[בתמונה: למי תודה ולמי ברכה? לליזול... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bnilsen. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 6 בדצמבר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, שבחו קרימינולוגים רבים את האפקטיביות של מערכת אכיפת החוק בישראל, על יכולתה 'לרסן' את הפוליטיקאים ולנהוג בהם ביד קשה כאשר הם מבצעים מעשי שחיתות.

כך למשל בשנת 1981, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון – עזרא סטוטלנד (Stotland), מאמר, שבמסגרתו בחן האם וכיצד ניתן להגן על יחידות חקירה של עבריינות צווארון לבן וחוקריהן מפני מה שהוא מכנה "השפעות ולחצים לא ראויים" ("Improper Pressures" או "Improper influences").

סטודלנד שיבח בו את ישראל על היחידה לחקירות הונאה של משטרת ישראל (יאח"ה), בראשותו של בנימין זיגל, שהיתה אחראית לחקירות הפשיעה הגדולות בשנות השבעים של המאה העשרים. על פי סטודלנד, היחידה נהנתה מגיבוי ומתקציב נאות; ולמרות כמות הנחקרים ומעמדם הרם, הצליחהלעמוד בפני הלחצים שהופעלו עליה מסיבות שונות הכוללות: מנהיגות איתנה וגיבוי, מהיועץ המשפטי לממשלה ומהשר הממונה.  

אבל סטודלנד לא פרט איך הצליחה היחידה להקריס את המערכת הפוליטית ולהביא - ביחד עם גורמים אחרים - לחילופי שלטון בישראל:

 אחד הכלים העיקריים שהביא להישגיו של בנימין זיגל (ראו תמונה משמאל), בשנות השבעים של המאה הקודמת, היה סמכות המעצר לצורך חקירה שהופעלה גם על פוליטיקאים.

[תמונתו של בנימין זיגל משמאל היא נחלת הכלל]

אמנם, מטרתו של המעצר, לפי החוק, הינה למנוע את שיבוש החקירה (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996, ס' 13, 23.), אולם, מי כמונו יודע, שעבור אדם מן היישוב להבדיל מעבריינים מועדים, המעצר הוא גם עונש וגם כלי חקירה אפקטיבי מאוד.

כך למשל, מה ש"שבר" בחקירה את מיכאל צור, יו"ר הנהלת צים ומנכ"ל החברה לישראל לשעבר היה רגישותו של צור לריח הליזול בתא המעצר, עליו התלונן לפני סוהריו. כשנודע הדבר לזיגל, הורה לשפוך ליטרים נוספים של ליזול לתא המעצר. צור "נשבר", הודה והורשע בקבלת שוחד ונידון ל- 15 שנות מאסר.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'שביר – לא עומד בלחץ…', לחצו כאן]

[מקור תמונתו של מיכאל צור: ארכיון התמונות הלאומי, מתוך האוסף של דן הדני, מתוך סרט 09811. מקור תמונת הליזול: היצרן. אנו מקווים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

האנקדוטה הזו מובאת בספרי, שחיתות שלטונית וביטחון לאומי (ראו תמונת כריכה משמאל). ספר זה עוסק בשחיתות שלטונית ובקשר הבלתי נפרד שלה עם הביטחון הלאומי. הוא מנתח את "השחיתות" השלטונית" למרכיביה השונים ובוחן את מאפייניהם של המרכיבים הללו ואת השלכותיהם. זאת, בכלי ניתוח מגוונים הלקוחים מתחומי עיסוק אקדמי שונים – משפטים, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תורת הכאוס, תורת המערכות המורכבות, תורת הרשתות ועוד.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר שחיתות שלטונית וביטחון לאומי, שראה אור בהוצאת משרד הביטחון ב- 2010. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

סוגיות מרכזיות הנדונות בספר הן: נזקיה של השחיתות השלטונית והפער שבין דימוי למציאות בתחום זה; ההבדל שבין גילויים שחיתות שלטונית במדינות דיקטטוריות לבין גילוייה במדינות דמוקרטיות, ובין אלה שבמדינות נחשלות לאלה שבמדינות מפותחות; סוגיית המדידה של שחיתות שלטונית והבעייתיות שלה; הקשר בין השחיתות השלטונית לפשע המאורגן; התגובה החברתית לשחיתות; ההשפעה ההדדית בין הגלובליזציה ובין השחיתות; הקונפליקט שהעיסוק בשחיתות השלטונית יוצר לגורמי אכיפת החוק במדינות דמוקרטיות; והכלים המצויים בידיהם להתמודד עימה.

הספר טוען, בין היתר, כי הזירה העיקרית שבה מתנהל המאבק בשחיתות כבר מזמן אינו בית המשפט. מרגע שנפתחת חקירה כנגד בכיר (פוליטיקאי או איש הון), מתייצבת מול החוקרים והפרקליטים סוללה של יועצים אסטרטגיים, עורכי דין בכירים, יועצי תקשורת ובלשים פרטיים ההופכים אבן על אבן על מנת להטות את החקירה; למשוך זמן; למנוע את השלמתה; ליצור את הספק הסביר הדרוש למנוע הגשת כתב אישום; או במידה והוגש, להביא לזיכוי לקוחם. ב"משחק" הזה, גם עובדי הציבור הכפופים למרותו של הפוליטיקאי הם כלי ב"משחק" הזה. הם יכולים להינות מחסדיו או "להיכוות" מכעסו.

ניתן לדמות זאת למשחק ב"משיכת חבל" בין הפוליטיקאים ליחידות החקירה והתביעה העוסקות בחקירת השחיתות השלטונית. מצד אחד מנסים הפוליטיקאים לשמור, באמצעים שונים, את מערכת אכיפת החוק "תחת שליטה" ולפעול ל"הקהיית" חודם של הכלים המצויים בידיה. מצד שני, מנסות יחידות החקירה להשיב מלחמה. לעיתים, אנשיהן מנסים - אם מתסכול ואם מעודף אמביציה - "לעגל פינות" ומשלמים מחיר.

[הכרזה: ייצור ידע]

אבל, משיכת החבל 'עבדה' גם לגבי יח"ה

התוצאה של תחושת הנרדפות של הפוליטיקאים, הייתה - בין היתר - תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי משנת תשנ"ז, שקבע כי לא ניתן עוד לעצור עברייני 'צווארון לבן' עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובכך, קיבלו אנשי ציבור, בניגוד לעבריינים רגילים, חסינות מהשפעתו של המעצר על החקירה הפלילית.

על כך, טען בנימין זיגל: "... נציגינו בכנסת דאגו לעצמם, כנראה, כשקבעו חוק, שחומרת העבירה לא יכולה לשמש כעילה למאסר עד לגמר הליכים... (אשר) ידלין אומר בספרו, שלולא זה שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, לא היה מודה. או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. יש לו זמן, לסחוב את המשפט ארבע שנים. עם הערעורים – שמונה שנים. מה יש לו כבר להודות? יש לו זמן. אולי, פה ושם איזה פשלה (של המשטרה) ויצא זכאי. אבל, בגלל זה שהוחזק במעצר החליט לגמור את זה ולהודות. אז זאת סיבה שתועלת הציבור (היא)... להחזיק את האנשים האלה עד לגמר המשפט (כמה שיותר)...."

[הכרזה: ייצור ידע]

הקלה נוספת לגורמים שהואשמו בשחיתות שלטונית היו הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, שאפשרו להעניק שימוע לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, בהן: ראשי מועצות מקומיות, עורכי דין וחברי כנסת. 'שימוע' משמעו שנאשם שהותר לו 'שימוע' יכול, בעזרת פרקליטיו, לפנות לפרקליטות לפני הגשת כתב האישום כדי לשכנע את אנשי התביעה שאין מקום להגיש כתב אישום. השימוע הוא כלי המאפשר לפרקליטים מוכשרים לבטל או לשנות את כתב האישום, או לפחות למשוך את הליכי השימוע ולעכב את הגשת כתב האישום ולמשוך זמן. בשנת 2000 עוגנה הזכות לשימוע בסעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לכל נאשם פוטנציאלי בעבירה שעונשה החל מ- 3 שנות מאסר, לזכות בשימוע בפרקליטות, אולם, כל בר דעת מבין, שהיכולת של נאשם בעל אמצעים לנצל כלי זה משמעותית לאין שיעור מאלה של אנשים "רגילים".

אחד המקרים הבולטים של שימוש בזכות ה'שימוע', שהביא תועלת רבה לנאשם, היה בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב (ראו תמונה משמאל), שבו הצליחו סנגוריו בשימוע לגמד את טיוטת כתב האישום המקורי נגדו, ולמחוק ממנה את עבירת האונס, שהעונש המרבי עליה הוא 16 שנה (הישג שעליו ויתר - בחוסר היגיון רב מאוד... - לאחר מכן).

[תמונתו של משה קצב משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אמיר גלעד קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הקלה נוספת לאנשי ציבור המואשמים בשחיתות שלטונית נתקבלה בימיו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. אז נקבע הצורך של המשטרה לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפני שתתחיל בחקירת אישי ציבור.

גם הרשעתם של פוליטיקאים וכליאתם אינה מסמנת ניצחון של מערכת אכיפת החוק. הרשעתו של פוליטיקאי מביאה פעמים רבות להתארגנות לובי, הכולל פוליטיקאים, יחצ"נים ואנשי תקשורת שמתגייסים למענם, ומנסים להפר את רוע הגזירה – להביא לשינוי ההחלטה לאסור את אותו אדם או לחלצו מהמאסר לפני הזמן המיועד. כבר הזכרנו את מקרהו של השר לשעבר, אריה דרעי, שהחל בריצוי עונשו בכלא מעשיהו בספטמבר 2000. עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, אשר אף הקים בשערי הכלא "ישיבה" בשם "שאגת אריה". בכיר אחר שהקמפיין לשחרורו דווקא הצליח היה יהושע בן ציון, מנכ"ל בנק ארץ ישראל בריטניה לשעבר, שגנב מהבנק 47 מליון דולר, הביא לקריסתו ונדון ל- 12 שנות מאסר. הוא שוחרר שנתיים לאחר פסק הדין בשל מה שכונה "תוחלת חייו הקצרה", אולם "תוחלת חייו" התארכה פלאות לאחר שעזב את כותלי הכלא...

[בתמונה: "שאגת אריה"... הוא זכאי?? מקור התמונה: פייסבוק]

בידי הפוליטיקאים מצויים גם כלים עקיפים להתמודדות עם מערכת אכיפת החוק. הכלים - אותם מעלה פרופסור סטוטלנד כאמצעי שנועד "לביית" את מערכת אכיפת החוק ולהרתיע אותה מלהתמקד בשחיתות השלטונית - הם:

• היעדר גיבוי ליחידות חקירת השחיתות;
• מגבלות תקציביות על יחידות החקירה הספציפיות הללו ועל המשטרה בכלל;
• הטלת מגבלות על פעולות החוקרים;
• פגיעה בקידומם של חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית;
• העברת גורמים כאלה לתפקידים אחרים ואיושם של התפקידים ביחידות אלה במועמדים לא מתאימים. 

סטוטלנד מציין, כי ביחידות רבות כאלה, בהן ביקר ברחבי ארצות הברית לצורך מחקריו, מצא עדויות רבות ליישומן של השיטות הללו, כמו גם חשש ממשי של אנשי משטרה מפעולות כאלה.

עדויות דומות נמצאות במפורש גם בכתובים, למשל של האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG), שדיווחה על מקרים של מה שכונה "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks") על יחידות לטיפול בשחיתות שלטונית, שנגרמו, כפי הנראה, בשל האגרסיביות היתרה שהפגינו היחידות הללו.

סוכנויות שבלשונו של סטוטלנד, "הורשו למות (מחוסר תקציב) בעידוד הממשלה", בשנות השבעים של המאה הקודמת, היו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה.

 פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות יכולים לקבל סיוע מפיקוד המשטרה ב"ביות" היחידות לחקירת השחיתות. זה לעולם יחשוד באנשי היחידות הללו שיסבכו אותו, שכן, אם יגבה הפיקוד את היחידות כפי שה"שטח" מצפה – יסתבך עם הדרג הממונה; ואם יצא נגד אנשיו – יינזק מעמדו בקרבם.

ברוך לשם בספרו "זיגל", (ראו תמונת הכריכה משמאל) מתאר קונפליקט בין היחידה לחקירות הונאה בישראל בתקופתו של זיגל לבין המפכ"ל וראש אגף החקירות.

[בתמונה משמאל: הספר: זיגל, הסיפור המלא של חקירות השחיתות, שראה אור בהוצאת מעריב, ב- 1988. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

למרות הגיבוי שקיבלה היחידה מהפיקוד, שהביא לבסוף לפיטוריו בפועל של המפכ"ל, הרצל שפיר, סרב קצין המודיעין של היחידה לחקירות הונאה להעביר למטה הארצי את שמות המודיעים שלו בפרשת השר אהרן אבוחצירא וב"תיק אפרסק" שבו נחקרו חשדות נגד השר הממונה על המשטרה, יוסף בורג. הוא אף התפטר מהמשטרה, כשסבר שחומר מן החקירה "דולף" לשר בורג.

התוצאה היתה, שלאחר עזיבתו של בנימין זיגל את היחידה, יזם משרד המשטרה בגיבוי המפכ"ל דאז, אריה איבצן, "רפורמה", שהוכנה על ידי סגן מבקר אגף המשטרה במשרד הפנים, באותה עת, תת ניצב ראובן מינקובסקי. במסגרת ה"רפורמה" נסגר המודיעין היחידתי. הסיבה הזו כמו גם סיבות נוספות, הביאה לשקיעת היחידה אחרי עידן זיגל לשנים רבות.

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), שביר – לא עומד בלחץ…, ייצור ידע, 7/5/14.