[תמונה חופשית שהועלתה על ידי NEC Corporation of America לאתר flickr]
התלהטות המאבק על חוק המאגר הביומטרי הינה שיא נוסף בקונפליקט שלא יגמר לעולם, בין הצורך של מערכת אכיפת החוק לדאוג לשלום הציבור ולהתמודד עם הפשע, לבין חובתה לעשות זאת בדרך שתשמור ככל האפשר על זכויות האזרח. כל חברה דמוקרטית מהווה כר התמודדות לשני אינטרסים סותרים: קיום הסדר החברתי התקין ושלום וביטחון האנשים מחד גיסא; ושמירה דקדקנית על זכויות האדם מאידך גיסא. הדימוי הפשטני והלניארי ביותר שבו ניתן לתאר את הקונפליקט הזה הנו מטוטלת של שעון (דימוי של מטוטלת הנעה באוויר, הנתונה ללחצים שונים מכיוונים שונים היא דימוי ציורי ומובן פחות, אך קרוב יותר למציאות).
דימוי שונה באותו עניין היא אותה מטפלת מופלאה בסרט הילדים הבלתי נשכח, "מרי פופינס", שמבהירה לילדי משפחת בנקר, כי תישאר איתם עד ש"תשנה הרוח את כיוונה". בדיונים קודמים הזכרנו את העובדה שהאזרחים מפקידים בידי מערכת אכיפת החוק חלק מסמכויותיהם, על מנת שתדאג לסדר החיים התקין, שהוא צורך בסיסי עבורם. כשמפלס הפשיעה גואה נאלצת המערכת להעלות את המחיר, והאזרחים נאלצים להיפרד מחלק משמעותי יותר מזכויותיהם ולהיפך.
כשמפלס הפשיעה יורד משנה הרוח את כיוונה והמטוטלת סבה לאחור. אזי מתעוררות רפורמות, הנוגסות בסמכויות המערכת ומחזקות את זכויות האזרח. כיוון שאין בנמצא נקודת איזון אופטימאלית ביניהם, תנוע המטוטלת, לאורך השנים, מצד לצד.
כמו בסולם הצרכים של Maslow, בטחונו של האזרח הוא בראש סדר העדיפויות שלו. על כן, הוא מוכן להפקיד חלק גדול מזכויותיו בידי המערכת, על מנת שתבטיח את בטחונו. מרגע שביטחונו מובטח, הוא מתפנה להחזיר לעצמו, ככל הניתן, את זכויותיו. הגישה הנותנת עדיפות לזכויות אדם בתהליך אכיפת החוק וההקפדה על 'הליך משפטי ראוי ותקין', מה שנקרא בלעז, ה- "Due Process", מעמידה את זכויות הפרט כאינטרס עליון של החברה כולה, גם אם, לעתים, הן מתנגשות עם האינטרסים של הפרטים השונים בתוכה. לכן, תומכת גישה זו בהגבלות על חיפוש ועל מעצר, בהגבלת הקבילות של ראיות, שהושגו בדרך לא חוקית, וכדומה.
הבעיה היא, שמתן דגש על זכויות הפרט מעלה את יכולתם של אלמנטים בעייתיים בחברה לעשות שימוש לרעה בזכויות אלה, שימוש זה מכרסם בסדר ובביטחון, ושוב נעה המטוטלת לצד הסדר והביטחון, וחוזר חלילה, בשאיפה להגיע לשיווי משקל, שלא יושג, כנראה, לעולם.
לדוגמה, בין שנות ה- 60' לשנות ה- 90' של המאה הקודמת, הוביל בית במשפט העליון האמריקאי מגמה בולטת של דגש על זכויות האזרח (ה- Due Process Revolution). המשטרות, שמצאו עצמן ללא כלי עבודה אפקטיביים, איבדו שליטה על הרחוב. התוצאה היתה עליה דרמטית בפשיעה, ששיאה היה בסוף שנות ה- 80'. על מנת להמחיש את האווירה בניו יורק של שנות השמונים, מי טוב לנו יותר מיצחק בשביס זינגר, ניו יורקי ידוע וחתן פרס נובל הכותב על חייו בניו יורק, ב"החוזר בתשובה", כך:
"על אף הדיבורים הרמים על דמוקרטיה, חוק, חופש – העולם האמין ומאמין שהכוח הוא הצדק... אפילו בעת ההיא היה בכל שני וחמישי נרצח מישהו בניו יורק והמשטרה מעולם לא מצאה את מבצע הפשע. אך אפילו נתפס, עורכי דין דאגו לשחררו בערבות, ובית המשפט היה, אחר כך, מזכה אותו מחוסר הוכחות. אם הופיע עד היה צריך לכלוא אותו, כדי להגן עליו מפני נקמת העבריינים. באמריקה, כמו בסדום, העבריין מתהלך חופשי והעד נמק בכלא. כל זה מתגשם בשם הליברליזם. הצדק בעולם מגן על העבריינים ומפקיר את קרבנותיהם בפועל ובכוח. הכל יודעים זאת, אך נסה לדבר על כך ותזכה לכינויי גנאי... עורכי דין רבים מלמדים עבריינים כיצד לעקוף את החוק ולשים אותו ללעג. אני עצמי הייתי חלק מאותה שיטה" (זינגר, 1986).
עד כדי כך הגיע המצב, שארצות הברית הייתה מוצפת בנבואות זעם, מצד אנשי אקדמיה ומשטרה כאחד, שדינן של ערים מודרניות להתרוקן מתושביהן בשל הפשיעה חסרת המזור. כתוצאה מעליה זו שינתה ה"מטוטלת" אט אט את כיוונה.
בשנת 1989 יצא אחד ממפקדי המשטרה הבולטים בארצות הברית, צ'יף ראובן גרינברג (אגב, שילוב מרתק של יהודי ושחור) בקריאה Let's Take Back Our Streets" - "הבה ונכבוש מחדש את רחובותינו" (Greenberg, 1989).
בסדרה של רפורמות בחוק, במשפט ובעבודת המשטרה התהפכה המטוטלת עד כדי קיצוניות. כיום, בחלק ממדינות ארצות הברית נהוגה שיטת ה- "3 Strikes", לפיה נשלחים אנשים למאסר עולם לאחר עבירה שלישית שהורשעו בה, גם אם היתה קלת ערך. המגמה הזו התחזקה עוד יותר לאחר הפיגועים במגדלי התאומים בניו יורק ובפנטגון בוושינגטון ב- 11 בספטמבר 2001, כיוון שאז התווסף צידוק נוסף, חזק יותר, לפגוע בזכויות הפרט – הצורך להבטיח ביטחון אישי וקבוצתי, בפני איומים על הביטחון הלאומי של ארצות הברית.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Mark Stroud לאתר flickr]
בעשורים האחרונים חוותה גם ישראל את השתנות התנועה של המטוטלת לעבר זכויות הפרט על חשבון הביטחון האישי והקולקטיבי, ובחזרה. מצב הפשיעה הרגוע יחסית אפשר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת פעולות נמרצות מצד המחוקק ובית המשפט העליון לחיזוק מעמדם של זכויות האזרח. מטבע הדברים, בד בבד עם חיזוק זכויות האזרח גדלה גם הגמישות של עבריינים לנצל את "שינוי הרוח" לתועלתם:
ראשונים לנצל את המגמה היו אישי הציבור ובעלי ההון, שסידרו לעצמם, בעקבות גל המעצרים, החקירות וההרשעות של אישי ציבור במהלך שנות השבעים של המאה העשרים, את תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי, שהוסיף לחוק את סעיף 21א' המפורסם. תיקון זה קבע רשימה סגורה ומצומצמת למדי של עבירות אשר חומרתן (כעילה העומדת בפני עצמה) מאפשרת מעצר עד תום ההליכים. נקבע, כי לא יינתן צו מעצר אלא אם: "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות". כך, הוצאו עבירות הצווארון הלבן מרשימת העבירות שניתן לעצור בגינן נאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
השלב הבא היה "חוק המעצרים", שהקטין את משך המעצר מ- 48 שעות ל- 24 שעות. העובדה שהחוק לא גובה בתוספת תקציבית, המתחייבת מההשקעה העצומה שנדרשה לשם ביצוע החוק, של עוד חוקרים ועוד כלי רכב, הביאה לכך, שעוד ועוד אמצעים הושקעו בתחומים פרוצדוראליים, חשובים ככל שיהיו, על חשבון המאבק בפשיעה.
שלב חשוב היה "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". חוק זה הדגיש, בין היתר, כי עבירות רכוש אינן עילה למעצר עד תום ההליכים.
חוסר נכונות המחוקק להבהיר את העבירה של "מרמה והפרת אמונים" (ס' 284 לחוק העונשין תשל"ז 1977), אחת העבירות המעורפלות העמומות ביותר המופיעות בספר החוקים (דנ"פ 1397/03; קרניאל 1999; בנדור 2004), בצד אימוץ גישה זהירה ומקלה בסוגיית הרשעת אנשי ציבור על ידי בית המשפט העליון, הביאה לשורת זיכויים בעייתית ביותר של בכירים, בהסתמך על פרשנות מקלה של "היסוד הנפשי" שבעבירה (נגבי, 2004).
התחנה הבאה היתה "בג"ץ פר"ח" (בג"צ 5304/92), שהסיר את איום המאסר מעל חייבי ההוצאה לפועל. התוצאה היתה קריסה של מערכת ההוצאה לפועל והתדרדרות מוסר התשלומים בישראל.
שלב נוסף באותו תהליך היה תיקון חוק הערבות תשכ"ז-1967, שהחליף את המג'לה – הקודקס האזרחי התורכי, שבו היה סעיף פשוט: "הערב משלם". הלכו ותיקנו את החוק וכיום, קשה מאוד להביא ערבים לשלם. התוצאה היתה, בין היתר, גם פגיעה ביכולתם של כאלה, שאין בידם ערבויות נאותות להוכיח יכולת תשלום, לקבל הלוואה בבנקים.
תהליך זה, שנעשה בחברה החסרה תרבות אזרחית של כיבוד חוק, שמעלה על נס את היעדר הציות לחוק ואת ערך ה"עבודה על הממסד", הפך את ישראל לחממה לעבריינים, והביא את מערכת אכיפת החוק לשפל חסר תקדים ביכולתה להתמודד עם המציאות.
שתי קבוצות אוכלוסיה הפיקו תועלת מיוחדת מהתהליך, ותרמו בכך תרומה מכרעת להתערערות הביטחון האישי והסדר החברתי.
האחת היא אוכלוסיית העבריינים הרצידיביסטים, היוצאים ובאים בשערי משרדי החקירות, בתי המעצר ובתי הכלא, שוחקים את יכולת התגובה של המערכת, ומקשים על איכות החיים של התושבים. חלק מעבריינים אלה הם נרקומנים, שהזדקקותם לסם מעלה את רמת העבריינות שלהם (סבה וארנפלד, 1988; McGlothlin et al., 1978).
השנייה היא אוכלוסיית עברייני הצווארון לבן, בייחוד אנשי הציבור ובעלי ההון. עם השנים, השכילו עבריינים מקרב אוכלוסיות אלה לרתום את החוק לטובת האינטרסים שלהם, ולהקשות מאוד על היכולת לאסוף ראיות על מנת להעמידם לדין. בנוסף, במקרים רבים, משטרות חסרות את התחכום, הידע והאמצעים על מנת להתמודד עימם באפקטיביות, והפוליטיקאים מצידם, עושים כמיטב יכולתם על מנת לשמור את איום המערכת עליהם ברמה נשלטת.
במציאות זו נפגע, בעיקר, הרוב הדומם. הקבוצה הפרודוקטיבית, העובדת ומשלמת המיסים בחברה, שהיא המשענת העיקרית של כל דמוקרטיה. מצב, שבו חשה קבוצת הרוב תחושה של אנרכיה והיעדר ביטחון אישי וקולקטיבי מסוכן לחברה ולביטחון הלאומי של כל מדינה, בוודאי למדינה, שמתמודדת עם אתגרים חסרי תקדים, כמדינת ישראל.
הפילוסוף, פרופסור אסא כשר, היטיב לנתח בדרכו המיוחדת את המציאות אליה נקלענו: הדברים יצאו מפרופורציות, לדעת כשר, כיוון שלא ניתן לעסוק כל העת בחובותיו של האזרח ה"נורמטיבי" ובזכויותיהם של גורמים אחרים בחברה, חשובים ככל שיהיו, בלי להגדיר, בצד החובות, גם את זכותו האלמנטארית של אותו אזרח נורמטיבי לביטחון נגד אלה המאיימים על שלוות חייו ועל סדר החיים הציבורי (כשר, 2000).
סמן ראשון לכך שהרוח משנה את כיוונה והמטוטלת נעה לאחור, היתה "הלכת שבס" , שבה נחלץ, סוף סוף, בית המשפט העליון להציל את מעמדה של מערכת אכיפת החוק כחסם יאחרון בפני שחיתות שלטונית. דומה שכיוםאנו מצויים בעיצומו של התהליך של חזרת המטוטלת לכיוון החמרת ה אכיפה וצמצום זכויות האזרח. חוק המאגר הביומטרי הוא חלק מהמגמה הזו.
כשתמצה המטוטלת את כיוון תנועתה ותסב לאחור, יפנו כולם - המחוקק, מערכת האכיפה והמערכת השופטת לכיוון צמצום סמכויות המשטרה ומתן דגש לזכויות הנאשמים - וחוזר חלילה...
התהליך הזה לעולם לא יהיה יעיל. מערכת אכיפת החוק אינה רגישה דיה לסנכרן את עצמה בהתאמה מוחלטת להתרחשויות בשטח. היא מתעוררת להגיב מאוחר, ומשנה את כיוונה באיחור, אולם,מערכות מורכבות מעצם טיבן אמורות לעשות את העבודה ולהשיג את מטרתן, אולם לא ביעילות. כך למשל, רק כאחוז אחד מכלל הגנום מייצר את 90,000 החלבונים הדרושים לתפקודו של האורגניזם האנושי. ל- 97% מכלל ה- דנ"א אין תפקיד מוגדר והם מכונים "אשפת דנ"א. ואם כך מנהלת אחת המערכות המורכבות המופלאות שידענו, מה למערכת אכיפת החוק כי תלין...
