[בתמונה: איור מעשה ידי מרטן ואן מאלה משנת 1905. התמונה היא נחלת הכלל]
הירצחו של הילד, לאון קלנטרוב ז"ל, ממושב בני עייש, בינואר 2010, על ידי שני שכניו - תאומים החשודים כפדופילים, מעלה שוב לסדר היום את הסוגיה של התמודדות חברתית ומוסדית עם סוגיית הפדופילים. סוגייה זו מרתקת במיוחד משני טעמים עיקריים:
האחד, היא נמצאת בקצה קו הרצף של התיאוריות הקרימינולוגיות, כך שהדיון בה "לוקח לקצה" את תיאוריות הענישה. עבריינות מין סדרתית היא, בדרך כלל, מולדת. ועל כן, היא מנטרלת את התיאוריות הרבות העוסקות בשיקום בקהילה ואת הדיון על יעילותן והצדקתן. זאת, כיוון שללא שלילת כושרו הגופני של העבריין לבצע את העבירה - הוא משול לפצצת זמן מתקתקת ושהותו בקהילה מסכנת אותה באופן מוחשי.
השני, התיאוריות הללו "מביאות לקצה" גם את הויכוח המקצועי והציבורי בנוגע למדיניות הליבראלית מאוד יחסית כלפי אסירים בכלל, כולל עברייני המין (שהחלה משתנה בשנים האחרונות).
נתחיל בתיאוריה: ההתמודדות הזו שייכת למה שמכונה "מניעה שלישונית" - העוסקת בשלב שבו הבעיה כבר נתגלתה.
בתחום הרפואי למשל, מניעה שלישונית משמעה מתן אנטיביוטיקה; כריתת גידול סרטני; עקירת שן וכדומה.
בתחום הפנולוגיה (תורת הענישה) מדובר בהתערבות של מערכת אכיפת החוק, שנועדה לנטרל את כושרו של העבריין לפעול, למנוע ממנו לבצע עבירות נוספות, ועקב כך - להפחית את תחושת הפחד מפשיעה, שבמקרים של עברייני מין סדרתיים יכולה להתפתח לפניקה של ממש (שוהם ואח' 2009, ע' 151).
החוק היה, מאז ומתמיד, חסר סבלנות כלפי עברייני מין – בוודאי כאלה שפגעו בילדים, ולא בכדי. אם הגדרנו את מטרת מערכת האכיפה כשמירה על סדר החיים הקיים, הרי שאין כמו החרדה מפשיעה על מנת לשתק אוכלוסיות שלמות. לכן, בימי קדם (ובמדינות מסוימות, עד היום), מוצאים עבריינים כאלה להורג (העונש האולטימטיבי של "המניעה השלישונית"). בתחילת המאה הוחל בארצות הברית בסירוס עבריינים כאלה בכפיה.
סירוס היה תמיד עונש אפקטיבי יחסית כנגד עברייני מין (ראה למטה את התמונה המתארת סירוס בכפייה מהמאה ה- 16). ב- 1907 חוקקה לראשונה מדינת אינדיאנה חוק כזה, ובעקבותיה הלכו מדינות רבות. החוק התיר לעקר בכפיה פושעים מועדים, רפי שכל ואנסים, על פי המלצה של ועדת מומחים. בין 1970 ל- 1930 עוקרו ב-30 מדינות בארה"ב כ- 11,000 בני אדם, וביניהם גם חסרי בית, יתומים, חולי אפילפסיה, עיוורים וחרשים שנתפסו כסובלים מתכונות תורשתיות מולדות שאינן ניתנות לריפוי. ב- 1927 אשרר בית המשפט העליון האמריקני את חוקיותם של חוקי העיקור (נוימן, 2007, ע' 118).
דנמרק הייתה הראשונה לאמץ את השיטה בחוק ב- 1929, אבל, אחד הביטויים האכזריים ביותר שהייתה לגישה זו באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, הייתה בגרמניה הנאצית, שעוצמתה הפנימית אפשרה לה ליישם מדיניות כוללת ואגרסיבית של "מניעה שלישונית" כזו (בתחום זה הרחיבו כבר רבים. אנו נתמקד במתרחש בתחום זה במדינות הדמוקרטיות, כיוון ששם הקונפליקט שבין זכויות הפרט לסוגי הענישה הללו הוא הצורם ביותר).
סוגי הענישה האופייניים ל"מניעה שלישונית" התפתחו מאוד בשני העשורים האחרונים, בעיקר בארצות הברית, ובאחד מהם כבר עסקנו בהרחבה בדיונים קודמים, והוא "חוק שלוש המכשלות" (Three Strikes Law), המרחיק עבריינים מועדים מהחברה לאחר הפשע השלישי שבו הורשעו. הגישה כלפי עברייני מין נוקשה אף יותר. די במקומות מסויימים בביצוע עבירת מין שניה על מנת להוכיח מועדות ולהיענש במאסר עולם חובה (Two Strikes Law). בנוסף, חוקקו חוקים רבים המיועדים להתמודד עם חששם של אזרחים בקהילה מפני עברייני מין משוחררים, כמו החוק הדורש מרשויות אכיפת החוק למסור לציבור מידע על עברייני מין משוחררים בקהילה (Megan's Law), לחשוף את שמם בקהילה ("Naming and Shaming"), להחזיקם בפיקוח מונע גם בתום תקופת מאסרם ולהגביל את תנועתם, לרשום אותם ולקיים מעקב אקטיבי אחריהם ע"י המשטרה וסוכנויות הרווחה (שוהם ואח' 2009, ע' 150).
התחזקות הגישה הזו מסמלת, במידה מסוימת, הודאה בכישלונן של התיאוריות המודרניות של שיקום במקרים הללו, וחזרה, בלית ברירה, לדפוסי הענישה בימי הביניים, שבהם "סומנו" עבריינים מועדים בטביעת ברזל מלובן בגופם על מנת להזהיר אנשים מפניהם.
בישראל, לטוב או לרע, התפתחות ה"מניעה השלישונית" בחקיקה היא עדיין בחיתוליה. עד לא מכבר עוד חיינו במצב שבו נהנו עברייני מין מחופשות רגילות מהכלא כמו כל עבריין אחר, ללא פיקוח מיוחד.
במרץ 2002 התפרסם דו"ח מבקר המשרד לביטחון הפנים בנושא "אי חזרתם של אסירים מחופשתם". הדו"ח מלמד, כי 66 אסירים, שיצאו לחופשה, בין השנים 2001-2000, לא שבו לבתי הכלא עד סוף 2001. מתוכם גם עברייני מין מועדים, המסוכנים לציבור, כמו האנס הסדרתי מהדרום, מאיר אסור. בדיקת הנושא גילתה היעדר תיאום בין משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, שניסו כל העת להטיל את האחריות האחד על כתפי רעהו. מסתבר, כי השב"ס אישר חופשה לאסירים, שכבר ברחו בעבר מן הכלא, וכי אסירים הוצאו לחופשה, לאחר שוועדת השחרורים דחתה את בקשתם לשחרור מוקדם, בנימוק שהם מסוכנים. בתי הכלא לא הודיעו בזמן על אסירים שלא שבו מחופשה. הם לא שלחו התרעות לתחנות המשטרה, כנדרש לפי חוק או שלחו אותן לתחנות משטרה לא רלוונטיות. הם אף לא הגישו תלונה במשטרה. המשטרה, מצידה, לא קיימה את הנוהל, המחייב אותה לכלול את פרטיהם של אסירי עולם ברשימת ביקורת הגבולות. כך קרה, שאסיר אלים, שנאשם באונס כפול ובעבירות של אלימות במשפחה, הפגין אלימות קשה בכלא ולא שיתף פעולה עם העובדים הסוציאליים, שדנו בעניינו, יצא לחופשה קצרה, נעלם, ואף הצליח להימלט מן הארץ (מבקר המשרד לביטחון הפנים, 2002; הארץ, 2002; קרא, 2001-ב'; 2002-א').
הדיון הציבורי ברצח הילד, לאון קלנטרוב, במציאות התקשורתית שלנו, מייצר לא מעט זרזים לאימוץ שיטות חקיקה של "מניעה שלישונית" כנגד פדופילים לפחות.
האם זה הכיוון שאליו אנו צועדים? מה החיוב בכך ומה השלילה?
