[תמונת אביחי מנדלבליט נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0; תמונת בנימין נתניהו נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ה- State Department, והיא נחלת הכלל]
החלפת יועץ משפטי לממשלה בסוף 2009, הייתה הזדמנות טובה לבחון את מערכת היחסים הסבוכה שבין ממלאי התפקיד הללו עם הדרג הפוליטי, הממנה אותם מחד גיסא, אך תלוי באופן תפקודם ובהחלטותיהם, מאידך גיסא.
בחינה של האישים, שמילאו את התפקיד הזה מאז 1948, מלמדת על השוני ביחסם של הפוליטיקאים אל התפקיד והממלאים אותו, כש'קו פרשת המים' עובר עם פיטורי היועץ, יצחק זמיר, במאי 1986.
עד אז, חפץ הדרג הפוליטי באדם בעל מוניטין משפטי, שיוכל להעצים במעמדו האישי את התפקיד. במפלגה שיש לה מדינה (מפא"י), שמינתה לתפקידים ציבוריים אנשים "משלנו" ודרשה מהם נאמנות; שבראש המשטרה שלה עמד, לאורך עשור שלם, איש המפלגה ועושה דברה (יחזקאל סהר); ושבנו של השליט (עמוס, בנו של דוד בן גוריון) שימש כסגן המפכ"ל וכיורשו המיועד, היו המפלגה והשליט מעל לכל.
כך לדוגמה הורה בן-גוריון להעביר את הטיפול בעניינו של גזבר הסוכנות לשעבר, דוד בהרל, שנחשד בהברחת מטבע חוץ, לוועדה פנימית של מפא"י. הוועדה הורתה ליועץ המשפטי דאז, חיים כהן לסגור את התיק. היועץ, עילוי משפטי ככל שיהיה, ציית וסגר (ע"א 263/57).
ב- 1976 היה עדיין המצב ללא שינוי. ניתן ללמוד על כך מחקירתו של המיועד להתמנות לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, שסיפר במהלך חקירתו, כי "היה משוכנע, שזימונו לחקירה אינו אלא "פגישת חברים, שמטרתה לסגור את העניין בתוך המשפחה". לטענתו, יכול היה "לסגור תיקים בשיחת טלפון אחת", כאשר אחד העובדים שלו הסתבך (לשם, 1988, עמ' 82).
אולם אז, לראשונה, נקט היועץ המשפטי לממשלה בצעד אקטיבי כנגד ממניו. אהרן ברק הצעיר והאמביציוני, לא רק גיבה את המשטרה (בעיקר את בנימין זיגל, ראש היחידה הצעירה לחקירות הונאה) בשרשרת פרשיות השחיתות והעמדות הפוליטיקאים לדין באותה עת, הוא אף נקט בצעד אקטיבי ולא מקובל, של מעורבות אישית בחקירתו של אשר ידלין ובתחילתו של תהליך שהביא, לבסוף, להדחת מפלגת העבודה מן השלטון. אם לא די בכך, היה זה היועמ"ש ברק שסיים את הקריירה של יצחק רבין כראש ממשלה, בפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין. ברק יצא נגד שר האוצר דאז, יהושע רבינוביץ, שרצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. הוא קבע, כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג, ואיים על רבינוביץ כי יפנה לבג"ץ אם ינסה להגן על רבין. מצב זה הביא ליציאתו של רבין לחופשה ולויתורו על מועמדות המפלגה לראשות הממשלה. רק אז החליט ברק כי יש להעמיד לדין רק את לאה רבין.
למרות העובדה שכבר אז יכולים היו הפוליטיקאים להבין את הסכנה הטמונה בתפקיד היועמ"ש, לא הייתה ההטמעה מיידית. לאה רבין נתנה להחלטת ברק גוון אישי, וסרבה לדבר עימו עד סוף ימיה. הפוליטיקאים היו ממוקדים באנשי המשטרה – בבנימין זיגל, שנבעט מתפקידו ובהרצל שפיר שפוטר למעשה (להלכה, לא הוארכה "תקופת הניסיון" שלו) על ידי שר הפנים, יוסף בורג.
ההוכחה החותכת לכך – שממשל הליכוד החדש שעלה לאחר ה"מהפך" לא הבין את תרומתו של היועמ"ש בתהליך הקריסה של מפלגת העבודה; ואת הפוטנציאל הבעייתי שטמון בנושא התפקיד לתפקוד המערכת הממשלית – היא המשך המגמה של מינוי אנשי שם בתחום המשפט לתפקיד, ומינוי יצחק זמיר לתפקיד ב- 1978. התוצאה של חוסר ההטמעה הזו היה הצורך של הצמד, שמעון פרס ויצחק שמיר – להעביר את זמיר מתפקידו במאי 1986, לאחר שדרש בתוקף להעמיד את ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, לדין בעקבות חשיפת "פרשת קו 300".
לאחר "קו פרשת המים" הזה, אנו עוברים לעידן שבו הפוליטיקאים מבינים את העוצמה הטמונה בתפקיד זה ומשתמשים לגמדו מחד גיסא; ולמנות אנשים הנוחים להם, מאידך גיסא. די להשוות את הרזומה המשפטי של מאיר שמגר, אהרן ברק, יצחק זמיר וקודמיהם לאלה של יוסף חריש ומיכאל בן-יאיר, למשל, על מנת להבין זאת.
יחד עם זאת, העובדה שמעמדו האישי של היועץ היה חלש יותר, והוא היה אסיר תודה לממניו על המינוי, לא הבטיחה לפוליטיקאים חיים קלים. היועצים המשפטיים "צומחים" בתוך התפקיד, עוברים סוציאליזציה ולעיתים, חילופי השלטון מסייעים בידם, בדרך כלל, לקראת סוף הקדנציה, לנקוט בעמדות הסותרות את אלו של ממניהם.
כך ריצה היועמ"ש, יוסף חריש את שולחיו, ובניגוד להחלטת קודמו, יצחק זמיר, הגן על הממשלה ועל נשיא המדינה בעתירות שהוגשו בעניין זה לבית המשפט העליון. הוא גם הגן על הממשלה בפרשת 411 מגורשי החמאס ללבנון בניגוד לעמדת פרקליטות המדינה, שסירבה להגן על הממשלה בעניין זה, ואף התיר את הצטרפותו של אריה דרעי כשר לממשלה. אולם, לקראת סוף כהונתו ב-1993, יצא נגד הדרג הפוליטי ועמד בתוקף על השעייתו של אריה דרעי מכהונתו כשר בממשלה, מצב שהביא ליוזמה של שר המשפטים שנכשלה, להוציאו לחופשה עד סוף כהונתו, על מנת לאפשר את תפקוד הממשלה. לבסוף בעקבות קביעת בג"ץ, נאלץ דרעי להתפטר מהממשלה ולוותר על חסינותו וזו הוסרה בהליך מזורז ב- 26 בספטמבר 1993.
פרשת דרעי הביאה גם לניסיון הבוטה ביותר של הדרג הפוליטי, לרסן את נושא תפקיד היועמ"ש ולהכפיפו למרותו – בפרשה הידועה כ"פרשת בר-און חברון":
בינואר 1997, התקיימה הצבעה על תכניתו של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, להעביר חלקים מהעיר חברון לרשות הפלסטינית. ש"ס הצביעה בעד ההסדר. ימים ספורים לאחר מכן פרסמה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, כי הצבעת אנשי ש"ס בעד הסכם חברון הייתה חלק מעסקה בה סוכם כי ליועץ המשפטי לממשלה ימונה רוני בר-און, שנראה לדרעי כיועץ משפטי נוח לעניינו.
באפריל 1997 פרסמו היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, דו"ח על הפרשה. מהדו"ח ניתן ללמוד כי בשנים 1997-1996 ניסה אריה דרעי להשפיע בצורות שונות על מינוי יועמ"ש. הדו"ח קובע, כי נמצאו ראיות שבהתנהגותו של דבק רבב פלילי, וכי יש להגיש כנגדו כתב אישום. בספטמבר 2003 החליט היועמ"ש שלא להגיש כתב אישום כנגד דרעי בפרשה זו, בשל הנסיבות שהצטברו מאז, ובהן הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי" וב"תיק הציבורי", מאסרו, ופרישתו מהחיים הפוליטיים (בנימין נתניהו וצחי הנגבי יצאו מהפרשה בשן ועין ולא הוגש נגדם כתב אישום מחוסר הוכחות, למרות המלצת המשטרה).
האם היה בר און מועמד ראוי לתפקיד? בעובדה, עורר המינוי סערה בקהילה המשפטית. רבים סברו שחסרים לו האישיות והידע המשפטי המתאימים לתפקיד, ובלית ברירה, בלחץ הביקורת נאלץ להתפטר.
ראוי לציין כי גם מני מזוז, שמסיים את תפקידו כמגן שלטון החוק, פתח אותה בסגירת תיק "האי היווני" נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ובמלחמה מתוקשרת נגד אנשי הפרקליטות. אולם דווקא הרתיעה של היועמ"ש מהגשת כתבי אישום נגד בכירים בשל שרשרת הזיכויים של אנשי ציבור שהועמדו למשפט בבית המשפט העליון, והרהורי הכפירה באשר למקומה של עבירת המרמה והפרת האמונים בספר החוקים, על ההשלכות שיש לכך על המאבק בשחיתות הציבורית, הביאו לתפנית בעמדת בית המשפט העליון בדיון המורחב, השלישי, בפרשת שבס, בהרכב של תשעה שופטים, אותו ביקשה הפרקליטות, ולסלילת הדרך להרשעת בכירים בעבירה זו.
ואותו יועץ, מוצא עצמו בסוף הקדנציה בעימות חריף עם הדרג הפוליטי על דמותה העתידית של מערכת התביעה בישראל.
מה ניתן להסיק מהסקירה ההיסטורית הזו?
מרגע שהבינו הפוליטיקאים שהעוצמה של תפקיד היועמ"ש יכולה להיות מופנית נגדם, הם ינסו (וזה לגיטימי) לבחור בבעל תפקיד נוח לכאורה ודומה להם בהשקפת עולמו. אולם, פה פועל "חוק התוצאות הבלתי צפויות". גם אם מונה בעל התפקיד יחסית, וגם אם שיתף פעולה בתחילת הדרך, הוא מתפתח תוך כדי התפקיד ובמוקדם או במאוחר הוא עלול להפוך ליריב עיקש אף יותר מאלה שהדרג הפוליטי חשש למנותם.
מה זה אומר על היועץ המשפטי החדש?
ניתן לזהות את ההיגיון של הדרג הפוליטי בבחירה בו, ולהבין את הגלים העכורים שליוו את בחירתו בלחצים שהופעלו מכיוונים שונים לוודא שייבחר מועמד "מתאים". אולם, זהות השקפות בתחילת הדרך, העדפת סנגור מהפרקטיקה הפרטית ומבקר ידוע של עבודת הפרקליטות על פני אדם מ"בפנים" מהווה עמדת פתיחה נוחה לדרג הפוליטי, אך איננה יכולה לחזות את מידת עמידתו בלחצים ואת האופן שבו יצמח לתוך התפקיד. דוגמאות כבר היו משני הסוגים.
