[מתוך אוסף התמונות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל]

[נאום מפקד המכללות בטקס סיום המכללה לביטחון לאומי - 27/7/10]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מידי שנה מקיימת המכללה לביטחון לאומי את טקס הסיום שלה באמפי בהר הצופים. השנה הוא התקיים בצל אסון התרסקות המסוק ברומניה. עשרות בודדות של בכירים בצה"ל ובשירות הציבורי, כולל מקביליהם מצבאות מערביים שנשלחו ללמוד אצלנו, מציינים בו סיום של שנת לימודים - מהמרתקות שניתן להעניק בהכשרת מנהלים כלשהי.

הטקס הזה, מהווה במה קבועה להעברת מסרים עבור ראשי הממשלה לדורותיהם, המנצלים את נוכחות התקשורת  ובכירי ארגוני הביטחון ומשרדי הממשלה להעברת מסרים.

אבל, המסר המעניין ביותר (לטעמנו) - שקריאה דקדקנית תגלה בו עומק גדול בהרבה ממה שנראה ברפרוף ראשוני - הוא של מפקד המכללות הצבאיות, אלוף גרשון הכהן - תערובת מיוחדת במינה של פילוסוף ומצביא.

שני לקחים עיקריים בולטים לטעמנו בדבריו:

האחד, היחס בין מה שמשתנה במהירות ומה שנותר קבוע, במציאות דינאמית המשתנה במהירות;

והשני, שיש דבר כזה: פטריוטיות צרופה ללא פוליטיקה....

אנו מביאים את דבריו בשלמותם:

"... בלב דואב נוכח אסון היסעור בליל אמש נעלה את קינת דוד – "הצבי ישראל על במותיך חלל... איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" (שמואל ב', ב').

בשנה זו, בשונה משנים קודמות, זכינו לעלות לירושלים בימים שאחרי ט' באב ולראותה בנחמתה. אולי גם בשמחתה.

"אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים"... (תענית ד').

מה מקורה של שמחה זו? חכמינו מנו סיבות אחדות לשמחה זו כשמחה לדורות ואתמקד במורכבת שבהן – ביום זה הותרו שבטים להינשא זה לזה ובמיוחד לשבט בנימין. ברקע מעשה פילגש בגבעה ומלחמת אחים עקובּה מדם. מעשה נבלה סדומי שנעשה בגבעה, הוציא את שבטי ישראל למלחמה בבנימין. עשרות אלפים נהרגו בשני הצדדים.

נקודת אור אחת הדגישו חז"ל במלחמה נוראה זו: בניגוד לאווירת ספר שופטים בה שוררת פלגנות שבטית ופיצול "איש לביתו ונחלתו", במלחמת אחים זו אל מול הזוועה המוסרית הִצְליח העם להתלכד כאיש אחד. ככתוב: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ', י"א).

הדגיש בתלמוד ר' יהושוע בן לוי – " הכתוב עשאן כולן חברים" (חגיגה כ"ו).

בהשראת פסוק זה הוסיף ואמר (ר' יהושוע בן לוי) במקום אחר:

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שבשעת עליה לרגל עושה כל ישראל חברים" (ירושלמי, חגיגה פ"ג).

[ציורי תנ"ך; הנושא: עליה לרגל; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]

אלפים רבים נהרגו. עצם סיום המלחמה הנוראה נראה לכאורה כסיבת השמחה. אולם עיון בכתובים מגלה פן שונה ככתוב:

"ויבואו העם בית אל וישאו קולם ויבכו בכי גדול, למה הייתה זאת בישראל, להיפקד היום מישראל שבט אחד" (שופטים כ"א).לא את אלפי ההרוגים הם מבכים, אלא את אובדן שבט משבטי ישראל. כאן גם מקור השמחה, בהתרת הנישואים בין השבטים לשרידי שבט בנימין ובהצלת קיומו כשבט. זו מהותה של שמחה לדורות כשמחה הכרוכה בבשורת האיחוד הבין שבטי בבשורת הפיוס הלאומי שהוא אכן כמיהה גדולה.

ואם תשאלו "מה בכל זה נוגע לנו?" והרי ברור שאינכם  מצויים עדיין בפסגת המנהיגות הלאומית. אלא שכבוגרי המכללה לביטחון לאומי, הנכם הופכים בשעה זו שותפים להנהגה. סוגיות לאומיות הרות גורל מוטלות מעתה גם על כתפיכם. במקום בו תמצאו את עצמכם פועלים החל ממחר, תגלו לא פעם כי אתם נקודת החיבור בין מה שנתון במרחב הדיון האישי הפרטי, לבין מה שכלול במרחב הדיון הציבורי לאומי. בכם כנקודת חיבור מנהיגותית, תלויה מעתה הצלחת האומה.

בשעה זו, על שפת המדבר אל מול הר נבו, מהדהדת כתמיד תפילת משה שצפה מנגד אל הארץ והתחנן: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון". אשרינו שזכינו לחיות כאן בארץ הטובה הזו. אולם גם עתה, אל לנו להסתגר במנוחה ונחלה איש לביתו. אל לנו להניח בצד את הכמיהה והציפייה לגאולה ואת חובת השליחות החלוצית.

"אין טעות מזיקה ומסוכנת" כתב בן גוריון (ראו תמונה למעלה משמאל) "מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון. רק בתוך המדינה יש שכר וסיכוי לַמפעל החלוצי וּמְשימות רבות לא ייעשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות חיים חלוציות" (כוכבים ועפר 12).

בגיל שמוֹנֶה עשרה – יוני 1939 – בעודה על אדמת ניכר בִּנְאום בפני חברים צעירים אמרה חנה סנש:

"מקום אחד ישנו בעולם, מקום בו בונים אחינו היהודים מולדת... מקום אחד ישנו על כדור הארץ לשם איננו מהגרים אף לא נפלטים אלא באים הביתה – ארץ ישראל. בעולם היהודי החמור והמסוער של הימים הללו, חובה על כולנו לתת איש לרעהו את אשר אנו יכולים ואת אשר יש לנו לתת. ואנו הנוער הציוני ביכולתנו לתת לכם דבר: אמונה, הכרה עצמית, מטרת חיים, אידיאל התרעננות ושלווה נפשית. בקשתנו: היכן שלא תהיו, בשמעכם את השם "ארץ ישראל" אל תעברו עליו בִּבְדיחת ביטול, דעו גורל הארץ הזו קשור קשר בל ינתק בגורל היהדות. ובעד קיומה וַעתידה של הארץ הזו אנו ניתן   את הדין בפני ההיסטוריה".

את תודעת השליחות הזו, את ההתלהבות והמסירות הזו אני מצפה מכם לשאת כלפיד לכל מקום בו תפעלו.

עד היום הצטיינתם במבחן הביצוע. מישהו בכיר קבע בעבורכם במה אתם נדרשים להצליח, הוא ידע להסביר למה ולשם מה. ממחר תהיו שותפים לַשאלות הגדולות גם למבחנים חדשים שטרם נכתבו להם תשובות. לא עוד נוכל לשיר לכם:

"תשמור על העולם ילד,

יש דברים שאסור לראות...

תשמור על העולם ילד,

אם תראה תפסיק לחיות"

אכן, בשנה זו ראינו יחד דברים רבים שעד אתמול מוטב היה לכם שלא לראות. התוודעתם במגוון היבטיה אל הכרת צרתנו הלאומית-ישראלית. מעתה, תודעת המצוקה, בחדותה וּבְהירותה יכולה להיות עבורכם גם כוח מניע לִצמיחה וּלְיצירה.

אומרים שהעולם משתנה, וּבְימים אלה הוא משתנה מהר מתמיד. בזה אנו זקוקים לכם, לרעננות תבונתכם, לִיצִירתיות דמיונכם. דעו להירתם בִּמסירות גם לסוגיות סבוכות הממתינות לליבון מחודש, לִפריצת קיבעונות, לגילוי דרכים חדשות.

חייבים להסתגל לשינויים, ובכל זאת יש עניינים בהם אין כלל מקום לשינוי.

בשבועות האחרונים הלך מעמנו הרב עמיטל זכרונו לברכה. כמנהיג, היה ידוע בממלכתיותו ובמתינותו, לפני כעשר שנים אמר לתלמידיו:

"חייו של אדם אינם הערך העליון. ישנם איסורים שעליהם אנו מצווים גם להיהרג. וגם לא לעבור, כך גם בחיי הכלל ישנם ערכים שהחברה והמדינה מחויבים להסתכן בעדם".

ובמילותיו של אלתרמן –  זמר הפלוגות:

[תמונתו של נתן אלתרמן, משמאל, היא נחלת הכלל]

"אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו"

בבאזל 1903, בִּנאום נעילת הקונגרס הציוני השישי,  אמר הרצל:

"אף לא לשנייה אחת ואף לא בהרהור אחד לא נטשתי את תכנית באזל (לבית יהודי בארץ ישראל). באחד הרגעים הקשים כשחשבתי כי אבדה כל תקווה... רציתי אכן להציע לכם גם הוראת-שעה...(הצעת אוגנדה). אך לאחר שהתוודעתי אל המתחולל בלבותיכם, אני רוצה לומר לכם עכשיו, בִּלשון אבותינו, דבר נחמה עתיק-יומין – שבאותה שעה עצמה הוא גם התחייבות לעצמי:

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

אף אתם, בכל יום וָיום תידרשו להגדיר וְלקבוע היכן עוברים קווי החפירות שהן חפירות חיינו. שם תידרשו אף בכל מחיר, להתעקש, להיאבק וּלְנצח.

אסיים בִּנבואת הנביא ירמיהו, הנאמרת בהרים אלה לִשארית פליטת יהודה בִּשעתם הקשה, לאחר רצח גדליה בן אחיקם:

"אם שוֹב תֵשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרוס ונטעתי אתכם ולא אתוש כי ניחמתי אל הרעה אשר עשיתי לכם. אל תיראו מפני מלך בבל אשר אתם יראים מפניו אל תראו ממנו נאום ה' כי אּתכם אני להושיע אֶתכם וּלהציל אתכם מידו. ואתן לכם רחמי וְריחַם אֶתכם והֵשיב אתכם אל אדמתכם" (ירמיהו מ"ב).

לו יהי.