[בתמונה: כותרת האתר ynet משנת 2011 לאחר ההתנקשות בעבריין זאב רוזנשטיין בתל אביב]

ב- 5 באוגוסט 2009 בסמוך לשעה 2200, נהרג נער חף מפשע מרמלה, במסגרת ניסיון לחסל עבריין שישב לידו על ספסל ברחוב. שני רוכבי קטנוע התקרבו אל הספסל, אחד מהם שלף אקדח ופתח לעברם בירי (תורג'מן, 2009).

'הפיגועים הפליליים' הללו מטרידים מאוד, אולם, אינם מפרים את סדר החיים התקין שלנו. אנו שומעים, מתרגזים, אך למעט הנפגע ומשפחתו כולנו חוזרים לשגרת יומנו.

אולם, מה היה קורה למשל, לו בפרק זמן קצר הייתה נפגעת כמות נכבדה של אזרחים תמימים, כך שהאזרח הפשוט היה מאבד את הביטחון ואת האמון במערכת האכיפה?

בדיונים הקודמים דנו הרבה בטענה שמערכת אכיפת החוק אפקטיבית בעיקר כנגד 95% האוכלוסייה אותה כינינו "נורמטיבית" בחברה ומצליחה "לייצר" מולם הרתעה אפקטיבית; אולם, כשהפשיעה עולה ומאיימת על סדר החיים התקין, וכשאמון האזרחים במערכת קטן, חייבת המערכת לפעול באופן אפקטיבי גם נגד הקבוצות ה"לא נורמטיביות". אחרת, היא תאבד את הבסיס לקיומה.

רבים מכם לא אהבו את המושג "אוכלוסיה לא נורמטיבית". אבהיר: לצורך הדיון נכנה בשם זה 2 אוכלוסיות עיקריות:

* עברייני רחוב, בעיקר נרקומנים, שככל שעצרת אותם והשתחררו שוב ושוב וחוזר חלילה.

* אנשי הפשע המאורגן, שצברו יתרון טכנולוגי עצום על המשטרה, נהנו מיחס של "סלבס" ומהרבה רחמים בבתי המשפט.

נשאלה השאלה: איזה כלים קיימים בידי המערכת מול קבוצת האוכלוסייה ה"לא נורמטיבית"?

נוכחנו, שכיוון שאין למערכת האכיפה לגיטימציה בקרב הציבורים הללו, כשיש התערערות של סדר החיים, היא מגיבה יותר כמו צבא שמטרתו לחסל את האויב ולהוציאו מהמשחק. "חוק 3 המכשלות" ש"מוציא עבריינים מהמשחק" ושולח אותם לשנות מאסר ארוכות לאחר 3 עבירות.

התגובות הקשות שנתקבלו בדיון על החוק וסיכויי יישומו בישראל העידו כאלף עדים על שתי עובדות עיקריות:

האחת, סדר החיים בישראל תקין, ואזרחים אינם סבורים שצריך להגביל את חירויות על מנת לשפר מצב שכנראה, ברמה הבסיסית ומעבר לכל הקיטורים של כולנו, הוא בהחלט יציב.

לאלה שאינם שותפים לי במסקנה הזו, אנתח מקרה בוחן נוסף שעמו פתחתי את הדיון – המאבק בפשע המאורגן וב"פיגועים הפליליים".

התרגיל התאורטי שלנו מביא הצעה, לכאורה פשוטה – לפתור את האתגר שמציב הפשע המאורגן לפתחנו, בעיקר בתחום האדישות, שמגלים אנשי הפשע המאורגן בשנים האחרונות, להיפגעות של חפים מפשע במהלך המאבקים הפנימיים שלהם.

הפתרון לצורך "התרגיל התאורטיי" שלנו הנו הכרזה על ארגוני הפשע המאורגן המבצעים "חיסולים" במקומות ציבוריים כ"ארגוני טרור".

כיצד נקבע אם מעשה הוא "טרור" או פשע "רגיל"?

הבחנה אחת היא לבחון את המעשה על פי כוונת מבצעיו. כך לדוגמה מגדיר חוקר הטרור בועז גנור את ה"טרור" כ"סוג של מאבק אלים... במטרה להשיג מטרות פוליטיות" (ידלין, 2004, ע' 9).

הבחנה אחרת אותה דווקא אימץ המחוקק הישראלי היא, לבחון את המעשה על פי התוצאה. כך לדוגמה מגדירה פקודת מניעת טרור תש"ח-1948 את המושג "ארגון טרוריסטי" כ"חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי-אלמות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה". "חבר בארגון טרוריסטי" מוגדר אדם הנמנה על אותו ארגון או המשתתף בפעולותיו.

הפקודה מגדירה בס' 8 גם את הפרוצדורה שלפיה מוכרז ארגון כ"ארגון טרוריסטי": "אם תכריז הממשלה, בהודעה ברשומות, שחבר-אנשים מסויים הנו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי, כי אותו חבר-אנשים הוא ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך".

מכאן, שאין אפילו צורך בשינויי חקיקה על מנת להשוות, לכאורה, את מעמד ארגוני הפשע לארגוני טרור, ליצור מהפיכה בטיפול בארגונים הללו ולדחוק אותם אל מחוץ להוויית החיים בישראל.

אגב, לא צריך להיבהל מכך שה"אויב" הוא פנימי. בשל מצבנו הביטחוני הייחודי התרגלנו לחשוב שאיומים מהותיים מקורם מבחוץ, אולם, יש לדעת כי 90%-80% ממדינות העולם לא ניצבות בפני כל איום חיצוני ממשי, אולם הן מתמודדות עם איומי פנים רבים, אזוריים, סקטוריאליים, אתניים, חברתיים וכדומה. גם אחרי אירועי ה- 11 בספטמבר 2001 לא השתנה מצב זה באופן מהותי (בן דור, 2002, ע' 16).

אם ידע ארגון פשיעה שהממשלה נחושה להכריז "ארגון טרוריסטי" על כל ארגון שיפגע בחפים מפשע; ושהכרזה זו תביא לנקיטת צעדים דרקוניים נגדו שיביאו לבסוף לחיסולו, הוא יהיה חייב לנהל את צעדיו אחרת, לאמץ דרכי חיסול סלקטיביות יותר שאינן בגדר "טרור", ולהימנע מהשיטות הקיימות של חיסול, בלי הבחנה מי מהאזרחים ייפגע כתוצאה מכך. מכאן שהצעד הזה יביא בהכרח לשינוי דפוסי ההתנהלות של עבריינים, ועימם, להרגעה צפויה ברחובות.

אבל יש מלכוד. המלכוד נעוץ בכך שההחלה של ההגדרה "ארגון טרוריסטי" על ארגוני פשיעה מנוגדת לכל היגיון משפטי קיים. יאמרו המשפטנים, כי התרופה יכולה להיות התאמה טובה יותר של דיני הראיות למציאות, אך בשום אופן לא הטלת סנקציות דרקוניות כמעצרים מנהליים וצווי הרחקה על אזרחי המדינה. אחרת יטענו – תיווצר פגיעה מהותית בדמוקרטיה. שהרי, מדוע לא נשתמש בסנקציות כאלה, למשל, גם נגד נהגים מועדים לתאונות דרכים?

אבל, ניתן גם לטעון, כי ההיגיון המשפטי הזה לא מצליח להתמודד עם התחושה המתמשכת של "אין דין ואין דיין" ו"איש הישר בעיניו יעשה" שפשו בחברה הישראלית. הסממנים הללו הולכים ומתגברים ומסמנים קריסה איטית אך עקבית של סדר החיים התקין. במצב כזה הסכנה לדמוקרטיה נעוצה דווקא בהשארת הכלים הקיימים על כנם, כשהרלוונטיות שלהם פוחתת והולכת. שכן, הציבור הולך ומאבד את אמונו במערכת וביכולתה להיחלץ מהמצב הזה. המערכת השלטונית לא מבחינה בכך, כיוון שהיא עסוקה בהישרדות ונזקקת בעצמה לרפורמה שתאפשר לה להשיב לידיה את היכולת למשול.

העברת הטיפול בארגונים הללו לידי שירות המודיעין הכללי (שב"כ)

אם יוכרזו ארגוני הפשע המאורגן כארגוני טרור, נכון יהיה לדעתי להעביר את הטיפול בהם לידיו של שירות הביטחון הכללי. צעד זה נכון שיעשה הן במישור המהותי והן במישור הדימויים.

המישור המהותי, לא בריא במדינה דמוקרטית לתת בידי המשטרה שתי מערכות נפרדות של כלים – אלו המופעלים נגד עבריינים "סתם" וכלים הניתנים להפעלה רק כנגד אויבי המדינה. עדיף לרכז את השימוש בכלים החריגים בידי ארגון אחד.

ובמישור הדימויים, העברה כזו תבהיר היטב כי הממשלה נחושה לפתור את הבעיה, וכי היא רואה בפשע המאורגן סכנה מבפנים לביטחון הלאומי של ישראל.

לשירות הביטחון הכללי יתרונות נוספים: מערך החקירות שלו דינאמי יותר ואפקטיבי יותר; הוא סובל הרבה פחות מהמשטרה מבעיות תקציב בשל כפיפותו לראש הממשלה.

המשטרה גם טעתה לדעתי כאשר כללה את היחידה המטפלת בשחיתות השלטונית במסגרת "להב 433". יחידות אלה נתונות בעולם המערבי, במקרים רבים, למה שמכונה בספרות המקצועית: "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks"), או במילים אחרות, ל"ייבוש תקציבי", ולהתנכלויות נוספות מצד פוליטיקאים המעוניינים להחלישן, כמו היעדר גיבוי, פגיעה בקידומם של חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית, מינוי לא מתאימים והטלת מגבלות על פעולות החוקרים (Stotland, 1981). עדויות לא מעטות לתופעות הללו ניתן למצוא למשל בכתבי האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG, 1978). דוגמאות ליחידות שזכו ל"טיפול" כגון זה בשנות השבעים של המאה הקודמת, היו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה.

משמעות הדבר לגבי החיבור בין היחידות המטפלות בפשע המאורגון לאלה המטפלות בשחיתות השלטונית הוא קיומה המתמיד של סכנה לפגיעה ביחידות הללו.

יצוין כי כבר עתה, במצב שבו קיים רצון טוב מצד המערכת הפוליטית להירתם לאתגר, התפרסמו בתקשורת טענות של בכירים במשטרה, לפיהם היא חסרה 325 מליון שקל למלחמה בארגוני הפשע. נטען כי קיים פער משמעותי בין היכולות הטכנולוגיות המשמשות כיום את ארגוני הפשיעה לבין יכולותיה הטכנולוגיות של המשטרה, שלא מצליחה להדביק את הפער (ליס, 2008ג'). בכתבה אחרת צוטטו בכירים במשטרה שטענו כי בשל מגבלות כוח אדם לא מכריזים על ארגונים רבים כארגוני פשיעה, בשל היעדר תקציבים שיאפשרו את המאבק בהם (ליס, 2008ד').

המרחק בין תיאוריה למעשה

האם יש לפתרון התאורטי הזה  סיכוי להתממש?

קשה להתנבא. המציאות הדינאמית, המשתנה במהירות, מביאה לכך שרעיונות רבים שנשמעו דמיוניים בעת אחת, הפכו למובנים מאליהם בעת אחרת.

יתרה מכך, בעולם שבו מעוצבת דעת הקהל על ידי התקשורת ובתרבות הרייטינג שבה שיקולי הטווח הקצר גוברים על טיעונים תיאורטיים המתייחסים בעיקר לטווח הארוך, שאלת היישימות של הרעיונות הללו קשורה מאוד גם לכמות הפיגועים הפליליים ש"ינחתו" עלינו ולעיתויים.

בעשור האחרון נפגעו פחות ממאה אזרחים מאש תועה של עברייני הפשע המאורגן. מתוכה, נהרגו קצת יותר מעשרים (אברמוב ורגב, 2008). כמות זו, גדולה ככל שתהיה, עדיין מעמידה צעדים קיצוניים כאלו באור לא סביר, לא מידתי ובמידה מסויימת – לא הגיוני.

אבל, חשוב לזכור, שמונחים כמו "סביר", "מידתי" ו"הגיוני" הינם מונחים סובייקטיביים.

מהם הכמות והעיתוי שבגינם עלולה הגישה בישראל להשתנות?

הערה: הדיון מבוסס על המאמר: יחזקאלי פנחס (2009), לשנות את כללי המשחק, מראות המשטרה, גיליון 228, עמ' 31-28