עיתונות-משטרה, יחסי אהבה שנאה

רפי יפה דובר המשטרה

[התמונה: פייסבוק, 2014]

[לקובץ המאמרים על הדוברות המשטרתית, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בקיץ 2011 סיים את תפקידו דובר המשטרה, נצ"ם רפי יפה - מהמוצלחים שבדוברי המשטרה עד היום, שהמפכ"ל דאז, דודי כהן, והמשטרה חייבים לפיקחות ולמקצועיות שלו את השינוי הדרמטי בתדמיתם באותה עת. דוברות המשטרה היא גוף שאוהבים לחבוט בו ולתלות בו את תדמית המשטרה המקרטעת. אולם, האמת הוא שהיא אחד הגופים האפקטיביים ביותר במשטרת ישראל. לדובר היוצא מוקדש הפוסט הזה, שגירסה מצונזרת שלו פורסמה ב"מראות המשטרה":

כמו שהישראלי הממוצע אוהב את הטלפון הסלולרי שלו ושונא את חברות הסלולר, כך אוהבת התקשורת את הדרמה והאקשן שמספקת לה המשטרה בזמן אמת; ושונאת את המחיר שהיא משלמת על כך; ואילו המשטרה אוהבת את החמימות הנעימה שבפרסום וביחסי הציבור ושונאת את השטחיות שבה היא נמדדת על ידי התקשורת ואת הכוויות הנגרמות לעיתים כתוצאה מקרבת יתר לאש.

ברמה האקדמית-תיאורטית קיים קונפליקט של ממש בראייה של שני הצדדים, האחד את רעהו:

בספרות המקצועית של שיטור ואכיפת חוק, התקשורת היא שותף טבעי וחיוני למשטרה לצורך מילוי תפקידה. על מנת שהמשטרה תמלא את תפקידה העיקרי – שמירת סדר החיים, היא חייבת לגרום לעיקר האוכלוסייה להישאר בצד הנורמטיבי. היא עושה זאת על ידי מעצר והבאה לדין של מספר קטן יחסית של עבריינים, ומתן הד גדול לכך על ידי התקשורת. כך משיגה המשטרה את הדימוי (הכוזב, לצערי) של "רשע ורע לו" שמאפשר לנו להתקיים כחברה.

הצורך האמיתי הזה בתקשורת הביא את המשטרה לפתח מערך דוברות מעולה יחסית לארגון ביורוקרטי (למרות שמשום מה, דווקא בתוך הארגון דומה שהוא מוערך פחות ממה שמגיע לו, וקיימת נטייה לרצות להעתיק את המודל הצה"לי, למרות הסירבול וחוסר הרלוונטיות שלו בעיתות משבר): המודל המשטרתי של הדוברות הוא מבוזר, גמיש ומהיר תגובה והוא עושה למשטרה ולמפקדיה הבכירים שירות גדול.

אבל תיאורטית, עבור התקשורת, המשטרה אינה שותפה אלא גורם שעליה לפקח עליו. התקשורת מהווה בתיאוריה, ולטעמי, גם במעשה, את אחד מאמצעי הפיקוח היותר אפקטיביים על המשטרה, והיא אמורה להקפיד ולשמור עליה שלא תחרוג  (Kleining, 1994); הבעיה היא, שפיקוח אינו הולך בד בבד עם שותפות.

בפועל, התקשורת חייבת ליצור שותפות – לא נוחה ככל שתהיה – עם המשטרה. עבור התקשורת, המשטרה היא מונופול על עניין ודרמה בזמן אמת, שמעטים הגופים שיכולים להתחרות בו, אם בכלל (מד"א אולי, שעושה זאת בצורה טובה מאוד, אבל זה נושא למאמר אחר...). משטרת ישראל היא אחד הגופים המסוקרים ביותר על ידי אמצעי תקשורת ההמונים  במדינת ישראל. כמעט בכל אחת ממהדורות החדשות מסוקרים אירועים שיש להם קשר ישיר או עקיף למשטרה ולעיתים מזומנות, המשטרה אף מוזכרת בהם באופן ישיר. הבעיה היא, שכדרכם של מונופולים, מחיר השירות גבוה. יש לה למשטרה את היכולת לנצל את הקשרים עם התקשורת למטרות של יחסי ציבור לבכירי הארגון, ולהשתמש בה ככלי במאבקים התוך ארגוניים. היא יכולה לתגמל מקורבים ולהיפרע מאלה בתקשורת שלטעמה פגעו באינטרסים שלה. דוגמה לכך היא, למשל, הבלעדיות שקיבלו ערוץ 2 וצוות עיתונאי ynet ב"כיסוי" הפסול של מעצרו המתוקשר של ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני.

שלומי לחיאני

[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי Lavis10 . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

פה הגענו לקונפליקט השלישי: השותפות הזו מאפשרת לעיתונאי מגוון של חומר, אך הופכת אותו לעיתונאי פחות טוב.  העיתונאי מוצא עצמו שותף להצגה לא מאוזנת של הדברים, תוך הישענות כמעט בלעדית על מקורות משטרה בשלב הראשוני של החקירה. משטרת ישראל בעזרת מערך הדוברים המבוזר שלה, "מציפה" את הכתבים בחומר. זכור לי כששימשתי דובר מרחב הנגב, שחומרים שהעברתי לעיתונאים היו מתפרסמים במספר עיתונים במקביל, מבלי שהעיתונאי ו/או העורך שינו בהם דבר. האופן שבה פועלת המשטרה מאפשר לכתבים להיות אפקטיביים במאמץ מינימאלי. הבעיה היא שזה ממכר. כשהכל מגיע לידיים בלי צורך לטרוח, אין רעב, ואין רצון לחפור. אין גם רצון "לשבור" את ההרמוניה עם הדובר.

שיתוף הפעולה הלא קדוש הזה בין המשטרה לכתבים המסקרים את פעילותה מביא, בין היתר, גם לתופעה המזיקה, המכונה בספרות המקצועית "משפט על ידי המשטרה" – הדובר המשטרתי הוא המקור העיקרי לבירור החשדות שבגינן נעצר החשוד, שפעמים רבות אינן מוכחות, ושהחקירה והפרסומים הפכו למכשיר ענישה העומד בפני עצמו. אבל עוצמת הסיפורים הללו וה"צבע" שלהם; כמו גם התחרות בין העיתונים מקשים על העיתונות לעמוד בפני הדחף ליצור כותרת מושכת ומרעישה, גם על חשבון האדם שנעצר ונלחם על חפותו. החשוד יכול, בנסיבות אלה, להימצא במצב נפשי קשה, כשהוא אינו נגיש, והעיתונאים אינם יודעים, לרוב, את גרסתו. לעיתים, אף אין לו בתחילה ייצוג משפטי (בנימיני, 2005).

שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נתן זלוצ'ובר, נוהג לטעון, שתקשורת היא עמוד הקלון המודרני בכיכר העיר. עמוד הקלון הזה אינו חלק מהענישה אחרי משפט. הוא סוג של ענישה מקבילה, לעיתים ללא קשר לעובדות המתבררות במשפט, ונזקו רב. כך לגבי אנשים וכך לגבי גופים שונים וסוגיות מסוימות. זכרו למשל את המהומה התקשורתית סביב החקירה בסניף הירקון של בנק הפועלים בחשד להלבנת הון, שגרמה נזק בלתי הפיך להשקעות בישראל, ושלא היה לה הד מקביל בבית המשפט.

[התמונה היא נחלת הכלל]

"משפט על ידי המשטרה", אגב, אינו משפיע רק על האיש ברחוב ועלולות להיות לו השלכות גם בבית המשפט. מי לנו יותר משופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, שטענה, כי "הסחף התקשורתי לגרסת המשטרה יכול להשפיע גם על ההליך המשפטי. גם השופטים הם בני-אדם...".

התקשורת איננה שותפה תמימה ביצירת התופעה הזו. היא לא חייבת להיות חותמת גומי, המאמצת ללא בדיקה את מדיניות הפרסום של המשטרה. על פי סעיף 12 לתקנון האתיקה העיתונאית[1], אסור לתקשורת לפרסם "שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה" לפני הבאתו לפני שופט, אלא אם כן יש בזיהויו עניין ציבורי. ועוד נאמר באותו סעיף, כי "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי, שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע, אלא אם נמצא אשם בדין".

על כל אלה אמר היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, כי "לא הופנמה בה (בתקשורת) די הצורך ההכרה, שמתפקידה החברתי החשוב נובעות לא רק זכויות אלא גם חובות מקצועיות, אתיות, מוסריות ומשפטיות". בן-יאיר הדגיש, כי "לעיתים יש בעיתונות מניפולציה של מידע, המתבצעת על ידי אנשי שררה וזוכה לשיתוף פעולה דווקא מצד העיתונאי, האמור להגן על הציבור מפניה" (אלון, 1997).

מפאת קוצר המקום, לא ניגע במצבים שבהם מופרת "השותפות הלא נוחה" הזו שבין המשטרה לתקשורת – בסוגיות של שימוש שעושה המשטרה, לעיתים, בדיס אינפורמציה – אם לצורכי חקירה ואם לצרכים אחרים – ובסוגיה הבעייתית של הוצאת צווי איסור הפרסום ומניעת המידע מהתקשורת, בעיקר במקרים שבהם מניעי המשטרה נחשדים כנגועים בשיקולים של יחסי ציבור.

למעט שני התחומים הללו, הנתפסים על ידי התקשורת כ"שבירת כלים", היא נוטלת חלק בשותפות הזו – בעידן הרייטינג הרב ערוצי – מרצון, מסיבותיה היא, אם כי בטח לא מאהבה. השותפות הזו תישאר תמיד מעין "ברית לא קדושה" המשרתת, לפחות מבחינת התקשורת, אינטרסים קצרי טווח, אך פוגעת בטווח הארוך במהות הדמוקרטיה ובתפקודה בתוכה.

מקורות

[1]   תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות ראה ב: www.amalnet.k12.il/sites/commun/law/frm_etica.htm

[לקובץ המאמרים על הדוברות המשטרתית, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

One thought on “עיתונות-משטרה, יחסי אהבה שנאה

  1. פיני פישלר כתב: האם אי פעם מצאתם את המשטרה מפרסמת באתר המשטרה או בדף הפייסבוק שלה חקירות כנגד שוטריה וקציניה? הרשעות? פסקי דין כנגדה? ביקורת בתי המשפט על פעולותיה? אף מילה. כלום. "פראבדה" של ממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *