ב- 25 ביולי 2009 נחנקה נועה גולדרינג בת השלוש והומתה על ידי אביה, והציבור כולו עסק בשאלה, האם ניתן היה המוות להימנע. המשטרה בדקה אם היו תלונות קודמות; קרובי משפחה ומכרים מתוחקרים בתקשורת, חזור ותחקר, לגבי רמיזות שתוכלנה לאתר את אותו רמז, שאם היה מתגלה ומטופל מראש - היה הרצח נמנע.

מעבר לנטיית הלב לראות כל מקרה כפוטנציאל ל"Happy End" שהשתבש בעקבות מחדל, מוטב לומר את הדברים בגלוי: אם בן משפחה יחליט לקחת את חייו של בן משפחה אחר, ויהיה עקבי בנחישותו לעשות זאת, הוא יצליח!!!  שום מערכת, בוודאי לא מערכת ביורוקרטית כמערכת אכיפת החוק, לא תצליח למנוע זאת ממנו (אם אתם סבורים שאני טועה, אשמח אם תעמידו אותי על הדרכים האפקטיביות לעשות כן...).

כל המערכות שאנו מקימים הן מערכות נורמטיביות, המכוונות להרתיע אנשים נורמטיביים.

מרגע שאדם החליט לרצוח קרוב משפחה, למרות שעד אותו יום היה אדם נורמטיבי לכל דבר, הוא הוציא עצמו מכלל האנשים הנורמטיביים ושום הרתעה נורמטיבית לא "תעבוד" עליו. הלגיטימציה של מערכת אכיפת החוק אינה קיימת יותר בעיניו, ובסבלנות ובהתמדה הוא יחכה לרגע המתאים - וירצח.

את המסר הזה צריך לחדד. צריך להכניס אותו עמוק לתוכניות הלימודים בבתי הספר ו"לאמן" צעירים בבחירת בני זוגם לחיים.

עליהם לדעת גם בשיא האהבה, שאהבה מחייה, אולם גם עלולה להרוג. לכן, התכונה החשובה ביותר שעליהם לחפש בבן זוג היא, שניתן, אם השתנו הנסיבות, גם להיפרד ממנו לשלום.

ואם למרות הסימנים המעידים, שקיימים תמיד, יבחרו לקשור נפשם לגורלו, יהיה זה קשר לחיים ולמוות, ששום מערכת אנושית לא תוכל, אם וכאשר, לחלצם ממנו ...