[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי Operationalcow48. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]

במלחמת ההדלפות בין הדרג המדיני לצבאי נשבר לאחרונה שיא נוסף, כאשר הודלפו דבריו של תת אלוף אביב כוכבי, שהיה חבר בוועדת איילנד לחקירת אירועי השתלטות "שייטת 13" על המרמרה והשלכותיה. בסוגיה זו, צוטט כוכבי באומרו, לכאורה, כי: לא ניתן לגלגל את האחריות כלפי הדרג המדיני. כצבא הצגנו יכולת ואמרנו שהיא תעבוד. בפועל זה לא עבד. (הראל, 2010). (ויקיציטוט, 2014). 

כדרכן של הדלפות, לא נדע עד כמה הציטוט מדויק. אולם בהנחה שכך נאמרו הדברים, הקביעה הזו היא בלשון המעטה תמוהה. הבעיה העיקרית שצפה ועולה מהתנהלות שני הדרגים – המדיני והצבאי – בפרשה זו היא אותה רעה חולה שמלווה אותנו מאז שלהי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה: היעדרו של תכנון אסטרטגי-לאומי מסודר בשתי הרמות, וחוסר ידע לגבי הכלים המאפשרים תכנון כזה.

בימים אלה סיימה צעירה מוכשרת בשם סיוון תורג'מן את עבודת הגמר שלה לתואר מהנדס במכללה האקדמית בבאר שבע. סיוון בנתה מערך ניהולי במעבר בין יעדי הארגון לביצועיו. המקרה הלימודי שבו בחרה היה מלחמת לבנון השנייה, כפי שהצטיירה מרשימת הפעולות במלחמה שהובאו בסופו של החלק הגלוי של "דוח וינוגרד". סיוון מצאה מחד גיסא, "יעדים שהוצבו ולא נעשה דבר על מנת להשיגם", ומאידך גיסא "יעדים חשובים והכרחיים שלא הוצבו... משימות תלושות, יעדים חסרים, וגם, חוסר תקשורת בין הדרגים השונים".

מפתיע? לא ממש. החוט המקשר לאירועי ה"מרמרה" בולט לעין:

האם פעולת ההשתלטות על ה"מרמרה" נתפסה על ידי הדרג הצבאי כטקטית? האם נתפסה כאסטרטגית? איך תפס אותה הדרג המדיני?

ניתוח מערכתי של הסביבה המשימתית של הפעולה (לפני המבצע ולא בחוכמה שלאחר מעשה), של ה"שחקנים" השונים ושל קשרי הגומלין ביניהם ילמד, כי לפעולה השלכות החורגות בהרבה מהמימד הטקטי. האם עובדה זו הופנמה על ידי הדרג המדיני? האם הוצגו בפניו כל מגוון האפשרויות לצורכי בחירה והחלטה; והאם פעל כמתבקש מהאפשרויות הללו?

מאז מלחמת ששת הימים נשפכו הררי מילים בספרות המקצועית בתחום כשלי תהליך קבלת ההחלטות ברמת הביטחון הלאומי.

כך למשל הפריד ד"ר צבי לניר – בעקבות הפתעה האסטרטגית שניחתה על ישראל במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 – בין "הפתעות מצביות", שניתן למצות את מהותן והשלכותיהן במה שקרה באירוע ספציפי ל"הפתעות בסיסיות", החושפות מערכת מושגית (Mind Set) שחדלה להיות רלוונטית לסביבה. "הפתעות בסיסיות" נגרמות כתוצאה מפער רלוונטיות מושגי מתמשך, שלא הובחן ולא טופל לאורך זמן. ההגדרות של לניר נכונות ורלוונטיות גם כיום. במונחים שלו, הפתעת ה"מרמרה" היתה "הפתעה בסיסית" כזו (דוגמה נוספת ל"הפתעה בסיסית" היא, למשל, פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית).

משך שנים יצא פרופסור יחזקאל דרור – מהבודדים שעסקו בתכנון ברמה הלאומית בישראל – נגד היעדר התכנון ברמה הלאומית ונגד שיטות התכנון המקובלות. דרור, הטיף לצורך בשרטוט מגוון אפשרויות הפעולה של היריב, תוך מיפוי התרחיש האופטימי, הפסימי ואלה שביניהם (הפסימי שבאופטימי, האופטימי שבפסימי וכדומה). דרור טען בהקשר של מלחמת יום הכיפורים, שבאותה עת היה צורך לתת מענה לאותה אופציה, שהמחיר שלה, אם תתממש, יהיה מעבר ליכולתנו לשאת. רק בשל כך, ולא בשל ההתראה שלא הגיעה בזמן, טען דרור, היה צורך לגייס את המילואים.

כיום, קיימים פיתוחים מורכבים יותר של תכנון (כמו למשל, של פרופ' שלמה חסון מהאוניברסיטה העברית בירושלים), המכירים בהשפעת הדינאמיות הגוברת של המציאות שבתוכה אנו מתפקדים על התכנון, ונותנים לו את המקום הראוי. אולם, דומה כי השימוש בהם למטרות של תכנון לאומי עדיין בחיתוליו.

היעדרו של תכנון ברמה הלאומית והיעדר כלים בידי הדרג המדיני בתחום זה היה אחת הסיבות להקמת המועצה לביטחון לאומי, אולם, הדיון על קיומו של מוסד זה הפך למלחמה על טריטוריה ודומה שממלחמת יום הכיפורים עד לימינו אלה, לא התקדמנו מהותית בתחום התכנון הלאומי.

במלחמת לבנון השנייה עשה צה"ל שימוש כושל ולא שיטתי בהיבטים של תכנון, הלקוחים מ"תורת המערכות המורכבות", הכישלון במלחמה לא גרר ויכוח מקיף על אופן השימוש בתורה, אלא הביא להסרת ההיבטים הללו כליל מדרכי התכנון הצה"ליות.

תכנון של משימה, במציאות דינאמית המשתנה במהירות, שונה תכלית שינוי מתכנון בסביבה ליניארית (שהייתה בעייתית אף היא), שעליו מורגלים אלה מאיתנו שסיימו את קורס הקצינים בצה"ל. אז, היינו מגבשים דעה מה הצעד הסביר שיעשה האויב, ומול אותו צעד היינו מציבים תוכנית פעולה, על פי הבנתנו. על מנת "לקשט" את התוכנית היינו מוסיפים שתי דרכי פעולה אפשריות נוספות (דפ"אות), על מנת ליצור מראית עין של מגוון אפשרויות למחליט.

הדינאמיות של המציאות ומורכבותו של האויב מביאים למצב שבו מרכיב האקראיות גדול והסיכוי לספוג "הפתעה" סביר אף יותר ממצב שבו האויב יבצע את אותה פעולה שחזינו.

העובדה הזו חייבת להשפיע על התכנון הלאומי בשני מימדים עיקריים:

המימד האחד הוא בהקפדה על הצגת כל מגוון האפשרויות העומדות מול האויב בנקודת הפתיחה; ובאיתור דרך הפעולה הנבחרת שלו. דרך זו תיבחר לאחר שקילת היבטים שונים, שהיבטים כמו: הסבירות שפעולה מסוימת תתרחש; הנזק שהיא עלולה לגרום, אם לא נבנה לה מענה מתאים; ועוד..

המימד השני והרחב יותר הוא הניסיון להבין את מה שמכונה בשפת המערכות המורכבות"מושך", המכוון את האויב ומתווה את דרכו ולבנות דרך פעולה ש"תקריס" אותו ("מושך" מוגדר כ"תחום של אילוצים או מגבלות, הקובע איך תתפקד המערכת בתנאי סביבה שונים").

האם פעולת ההשתלטות על ה"מרמרה" נתפסה על ידי הדרג הצבאי כטקטית? האם נתפסה כאסטרטגית? איך תפס אותה הדרג המדיני? איך ניתן לנתק אירוע שלכל הדעות איננו טקטי טהור מהיבטיו האסטרטגיים? ניתוח מערכתי של הסביבה המשימתית של הפעולה (לפני המבצע ולא בחוכמה שלאחר מעשה), של ה"שחקנים" השונים ושל קשרי הגומלין ביניהם ילמד, כי לפעולה השלכות החורגות בהרבה מהמימד הטקטי. האם עובדה זו הובנה, מראש, על ידי הדרג המדיני? האם הוצג בפניו כל מגוון האפשרויות?

אם נחזור לדברי כוכבי (או למה שצוטט בשמו), גם אם מילא הדרג המדיני את שהתחייב ממנו בתחום התכנון, הקפיד ללמוד את מגוון דרכי הפעולה של האויב ובחן את השלכותיהן האסטרטגיות לפני הפעולה – גם אז לקה באופן חמור בשיקול דעת, שכל תלמיד אוניברסיטה זוטר, המשרטט את "הסביבה המשימתית" של האירוע היה עולה עליו.

אבל, אם לא עשה את כל אלה, הרי אשמתו גדולה פי כמה וכמה. זהו סוג התרשלות בתחומי התכנון הלאומי, שבמציאות הישראלית ולאור הניסיון המצטבר מאז 1967, הוא לא נסלח.

גם הדרג הצבאי איננו נקי. כיצד הוא תפס את האירוע? אם מדובר באירוע טקטי, מדוע פיקד עליו מפקד חיל הים ישירות? האם הפיקוד הזה תרם לשינוי התוכניות המבצעיות מרגע שאובחנה הפתעה או בלם סיכוי ל"התארגנות עצמית" ולאלתור על ידי דרגי השטח?

ולסיום, איך גורמים לממסד מאובן וקשה עורף לאמץ שיטות הפעלה שונות?

האם הפתרון הוא חקיקה, המגדירה את חובות הדרג המדיני בהקפדה לנתח את מגוון האפשרויות במקרים שהשלכותיהם על הביטחון הלאומי ברורות? האם חקיקה כזו ריאלית במציאות הישראלית המטורפת, שבה לכל פעולה של חייל או שוטר יתכנו השלכות רבות היקף?

מה דעתכם?

[לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]

מקורות

• הראל עמוס (2010), המשט לעזה | חבר ועדת איילנד תא"ל אביב כוכבי: צה"ל אחראי להסתבכות, לא הדרג המדיני, הארץ, 5/8/2010.