הארגונים הצבאיים בישראל מגלים, בדרך כלל, רגישות רבה לביקורת הנמתחת עליהם בתקשורת. יש ברכה רבה בתכונה הזו, בהקשר של יחסי הגומלין שלהם עם הדמוקרטיה. זאת, כיוון שהיא מאפשרת פיקוח ציבורי אפקטיבי למדי עליהם, בסוגיות ש"הצליחו" להבקיע לתקשורת, ודרכה – אל דעת הקהל.
הבעיה היא שלעיתים דומה, שהרגישות הזו הולכת קצת רחוק מידי. דוגמה כזו יכולה להיות, אם תרצו, בסוגיית התאבדויות האסירים.
בנקודה זו ראוי להבהיר, שאין כוונתי להתאבדויות שנגרמות כתוצאה ממדיניות רשויות הכליאה או מלחץ הרשויות בתוך הכלא. תופעה זו לא מאפיינת את בתי הכלא בישראל ואנו מכירים אותה, למזלנו, בעיקר מן הסרטים. שירות בתי הסוהר נוקט בגישות ליבראליות בהרבה מאלה של מדינות מערביות אחרות. ההוכחה האולטימטיבית לכך (אם היתה דרושה לנו עוד הוכחה) היא מאבקו של זאב רוזנשטיין לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו על ידי בית משפט אמריקני בישראל, ואת אנחת הרווחה שניכרה על פניו כשנחת בארץ.
הדיון הזה ממוקד באותם אסירים, שמתאבדים מאותן סיבות הגורמות לאנשים להתאבד "בחוץ", כשסיבות אלה מתחזקות בתחושות של האסירים הללו, המובנות לנו היטב מהמקרים של טופז וגולדרינג – שאין להם מוצא אמיתי ושאיבדו בעיני עצמם את ערך האדם ואת הזכות לחיות. תופעה זו אינה חדשה, היא קיימת בכל מערכת כליאה, ומימדיה בישראל נסבלים, אם כי במצב עליה – מ- 7 ב- 2007 ל- 13 (בינתיים) ב- 2009. ראוי לזכור בהקשר זה שבשנים האחרונות גדל גם מספר האסירים מאוד, עם הפיכת שב"ס לרשות כליאה לאומית, כך שאינני בטוח שיש ערך ממשי לעיסוק במספרים הללו.
יהיו העובדות אשר יהיו ויהיה שב"ס ליברלי ככל שיהיה, ההתאבדות של שני אסירים מפורסמים מיקדה בבת אחת את תשומת הלב הציבורית באופן שבו שב"ס ממלא את חובתו לשמור על חיי אסיריו. הרגישות והדריכות הארגונית בשב"ס, שהגיעו לשיאן בפרשת דודו טופז, הגבירו את הלחץ והצורך לעשות מעשה:
פרקליטו של גולדרינג קבל בתקשורת על "רשלנות חמורה של שב"ס";
הועדה לביקורת המדינה של הכנסת מתכנסת לדון בסוגייה כשחלק מחבריה, כמו חבר הכנסת חסון מתראיין וטוען כי: "זהו דבר מזעזע ובלתי נתפס שתוך זמן קצר מתאבדים בכלא שני אסירים. לא יעלה על הדעת שהמערכת שאמורה לשמור על חייהם של אסירים - כושלת פעם אחר פעם"...;
לרשימת המבקרים בתקשורת הצטרפה אפילו משפחתו של הנפטר, שלראשונה מאז הירצחה של נועה הקטנה, נתאפשר לה להציג את אסף כקרבן. היא האשימה את השירות בכך, שלא דאגה להשאיר אותו אזוק בידיו וברגליו, בזמן הסיור היומי בחצר.
הלחצים הללו מביאים, מטבע הדברים, את שב"ס להחמיר כל העת בנהליו, על מנת למנוע את המקרה הבא (שמן הסתם יבוא). כבר כיום דרושה יצירתיות יוצאת דופן על מנת להתאבד: טיפוס על גדר ו"קפיצת ראש" למטה איננה מעשה פשוט כלל ועיקר; וגם לא הדרך שהתאבד בה דודו טופז – בתליה מתחת לברזי המקלחת שהונמכו, כדי למנוע התאבדויות, עד לגובה של 80 ס"מ בלבד.
וכך, בעוד ועדת הבדיקה בשב"ס יושבת על המדוכה, נתבשרנו בתקשורת שבארגון שוקלים לחסום את גגות חצרות הטיולים הפנימיות בבתי הכלא, על מנת למנוע התאבדויות נוסח זו של אסף גולדרינג.
פה הגענו לדילמה שלנו, המציבה בפני שב"ס צורך להתמודד עם שתי מחויבויות סותרות:
האחת: למנוע התאבדויות בכל מחיר, שהרי חיי האסירים מופקדים בידי המערכת. התומכים בגישה זו יטענו, שבניגוד לעולם ה"אמיתי" שמחוץ לסורגים, פה אין לאסיר את הזכות ליטול את חייו. ההגנה על החיים הללו היא מחויבותו הראשונה במעלה של שב"ס ובה הוא צריך להשקיע - כסף ומשאבים – ככל שיידרש.
השנייה: לאפשר ל"קבוצת הרוב" של אסירים, למרות התופעה, חיים סבירים בתוך מתקן הכליאה, עם כבוד אנושי, כמו למשל, הזכות (גם של כאלה בעלי נטיות אובדניות) לבלות את הטיול היומי ללא אזיקים, ועם גג פתוח שמאפשר לאסיר "פיסת שמים" משלו, לפרק זמן מסוים. המאמצים העקביים להקשות על המתאבדים, כך יטענו המצדדים בגישה זו, הופכים בהדרגה את חיי האסירים האחרים לקשים יותר ויותר, וקשיים אלה עוד יחמירו בעתיד, ככל שהמתאבדים, בעלי כוח רצון, נחישות, זמן ובשפע לתכנן את ההתאבדות, ימשיכו לגלות יצירתיות ולמצוא דרכים נוספות לקחת את חייהם ולהערים בפעם האחרונה על שומריהם (יתרה מכך, יתכן והמאמצים הללו רק יהפכו אותם נחושים יותר). על כן, יש לעשות מאמץ סביר למנוע התאבדויות מחד גיסא, אך צריך "למתוח קו". להשלים עם התופעה שמיעוט קטן יתאבד לא להכביד מעבר לכך על "קבוצת הרוב" של האסירים ולא הגביר את הלחץ, הגבוה ממילא, על אלה שנמצאים בקבוצת סיכון להתאבד, שיכול אפילו להגביר את נחישותם ולדחוף אותם לגלות יצירתיות יתר.
לנימוקי המצדדים באפשרות הזו ניתן להוסיף גם נימוק כלכלי, החורג מהדיון התיאורטי בייעודו של שב"ס, אולם הוא מעשי מאוד בחיי היום יום: צריך להיות גבול להשקעה בתחום זה מתקציב שב"ס על חשבון תחומים אחרים, וצריך למתוח קו ולא להיגרר להוצאות יתר "מוגזמות" הנובעות מהרצון למנוע התאבדויות: הנמכת ברזים, סגירת גגות וכדומה. שהרי, הגבול התקציבי רלוונטי אפילו בפעילות משרד הבריאות, שנאלץ לתחום את סל הבריאות בשל מגבלות תקציביות, וגוזר בכך את דינם של חולים למוות. קל וחומר במקרה של אסירים, שמסיבותיהם האישיות החליטו ליטול את נפשם.
איפה אתם בדילמה הזו? מה דעתכם?
