[החוברת: 'שילוביות בין זרועית' לד"ר טל טובי, בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, ניתנת כאן להורדה חינמית בפורמט pdf. לחצו: עיונים בביטחון לאומי מס 8]

 

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

המושג 'שילוביות' או 'שילוביות בין-זרועית' ('Jointness') הוא מושג צבאי חדש יחסית, שנטבע במשרד ההגנה האמריקני במחצית השנייה של המאה הקודמת, ועבר "שדרוג" בספרות המקצועית הישראלית, עדות לדינמיות התוססת של הצבא הזה בעשורים האחרונים – ולו אקדיש את הפוסט הנוכחי.

מדוע ראויה סוגיית שיתוף הפעולה הבין זרועי והבין מערכתי בצבאות ("Jointness") לפוסט משלה? משום החיבור שהיא עושה בין שניים מהמרכיבים החשובים ביותר בהיבטים המודרניים של הניהול: "שיתוף הפעולה הבין מערכתי" ו"ייצור הידע", ששניהם כבר "טופלו" בפוסטים נפרדים בבלוג שלנו. למבקשים להעמיק בתחום זה, חומר באנגלית מצוי בשפע באינטרנט (די להקיש בגוגל את המושג "Jointness").

באשר לחומר בעברית, חוברת מתומצתת בעברית הוצאה ע"י ד"ר טל טובי במסגרת המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והמכון לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. היא הופצה גם לגורמים אזרחיים ומצויה בספריות האקדמיות [טובי טל (2006), עיונים בביטחון לאומי מס' 8 : שילוביות בין זרועית ("Jointness") - היבטים היסטוריים תיאורטיים ומעשיים, גלילות: המכון לחקר הביטחון הלאומי, אוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי, צה"ל].

[החוברת: 'שילוביות בין זרועית' לד"ר טל טובי, בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, ניתנת כאן להורדה חינמית בפורמט pdf. לחצו: עיונים בביטחון לאומי מס 8]

הגדרה צבאית-ישראלית ל"שילוביות", שהופיעה בפרסומים גלויים היא: "יכולת פעולה בין זרועית ובין ארגונית המובילה להשגת מטרות ברמה האסטרטגית אופרטיבית ביעילות ובאפקטיביות מבצעית גבוהה. יכולת זאת מושגת באמצעות פיתוח ידע, תכנון וביצוע משולבים, והיא יוצרת אגבור (סינרגטיות) המתבסס על מיצי יתרונות יחסיים ומוחלטים של מרכיביה מול מטרה ורעיון משותפים, תוך שימור זהותם הארגונית. השילוביות היא תרבות ארגונית המבטאת 'State of mind' (הלך רוח או 'אני מאמין' היוצר תודעה ארגונית), וככזו, השפעתה נמשכת מעבר לפעולה בזמן ובמרחב נתונים".

בחומרים התיאורטיים שפותחו במכללות הצבאיות והופיעו בפרסומים גלויים, נתפסה השילוביות, בין היתר, ככלי ל"ייצור ידע": "דפוס לעיצוב תפיסות ורעיונות אסטרטגיים ואופרטיביים במרחב הבין זרועי והבין ארגוני, שתכליתו לייצר רלוונטיות מתמשכת על ידי פיתוח ידע בתחום ה"בין", והוא המאפשר תכנון וביצוע שיתופיים על בסיס הידע החדש".

צבאות רבים מוכרים כמעוז של שמרנות. כיצד, אם כך, התפתח "שיתוף הפעולה" דווקא בהם? עוד בימים קדומים נזקק הצבא לשיתוף פעולה בין יחידותיו. שיתוף פעולה זה הפך מורכב יותר ככל שהתפתחו חילות נוספים לחיל הרגלים: חיל המרכבות הנגררות על ידי בהמות, שראשיתו באלף ה- 4 לפני הספירה בשומר העתיקה; ואח"כ, חיל הפרשים, בעקבות ביות הסוס במאה השמינית לפני הספירה. בתחילה, השילוב בין חיל הרגלים לפרשים להכרעת המערכה לא היה נפוץ, וצבאות שונים נהגו להשתמש לצורך כך רק באחת מהאפשרויות הללו. רק באימפריה הרומית הפך, לראשונה, שיתוף הפעולה בין חילות הצבא הפך למחזה נפוץ.

[בתמונה: שיחזור הסתערות הפרשים האוסטרלים על באר שבע במלאת 90 שנה לקרב; הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י eman, והוא נחלת הכלל]

כיום נזקק הצבא לתאם פעילויות משותפות ברמה הבין-זרועית (קרי בין זרועות האוויר, היבשה והים) וברמה הבין-חיילית (בין החילות השונים המרכיבים את צבא היבשה: השריון, הרגלים, ההנדסה, התותחנים וכדומה); כמו גם עם גורמים שמחוץ לצבא, הפועלים באותה "סביבה משימתית".

היה זה הצבא הגרמני שכבר ברבע השני של המאה העשרים הניח מסד חשוב לשיתוף הפעולה אוויר-יבשה. הסיוע האווירי הקרוב לכוחות הקרקע, היה חלק מתורת הלחימה של חיל האוויר – ה'לופטוואפא'. כבר ב- 1935 החל החיל לאמן את קציניו למשימה המסובכת של שיתוף הפעולה עם צבא היבשה. האימונים התגבשו במהלך 1937 במלחמת האזרחים בספרד: 'לגיון הקונדור' הגרמני שנשלח לסייע לפרנקו, פעל עם כוחות הקרקע בפעולות משותפות. לקחי הפעילות נלמדו היטב הן על ידי חיל האוויר ששיפר את יכולת הדיוק של פגיעות מטוסיו, והן על ידי הכוחות היבשתיים שלמדו כיצד להשתמש באופן יעיל בכוח האווירי העומד לרשותם. הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הגרמניים (OKW) דרש שיתוף פעולה בין-זרועי. דרישה זו חייבה את פיתוחה של תיאוריה למבצעים משותפים ואת בחינתה באימונים. התוצאה הייתה שערב המערכה בפולין ב- 1939 (שפתחה את מלחמת העולם השנייה), הצבא הגרמני היה היחיד באירופה עם תורת לחימה ששילבה את חיל האוויר עם היחידות המתמרנות על הקרקע, ובייחוד עם כוחות השריון.

ב- 1940, במהלך הפלישה לנורווגיה, השיגו הכוחות שילוב בין-זרועי מלא: הפיקוד הגרמני הפעיל במשולב את צבא היבשה, את הצי ואת חיל האוויר. הזרועות השונות פעלו במקביל נגד מספר רב של יעדים, יחד עם התקדמות במספר צירים (טובי, 2006, ע' 21). בניגוד לכך, היעדר שיתוף פעולה בין-זרועי בריטי הביא לכישלונה בתגובה לפלישה (שם, ע' 29). גם הצבא היפני הפעיל במשולב יחידות של ים-יבשה-אוויר במהלכי הפתיחה של מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט, כדי להשיג את היעדים האופרטיביים, קרי את כיבוש דרום מזרח אסיה. במיוחד ניתן למצוא שילוב בין-זרועי במערכות על הפיליפינים ומלאיה (טובי, 2006, ע' 32).

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Bill Strain לאתר flickr]

בעלות הברית הפעילו לוחמה משולבת בעיקר בשלבי המלחמה המאוחרים:

גנרל דאגלס מקארתור (MacArthur) התקדם ביבשה מאוסטרליה לעבר הפיליפינים, תוך שילוב ראוי לציון של כוחות אוויר, ים ויבשה. המערכה בגוודלקאנאל (מאוגוסט 1942 עד פברואר 1943) הייתה המבצע המשולב הראשון שביצעה ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. גם תחת פיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ (Nimitz) בזירת מרכז האוקיינוס השקט, הוצג שיתוף בין-זרועי מוצלח בין הצי, הצבא והמארינס.

הנחיתה בנורמנדי, ביוני 1944, הייתה המבצע המשולב המורכב והגדול ביותר של בעלות הברית. גנרל דוויט אייזנהאואר (Eisenhower) הצליח לכפות את מרותו הפיקודית על פיקוד המפציצים האסטרטגי, שמשימותיו היו הפצצת מטרות בעומק השטח הגרמני, ולהכפיף את יעדיהם למטרותיו (טובי, 2006, ע' 33).

ההמחשה המתקדמת ביותר של מה שמכונה 'שילוביות' ('Jointness') נצפתה במלחמת עיראק ב- 2003. 'שילוביות' משמעה, בין היתר, שותפות רב חיילית ורב זרועית על ידי עיצוב, תכנון וניהוג מערכתי ואסטרטגי. כל אלה תוך העמדת היתרון היחסי של גוף אחד לרשותו של גוף אחר.

צה"ל נתן בשנים האחרונות דגש רב לסוגיית השילוביות, והגיע בה להישגים מרשימים. בתחום הלחימה נגד טרור ניתן לציין את שיתוף הפעולה בין צה"ל בכלל וחיל האוויר בפרט לבין שירות הביטחון הכללי, בביצוע 'חיסולים ממוקדים' (הראל, 2004).

בתחום הלחימה נגד גרילה, דוגמה לשיתוף פעולה בין-זרועי ובין-חילי, שזכתה לבולטות בתקשורת, הוא חדר המלחמה (חמ"ל) המיוחד שהוקם בפיקוד הדרום במטרה "לצוד" משגרי קסאמים על סמך תצפיות מהאוויר. לפי הפרסומים, יושבים בו אנשי חיל האוויר, אגף המודיעין ופיקוד הדרום, זה לצד זה, כדי לנתח בתוך דקות ידיעות מודיעיניות חדשות שמגיעות לפיקוד. הפעילות מתבצעת באמצעות "סגירת מעגלים" בין המודיעין ובין היכולת לתקוף את המטרות בזמן קצר ככל האפשר (רפפורט, 2006).

דוגמה נוספת ממקומותינו, הפעם בתחום שיתוף פעולה הבין-משרדי והבין-ארגוני, היא למשל שיתוף הפעולה של צה"ל עם המשטרה בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון בקיץ 2005.

התפיסות החדשות של ה'שילוביות' בצבאות המערביים המגובה באמצעים טכנולוגיים חדישים, מביאות את סוגיית שיתוף הפעולה הבין-מערכתי לרמה חדשה.

אסא ויערי (2005) מתארים סוג לחימה כזה בספרם "לוחמה מבוזרת". הספר מתאר את המעבר של הצבא האמריקני מתפיסת עולם צבאית קלאסית אל עולם של "לוחמה מבוזרת". התפיסה הקלאסית חותרת לריכוז הכוח וליצירת מסה בנקודות ספציפיות, ואילו "לוחמה מבוזרת" מורכבת מסדרות של תנועות משולבות בקרקע, באוויר ובים המתרחשות באותה עת ממש (אסא ויערי, 2005, עמ' 61-60). הלוחמה המבוזרת מחייבת מידה רבה של פעילויות משותפות בין הגורמים המשתתפים: "ממלחמה המתוכננת כרצף של התנגשות מסות לאורך קווי תנועה בעלי נקודת התחלה ונקודת סיום, ללחימה המתרחשת סימולטאנית על כל המרחב שבין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום, תוך ביזור הכוח למספר רב של נקודות לחץ מקומיות, במקום ריכוזו למספר מהלומות הכרעה" (אסא ויערי, 2005, ע' 54)

אסא ויערי מכנים סוג לחימה זה "הפעלה ברשת של כוחות, הנפרסת בו זמנית על המרחב הגיאוגרפי והתודעתי של האויב" (שם, עמ' 72-71). מטבע הדברים מהותה של הרשת היא קשרי הגומלין שבין מוקדי הרשת. קשרי גומלין אלה בין הכוחות, הדוקים הרבה יותר בדרך הלחימה החדשה מאשר בדרך הלחימה הקונבנציונאלית. קשרי הגומלין מנוצלים לייצור סינרגיה ארגונית, שתביא ללחימה אפקטיבית יותר ולמבנה כוח יעיל יותר (שם, ע' 105).

אסא ויערי מרחיבים בסוגיית מהותו של שיתוף פעולה מודרני בעידן של רשתות תקשורת, והתוצאות שמביא שיתוף פעולה זה: "תמונת השטח של כל אחד מגרעיני הכוח הקטנים, הפועלים סימולטאנית על כל מרחב הלחימה, משודרת ברשת וזמינה כל הזמן, הן לגרעיני הכוח האחרים והן לשולט המרכזי. בדרך זו, נוצרת, למעשה, חלופה וירטואלית לאלמנט הריכוז הגיאוגרפי של הכוח, שממנו נוצר אגרוף המסה בלחימה הליניארית. המסה מבוזרת על כל מרחב ההתרחשות להרבה אגרופים קטנים, אך פועלת ונשלטת כאילו רוכזה במקום אחד (אסא ויערי, 2005, ע' 54) כל מרכיב ברשת יכול לראות את תמונת העולם של המרכיבים האחרים. אסא ויערי מכנים זאת "החלפה הדדית של תמונות עולם" (שם, ע' 75). הפיקוד הצבאי רואה את תמונות העולם של כלל הכוחות שבשליטתו, ומחזיק את התמונה השלמה של המרחב הרלוונטי כולו (שם, ע' 67). אסא ויערי מדגישים כי: "שיטת ההפעלה מבוססת על רעיון 'המכרז הפתוח'. כל אלמנט במבנה –  קרקעי, אווירי או ימי, שותף כסנסור בבניין התמונה, וכסוגר מעגל להפעלת אש בהינתן מטרה לגיטימית, במידה שמאפייניו ב"מכרז" הם הטובים יותר, או במידה שהם טובים מספיק, ברגע נתון (אסא ויערי, 2005, ע' 67). המצב החדש מוביל לשינוי דרמטי (ל'מעבר פאזה') ברמת קשרי הגומלין בין המערכות (על "מעבר פאזה" ראו בפוסט: "השורשים התיאורטיים של הרעיון המחולל"). זאת,  כיוון שהוא יוצר מערכת חזקה של קשרי גומלין סביב עיסוקי הליבה של המערכת.

מקורות

• אסא חיים, יערי ידידיה (דידי) (2005), לוחמה מבוזרת - המלחמה במאה ה- 21, תל אביב: ידיעות אחרונות.