבמקרה של דרומי, כשהייתה סכנה שאזרחים רבים שחשים לא בטוחים, ייטלו את החוק לידיהם (בעיה מורכבת, מ"המעלה השנייה"), הגיבה מערכת אכיפת החוק בחומרה, ודרומי נעצר . הפרקליטות סברה, שלמרות התחושה הציבורית הגוברת שחיי האזרחים ורכושם הופכים הפקר, העמדה לדין במקרה זה תרתיע אחרים לעשות דין לעצמם ("פתרון מהמעלה הראשונה"). אולם, כשתושבי המקום חשים שחייהם בסכנה, ושהמערכת נטולת יכגולת להתמודד, לא רק שאינם מורתעים, אלא שהמרירות שפרצה הביאה לכך שנוצרו מצב חדש וכללים חדשים. מציאות חדשה ללא ספק, אולם, על פי התיאוריות ה"ישנות". מקרה דרומי רק תיקף אותן ביתר שאת...
