[בתמונה: עבריין נתלה באיראן על מנוף, לעיני הציבור... מקור התמונה: סוכנות הידיעות האיראנית]

[לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

עבודת מערכת אכיפת החוק נבנית כמענה לאופן שבו היא מבינה את הפשיעה, כפי שהיא מוסברת בתיאוריות המקובלות בקרימינולוגיה, וניתן לזהות השפעה ממשית של גישות אלה על המערכת.

הגישה הדומיננטית והמקובלת קרויה "הגישה הקלאסית", או "תיאורית ההרתעה".

מטרת הדיון הזה הוא לנסות ולהבין מדוע דבקה מערכת אכיפת החוק במה שמכונה "תיאורית ההרתעה", שעליה מתבססת עבודתה. זאת, לאחר שמחקרים מדעיים רבים סותרים את התיאוריה הזו ומבטלים אותה. הדיון הזה משמעותי בייחוד היום, כאשר נדרשים בתי המשפט ע"י התקשורת והציבור להחמיר את הענישה ולהגביר את התרתעה.

האם יש עדיין ערך למושג "הרתעה"?

"תיאורית ההרתעה" שואבת את הרציונל שלה מתיאוריות כלליות יותר במדעי החברה, הנסמכות על הנחות מוצא לגבי טבע האדם. לפיהן: האדם פועל באופן רציונאלי כדי למקסם ולשפר את רווחתו, את עושרו ואת תועלתו. יש לו ערכים ומטרות משל עצמו - להשיג, באופן רציונאלי, את מקסימום התועלת האפשרית להשגה בסיטואציה נתונה.

הגישה הקרימינולוגית ששאבה את שורשיה מתיאוריה זו גורסת, כי גם העבריין, כמו כל אדם אחר, פועל לשם סיפוק צרכיו הכלכליים, הנפשיים או הפיזיים, תוך חישוב רציונאלי של התועלת, שיוכל להפיק מן העבירה שיבצע, ביחס לגובה הסיכון שאותו הוא נוטל, ולמידת הוודאות שייתפס וייענש. הוא אוסף מידע; שוקל את האלטרנטיבות, לרבות האלטרנטיבה שייתפס בביצוע העבירה ויענש, ואז, בוחר אם לבצע את העבירה.

אם בני אדם, כולל עבריינים, הם רציונאליים, יש, לפי גישה זו, ליצור הרתעה, שתמנע מאנשים לבצע עבירות. מקובל להבחין בין הרתעת הפרט והרתעת הכלל. הרתעת הפרט מכוונת אל העבריין הנענש. יש לגרום לו אי נעימות וסבל כאלה, שלא יהיה כדאי לו להפוך לעבריין רצידיביסט (מועד). לעומת זאת, הרתעת הכלל מכוונת אל העבריינים בכוח, כלומר, אל כל האוכלוסייה, כאשר עצם האיום בענישה יגרום לרוב האנשים להימנע מביצוע עבירות.

גישה זו מעוגנת בשורשים היסטוריים חזקים, כולל בדת היהודית. בספר דברים מופיעים מספר מקרים, שבהם מוטל עונש חמור על עבריינים, למען "ישמעו ויראו", כמו למשל בספר דברים י"ג 12: "וסקלתו באבנים ומת... וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך"... משפט ידוע וממצה את הרציונל של הגישה ביהדות מופיע במשנה, אבות, ג,ב: "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".

הסופיסטים היוונים, ראו את ההרתעה כמטרה העיקרית של הענישה. כך, גם הוגי דעות מאוחרים יותר כמו תומס הובס (Thomas Hobbes), שקבע, כי ההרתעה הינה יסוד להתנהגותם הסדורה של היחידים בחברה;

.

.

הוגה דעות מפורסם אחר הוא הפילוסוף האנגלי, ג'רמי בנטהם (Jeremy Bentham), שטען, כי "העבירה תיהפך לנושא של פחד יותר משהיא תספק את היצר".

מה אמורה להיות עוצמתו של "מורא" זה? בתחילת המאה ה- 19 ניסה בנטהם (1832-1748), שכבר הוזכר לעיל, לגבש נוסחאות של ענישה. הוא טען, כי יש להעניש את העבריין, באופן שיסבול יותר מהתועלת שיזכה בה מביצוע העבירה.

 ההמחשה המודרנית החזקה ביותר ל"מורא", וליישום תורת ההרתעה במערכת אכיפת החוק הינה"חוק שלוש המכשלות" ( "3 Strikes") שלפיה, עבריין שצבר שלוש הרשעות, נגזר עליו מאסר עולם, והוא מורחק מן החברה לתמיד (יחד עם זאת, יש לשיטה זו גם רציונאל אחר, של הרחקת הגורמים ה"שליליים" מהרחוב לתמיד, על מנת ליצור מגמה מתמשכת של מפלס פשיעה נמוך שישנה את התרבות של ההמון. בשיטה זו עסקנו בהרחבה בדיון אחר).

כיצד נבנה הרציונל של מערכת אכיפת החוק, על בסיס תיאורית ההרתעה?

המטרה העיקרית של המערכת היא לשמור את רובה המכריע של אוכלוסיה זו בצד ה"נכון" של החוק. היא עושה זאת בדרך של תפיסת חלק קטן מהעבריינים ומתן פומבי לדבר בתקשורת ויצירת תחושה ציבורית (כוזבת, כפי שמי כמונו יודעים...) שהפשע אינו משתלם.

 על ידי כך, אמורה המערכת לקיים הרתעה אפקטיבית, יחסית.

 בעבר, הדרך הדרך לתת פרסום לענישה היתה הפומביות של הענישה. הוצאות להורג ועונשים אחרים, כמו מלקות, או קשירה לסד היו מתבצעים בכיכר העיר ומהווים מקור משיכה להמון. כיום, את מקום כיכר העיר תפסו כלי התקשורת, שתחום הפלילים ועבודת המשטרה הינו אחד התחומים המסוקרים ביותר על ידם (מכאן, כבר ניתן לעמוד על חשיבות יחסי מערכת אכיפת החוק עם התקשורת, אבל, זה כבר נושא לדיונים רבים אחרים...).

מהו המדד להרתעה "אפקטיבית?" תורת ההרתעה מניחה, כי "הרתעה אפקטיבית" חייבת למלא אחר שלושה תנאים, שניים מהם קשורים קשר ישיר לאפקטיביות וליעילות של מערכת אכיפת החוק:

* וודאות הענישה: ככל שמנגנוני האיתור והתפיסה של עבריינים יעיל יותר, ככל שגדלה מידת הסבירות שמבצע העבירה ייתפס, ושיוגש נגדו כתב אישום, כך תגדל ההרתעה. מהו "סיכוי טוב להיתפס"? יש הטוענים, כי מדובר בסיכויי התפיסה שהם מעבר ל- 30%-20%. מתחת לאחוזים הללו לא משנה רמת העונש כלל, ולא מתקיימת הרתעה.

*  חומרת העונש: תנאי זה תלוי בתנאי הקודם, שכן, יש הוכחות לכך, שכושר ההרתעה של העונש תלוי יותר במידת וודאותו מאשר במידת חומרתו.

*  מהירות הפעלתו של העונש: ראוי לצטט בעניין זה את שוהם, הטוען, ש"אי יעילות וסחבת במדיניות הענישה גורמות לכך, שהשפעת כגורם ההרתעה על העבריין הוא כהשפעת מוראי הגהינום על הכופר"...

בספרי קרימינולוגיה רבים מובאות דוגמאות לכך, שבהיעדר הרתעה נוצר כאוס. לדוגמה, טננבוים מביא שלוש דוגמאות כאלה:

* בעת שביתת השוטרים בבוסטון, ארצות הברית, ב- 1914, הפכה בוסטון למוקד להפרות סדר ולמקרי ביזה, עד כי המושל נאלץ להכריז על מצב חירום ולגייס את המשמר הלאומי;

* כאשר  שלטונות הכיבוש הגרמניים עצרו את כל שוטרי משטרת דנמרק, בתקופת מלחמת העולם השניה, לתקופה של תשעה חודשים, בגין סיוע ליהודים לברוח לשבדיה, התרבו עבירות הרכוש, כגון מקרי שוד, התפרצויות וגניבות פי עשרה. זאת למרות העובדה, שהפשיעה בדנמרק נמוכה יחסית, ולמרות נוכחות הצבא הגרמני, ששימש, חלקית, גם בתפקידים משטרתיים;

* שביתות שוטרים במונטריאול שבקנדה, בליברפול שבאנגליה ובהלסינקי שבפינלנד, לוו גם הן בעלייה מיידית וברורה בפשיעה. בליברפול, למשל, שבתו השוטרים במחאה על שכרם הנמוך. בעקבות השביתה התרבו מאוד תופעות של אלימות ואיומים מצד עבריינים. לאחר זמן, החלה ביזה גלויה של חנויות, ונבזזו 400 מהן. כדי להשיב את הסדר על כנו, היה צורך להזעיק צבא ולקרוא לתגבור שוטרים מערים אחרות.

השופט יעקב בזק קובע, כי "יש הוכחות לכך, כי עבירות כגון חנייה אסורה, הפקעת מחירים ועבירות מטבע נוטות להתרבות במהירות כאשר מרפים את הפיקוח המשטרתי".

ניתן גם להצביע על תופעות של ערעור הסדר החברתי במצבים של היעדר הרתעה והשחתה של החברה כולה או של מגזרים מסוימים בתוכה. הדוגמה הקלאסית היא עליה דרמטית ברמת השחיתות השלטונית בעקבות הפסיקות המקלות של בית המשפט העליון – מגמה שנעצרה ב"דקה ה- 90 ממש מבחינת מערכת אכיפת החוק ב"הלכת שבס").

דוגמה אחרת היא היעדר אכיפה באזורי הבדואים בנגב, שהביא לכאוס השלטוני ולמצב של "No man's land" בשטחים אלה, שבהם, איש הישר בעיניו יעשה. הפקרות זו מקרינה, ברמת הפשיעה שהיא מייצרת, גם על הישובים היהודיים בנגב, המהווים יעד לפשיעה זו, ובעיקר, על העיר באר שבע.

אפשר גם לטעון, שהשפעתה של ההרתעה ארוכת טווח. בארצות הברית, למשל, ביטול איסור הצריכה של אלכוהול הביא לקפיצה במספר המשתמשים רק 15 שנים מאוחר יותר, עם התרופפות הפיקוח והבקרה והכוח הגובר של הפרסום.

בחלק מהספרות נטען, כי מצדדי תאוריית ההרתעה מתבססים, בעיקר, על מסורת רבת שנים, על תפיסה אינטואיטיבית וגם על דעות קדומות, יותר מאשר על עדות מדעית. אני יכול להעיד שזו היתה תחושתי כשהייתי מפקד משטרה, וגם מצאתי לה סימוכין לא מעטים. לדוגמה, בתחילת שנות התשעים, שימשתי מפקדה של תחנת משטרה של אחת הערים הגדולות בארץ. ערב הבחירות המקומיות, החליט ראש העיר לעשות מחווה לסוחרי העיר, והודיע, כי יותר לא יופעלו פקחים באזור מרכז העיר, לרישום דוחות חניה. למחרת הפכו החיים בעיר לבלתי נסבלים. מכוניות חנו בכל פינה, חסמו את המעבר ברחובות הצרים, והפכו את המדרכות למגרש חנייה גדול. המצב החמיר עד כדי כך, שראש העיר פנה אלי באופן אישי וביקש שהמשטרה תיקח על עצמה, עד הבחירות, את נושא אכיפת החניה, כיוון שהוא התחייב שלא לעשות זאת...

למרות התחושות הסובייקטיביות וה"הוכחות" שאנו מוצאים להן כביכול (או באמת...), אנו כבר יודעים שהתיאוריה בעייתית בלשון המעטה. היא הופרכה, במידה רבה, ב"תורת הערך" של זוכי פרס נובל, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שלימדה, כי אנשים מקבלים החלטות בפועל באופן לא רציונאלי.

אם מצדדי תיאורית ההרתעה התבססו, כאמור, על תפיסה אינטואיטיבית ודעות קדומות, הרי שמתנגדיה התבססו גם על מחקרים מדעיים. זאת, בצד לא מעט שיקולים רגשיים, התרשמויות, עדויות, ספק היסטוריות ואנקדוטות. לטענתם, העבריין הרגיל אינו שוקל בדרך רציונלית שכר עבירה כנגד הפסדה, אלא פועל יותר על פי מניעים רגשיים ודחפים בלתי מודעים. אנשים מצייתים לחוק מטעמים מוסריים ומטעמים של קונפורמיות והזדהות עם ערכי החברה שבה הם חיים, לאחר שעברו את תהליך הסוציאליזציה (ולא כיוון שהורתעו על ידי המערכת, פ.י.). מי שאינם מצייתים לחוק נוהגים כך, בשל אי יציבות נפשית, או מחמת מניעים תת הכרתיים בלתי מודעים. הם פועלים בלי כושר לביקורת עצמית, או מפני שרכשו ערכים של תת תרבות עבריינית, ועל כן, אינם מושפעים מן העונש.

המחקר בתחום ה"הרתעה" והאפקטיביות שלה החל בשנות השבעים של המאה העשרים. רוב המחקרים האמפיריים שנעשו לבחינת ההרתעה סתרו את הנחות התאוריה.

דוגמאות למחקרים כאלה לא חסרות: מחקר שבדק את שעורי הריצידיביזם של אסירים, ששוחררו במסגרת החנינה הכללית בעקבות מלחמת ששת הימים, מצא, כי לא נמצא הבדל בין אלה ששוחררו בשיחרור מוקדם לבין אלה שריצו את תקופת המאסר עד תום, חקר בפנסילבניה העלה, שהעלאת העונש המירבי על אונס מ- 15 שנה למאסר עולם, לא שינה את כמות עבירות האונס; מחקר אחר באנגליה בקרב צעירים מצא, שההרתעה של העונש אכן משפיעה, אבל מקומה במערכת המעצורים שאמורה למנוע מהנערים מלבצע עבירות נמוך למדי.

שוהם ושביט גם מביאים עדויות מתחילת המאה העשרים לכך, שעונש המלקות לא הביא לירידה בשיעור המועדות של עבריינים,

 

[תמונת המקור]

הם מזכירים את הויכוח על כך, שעונש המוות אינו מרתיע. אנקדוטה מעניינת שהם מביאים היא שההרתעה אינה אפקטיבית עד כדי כך, שאחד האתרים הפופולריים ביותר על כייסים, היו ההוצאות הפומביות להורג של חבריהם שנתפסו, בטייבורן שבמערב לונדון.

 למרות זאת, עדיין רבים מצדדיה של "תיאורית ההרתעה" על שולליה. מדוע?

השופט והקרימינולוג, ד"ר אברהם טננבוים טוען, כי זה יתרונה הגדול של גישה זו הוא דווקא התבססותה על תפיסות אינטואיטיוויות, כיוון שקשה מאוד לחלוק על תפיסות כאלה, וזוהי הסיבה שהיא נותרה הגישה הדומיננטית במערכת אכיפת החוק עד ימינו אלה.

ניתן גם לטעון, שזה הרציונל האמתי לפיו פועלת המערכת. בהיעדרו, מה זכות הקיום שלה במבנה הנוכחי? היא הרי תצטרך להיבנות אחרת, ו"אחרת" משמעו חלוקה שונה של עוצמה ארגונית, ומי מוותר על עוצמה?

ואתם, מה דעתכם?

[לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן]