[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Yannick Gingras לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

פרשת המעצר המתוקשר של שוטרי מרחב ירקון, בינואר 2010, בחשד שהתעמרו בערבי שגנב אופנוע הגיעה לשיא חדש. לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום נגד שוטר יס"מ ושלושה שוטרים ביחידת הבילוש בתחנת ירקון בגין התעללות בחסר ישע, מעשה מגונה, תקיפה והפרת אמונים. על פי כתב האישום, השוטרים היכו את העצור, נעצו קנה של רובה בישבנו, השתינו עליו, הברישו את ראשו במברשת אסלה, ושפכו עליו סבון ושמנת. השופטת, נאוה בן אור, צוטטה כשהיא מסכמת את החשדות לכאורה במילים: "קשה לתאר עבירות קשות יותר המיוחסות לאנשי ממשטרה"

מה גורם להם לשוטרים לצאת בבוקר לעבודה כשוטרים ולסיים אותו כעבריינים – ועוד מבלי שירוויחו מכך לעצמם ולו צל צילו של תגמול – חומרי או אחר? האירוע הזה הוא הזדמנות לגעת במשהו בהיבטים התאורטיים של אלימות השוטרים וההיסטוריה שלה במשטרת ישראל.

סוגיית אלימות השוטרים עלתה לסדר היום הציבורי ב- 1992, בעקבות פרסום דו"ח מבקר המשטרה דאז, אברהם אדן, על הסוגיה. אדן, מבקר מהסוג שאיננו קיים יותר במשרדי הממשלה, יצא נגדה בדו"ח קשה וגרם לסערה בפיקוד המשטרה. הוא טען שהאלימות הזו טבועה עמוק בתרבות הארגונית של השוטרים, ואף האשים את פיקוד המשטרה בחיפוי. הוא כינה את החיפוי הזה "תסמונת השוטר המצטיין": השוטרים האלימים מוכרזים כמצטיינים, על מנת להגן עליהם מתוצאות ההליך המשמעתי.

אולם, המציאות מסתבר, מורכבת יותר. אלימות שוטרים איננה בעיה של משטרת ישראל. היא בעיה המאפיינת את כלל המשטרות, כולל אלה במדינות דמוקרטיות, ונובעת, ככלל, מהדרישות המנוגדות מהמשטרה ומחוסר יכולתה לאמץ דפוס פעולה שיאפשר לגשר על סתירות בתפיסת התפקיד של שוטרים.

בניגוד לארגונים צבאיים "קלאסיים", כמו צה"ל, קיים בדרך כלל יחס הפוך בין מעמד השוטר בהיררכיה הארגונית, למידת הסמכות/שיקול הדעת שהוא נדרש להפעיל. על פי פרדוקס זה, ככל שיורדים בהיררכיה הארגונית, הסמכות בפועל מתרחבת ועמה גם שיקול הדעת. לכל שוטר יש סמכויות כמו למפכ"ל, רק שהוא מפעיל שיקול דעת באירועים רבים יותר ובלחץ זמנים גבוה. השוטר הבודד הוא שקובע איך לפרש את החוקים בסיטואציות מסוימות. אין לשוטרים את המותרות של פעולה במסגרת קבוצתית כמו בצבא, שבו חיילים אינם פועלים על דעת עצמם, וגם במחלקה בודדת בשטח, יהיה אחראי שיקבע מתי לירות.

השוטר עובד ברוב המקרים לבד, או עם פרטנר. הוא גם האחראי וגם המבצע. אין לו זמן להתייעץ או לשאול שאלות, והוא נושא באחריות מלאה. מטבע הדברים, חוק ונוהל יבשים אינם יישימים כמות שהם בכל מצב ויש צורך בשיקול דעת והבחנה מתי מתקיימים תנאים אלה או אחרים. על כן, השוטר פועל ע"פ הפרשנות היחודית שלו והגדרותיו הוא לחוק ולנוהל. כך נוצר מצב בו הצדק שאוכף השוטר הוא צדק סובייקטיבי, על פי תפיסתו. צדק זה מכונה בספרות המקצועית "צדק בקצה האלה". השוטר הוא התובע, השופט והמוציא לפועל. השוטר הוא גם היחיד שיש לו סמכות חנינה.

מכל אלה עולה כי המשטרה יוצרת בעצם מעין מערכת צדק משלה. רק במקרים של "חריגה שיצאה לאור" , כשהשוטר ה"סוטה" נשפט בבית המשפט או בית הדין, נבחנות פעולותיו "באיזמל מנתחים". אולם ניתוח זה רחוק מאד מהליך שיקול הדעת שעבר השוטר בלחץ האירועים והזמן הקצר שהיה לו לפני ביצוע הפעולה. הצורך להחליט בלחץ של זמן יוצר מצב שבו, תהליך קבלת ההחלטות הוא כמעט אינסטינקטיבי.

השופט אהרן ברק היטיב להתייחס לנקודה זו:

"כשעלי לומר לסטודנטים באוניברסיטה מיהו בעל שיקול הדעת הגדול ביותר, התשובה היא השוטר ברחוב. לא רק שהשוטר הוא בעל שיקול הדעת הגדול ביותר, אלא שגם היכולת להתערב בהחלטתו היא הקטנה ביותר, הן בגלל סופיות החלטותיו והן בגלל הפעלת שיקול הדעת... על מנת שנקיים את הדמוקרטיה, יש לעתים לערוך איזון בין פגיעה והגנה על זכויות האדם, איזון אשר מחייב שיקול דעת. אני בעד לאפשר לשוטרים שיקול דעת ולשם כך הם צריכים שיהיה להם המבנה הנפשי והמקצועי, על מנת שיוכלו לשקול את השיקולים השונים, הערכיים, וברגע העימות, יקבלו את ההחלטה הנכונה".

בדומה קבעה השופטת סירוטה השוטר הוא למעשה שופט ותובע בעת ובעונה אחת, מכריע גורלו של אדם לחופש או שלילת חופש והשאלה היא באיזו מידה הוא משתמש בחופש זה בצורה זהירה. כל האלמנטים הללו טבועים במהות הארגון. אין משטרה לא בוירוקרטית, ללא שיקול דעת ופרופסיונאליות. לכן, אי אפשר לוותר על האלמנטים.

עתה נסבך את הסוגיה עוד יותר:

כדי להחליט מהר חייב השוטר לסגל לעצמו "כלי עזר". שיאפשרו לו לפשט את מורכבות הבעיות, על מנת שיוכל לקבל החלטות בפרק הזמן המזערי המצוי בידו. המקורות ליצירת "כלים" כאלה הם שניים: המטען שהוא מביא איתו מהבית והכלים שהמשטרה מספקת לו. כל אחד מה"כלים" הללו בעייתי בפני עצמו.

דוגמא ל"קיצורי דרך", בהם נעזר השוטר בדרך תפקודו, הינם סטריאוטיפים. בסטריאוטיפים הללו מוצאים את ביטויים בעיקר החינוך שהביא מהבית ומהסביבה בה גדל. זהו אחד המקורות לטענות הרבות כלפי המשטרה בנושא יחס מפלה לגורמים המופלים דרך קבע בחברה, כמו מיעוטים, נשים וכו'.

ה"כלים" שהמשטרה מספקת לשוטריה רחוקים מלחפות על ליקויים במטען האישי שהשוטר נושא עימו: הכשרה קצרה, אמצעים דלים וגיבוי חלקי בלבד רק מחמירים ליקויים התחלתיים הקיימים אצל המגויסים החדשים. המחיר של כל אלה הינו הטיות רבות ברמת השיפוט של שוטרים וחוסר הסתגלות למורכבות של מערכת אכיפת החוק ולמגבלותיה.

המשטרה מתמודדת עם הבעיה בשני ממדים:

מצד אחד, היא מפתחת מערכת מיון כח-אדם, שתדאג להרחיק מהשירות כאלו, אשר הליקויים "במטענם האישי" בעייתיים מידי;

מן הצד האחר, היא בונה תכניות הכשרה המעצימות את יכולתו להתמודד.

 אולם, היכולת להצליח במשימה הזו היא בעייתית מאוד. הדמוי שעימו מגיע השוטר החדש למשטרה שונה מאוד מהעבודה שהוא מוצא בשטח. תהליך ההתפקחות מתסכל מאוד והתיסכול הזה מצמיח, בין היתר, תרבות ארגונית בעייתית המעודדת את ההפך הגמור.

 גם בתחום ההכשרה, יש קושי רב בארגון צבאי ביורוקרטי לתת דגש על פרופסיונאליות, על אינדיווידואליזם ועל עידוד ופיתוח הלמידה.

 

[מקור התמונה]

אפילו בתחום התחקיר והפקת הלקחים, הארגונים הללו הם "ארגוני חרדה" וטעות עלולה להוביל לכתב אישום פלילי. על כן, הסיכוי להשיג אווירה נטולת חיפוי מנוגדת לטבע האדם.

 הסיבות הללו, ורבות אחרות, מביאות משטרות רבות להתבוסס בסוגיה הזו, בלי יכולת למצוא לה פתרון...

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]