[בתמונה: האלוף גרשון הכהן בסיום מחזור מב"ל בהר הצופים; מאוסף התמונות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

ב- 25 ביולי 2011 הסתיים, במזל טוב, מחזור נוסף (ל"ח) של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בטקס המסורתי באודטוריום הר הצופים בירושלים. כמנהגנו בשנים האחרונות, אנו מביאים את נאומו של האלוף גרשון הכהן. הנאום הזה שונה מהותית מה'בלה בלה' הרגיל ששומעים בטקסים הללו. זהו טקסט מורכב וקשה לקריאה, אולם לטעמנו, משמעותי ומרתק. שימו לב למשמעויות החבויות בין המילים, שחזקות אף יותר מהמילים עצמן...

ועוד נקודה למחשבה: האם הבכירים שהסבו שם ל'שולחן הכבוד' הבינו את הנאום? ואלה שהבינו - מה הם חושבים עליו...??

עם הערב הזה בציפיית ימי בין המיצרים לגאולת ירושלים, רגע לפני שובכם למשמרתכם, איש איש לתפקידו ושליחותו, התכנסנו למילים אחרונות של ברכת דרך.

על מה לא דיברנו במסע מרתק של שנה? ובכל זאת בשעת סיום לנוכח משפחותיכם ומנהיגי האומה אזכיר שנית, אני מצפה מכם למנהיגות חלוצית. שמענו יחד אנשים אומרים לנו כי חלוציות שייכת לעבר, מתמסרת לחלומות תובעניים, פוגעת ביכולת לממש את חוויית הרגע, אינה נחוצה עוד ואף מסכנת את הנורמליות הטובה. תם העידן ההרואי המדינה כבר הוקמה, ואיש לאוהליך ישראל. על ארצינו היפה מדברים בנימה של נוסטלגיה כמו בשירה של לאה גולדברג - "אז עוד היה לה ריח של ים/ של צדפים וקליפות תפוזים ושרב טרם קיץ/ והקסם הזה שנודע כחלום שחלמו פעמיים... ".

בן גוריון שראה בבהירות גם ענין זה אמר: "אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון. רק בתוך המדינה יש שכר וסיכויים למפעל החלוצי.

יש דברים שיעשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד, אבל משימות רבות לא יעשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות חיים חלוציות" (כוכבים ועפר 42). על היחלצות לפני המחנה מדובר בפרשת מטות, (פרשת השבת האחרונה). לבני גד וראובן המבקשים להשאר בנחלתם בעבר הירדן, אומר משה אמירה ישירה וגוערת, שאף לנו מוכרת היטב במשמעותה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?".

[מקור התמונה]

ומוסיף: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה', כה עשו אבותיכם בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בוא אל הארץ והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל!" (במדבר ל"ב) מול דרישתו של משה הם מבטיחים: אנחנו נעבור חלוצים לפני ה' למלחמה.לא לשווא שזור הדיון באזכור חטא המרגלים. כה גדול הפיתוי להאחז בכאן ועכשיו מענג, והמרגלים הרי דברו אמת וסיפרו בדיקנות: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" .

אלא שאת הסבל וחרדת המלחמה, גם ארץ טובה ופירות נאים לא בקלות מצדיקים.

טוב הארץ ופירותיה עדין לא עושים את הארץ לארץ יעוד שראוי בעבורה לסכן חיים, הרי ישנן תמיד גם ארצות אחרות ומקומות אחרים שכיף לחיות בהם...

"מי שיודע 'למה'", אמר ניטשה, "יכול לסבול כל "איך'". בשאלה זו התחבטו וכשלו דור המדבר, טרם כניסתם לארץ ואף אנו עסקנו בה בשנה האחרונה, במלוא כנותינו. הבנו היטב כי ברמת המנהיגות הבכירה אליה אתם מיועדים, גם אם יודעים באופן פיזי כיצד מגינים על הקיום, אם לא מובן ומוסכם למען מה מתקימים? מי אנחנו ומה זהותינו המצדיקים התעקשות להתקיים דווקא כאן, קשה להסתכן ולהמשיך לסכן את בנינו בהחלטות הרות גורל. במצוקה ידועה זו בשעות של חרדה וסבל, נמצאים גם בימינו האומרים "איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

בארי צימרמן – איש גבעת חיים תאר בדף הירוק, הלך רוח זה במתכונתו בת ימינו:

" העם נאסף איש על דיגלו, מקשיב היטב לדיווחי המרגלים דן וחוכך ומחליט לאור הנתונים המבהילים, לשבור את הכלים לבצע לאחור פנה, לבטל את הסנה להתנצל על המכות, להדחיק את התינוקות (שהושלכו ליאור) עושים סיבוב פרסה ומתחילים ללכת הפוך. עמוד האש ועמוד העשן נותרים מאחור, כמו שרידים של מנגל ענק, אוהל מועד עובר הפרטה המזבח המשותף נסגר..".

כן, בני אדם מתעיפים, ככתוב בשירה של רחל: "הן יצאנו בסך עליזים, עזים, לנתיבה רחוקה/... ובזה אחר זה עייפו כשלו, כרעו בדרכים".

בכל דור ודור, במקום בו עייפו אנשים בשולי הדרכים, חוזרים ונזקקים לכוחה הרענן של נאמנות חלוצית, נזקקים שוב לנחישותו של כלב בן יפונה האומר – "עלה נעלה כי יכול נוכל לה".

על משמעותה של ההחלצות לפני העם, לפני האלוהים, חשוב לי להדגיש את המילה לפני.  כמו בציווי לאברהם – "אני אל שדיי, התהלך לפני והיה תמים" קום והתהלך גם למקום שאיש לא צעד בו, למקום שאיש עוד לא הותיר בו עקבות וסימני דרך, גם אל ההתהוות שטרם נוצרה, גם למקום שאיש מלבד החלוץ ההולך לפנים, עוד לא הגדיר בו כתב מינוי עם משימה ויעוד.

זה המקום בו נבחנת מנהיגות חלוצית, זו השעה הרת הגורל עליה נאמר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד עולמו בשעה  אחת" (עבודה זרה) זו התהלכותו של משה מהרגע בו אמר "הנני שלחני", מתהלך כחלוץ לפני האלוהים ולפני העם. והיא המביאה אותו להעיז לשבור את הלוחות. וכי מי יכול היה לאשר לו והלוחות מעשה ידי אלוהים?

[בתמונה: Rembrandt Harmensz. van Rijn 079; התמונה היא נחלת הכלל]

בפסוק אחרון בתורה נאמר: "ולכל היד החזקה ולכל המורא  הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". שואלים חז"ל: ומה עשה משה לעיני כל ישראל? ועונים: "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעינהם, על פי דעתו שלו שיבר את הלוחות, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שיברת!" ישר כוחך ששיברת" (שבת פ"ז). זו תמצית ציפייתי מכם, זו תכלית החלוציות: להחלץ לפני המחנה להעיז לעמוד לשעת מבחן שאיש לא עמד בה עד כה.

במקום בו עומד אדם לפני המחנה, שם ואולי רק שם מתגלה האדם בשיא חרותו, במלוא בחירתו החופשית. זה המקום בו עמד בימי השואה אנטק צוקרמן בשובו מהשטח הסוביטי אל אזור הכיבוש הגרמני – אל אחיו היהודים בגטו ורשה: "הלכתי בידיעה ברורה לאן אני הולך ראיתי תהום פעורה לפניי והלכתי בעיניים פקוחות ... איש לא מינה אותי, יש רגע שאתה נוטל על עצמך את האחריות ואת השליחות מרצונך הטוב" (צוקרמן 109- 110).

זו ציפייתי מכם, להענות מרצונכם הטוב לצו ליבכם לאשר ישר בעיניכם. כמו בימי ספר שופטים, בימים בהם "איש הישר בעיניו יעשה".

בימים בהם דבורה שופטת את ישראל תחת תומר, על אם הדרך, לא מתוך היכל ספון, ויפתח הגלעדי, נקרא מארץ טוב להושיע את ישראל, איזה מב"ל הוא סיים? הם היו נאמנים לישר בעינהם ואיש איש בדרכו הושיעו את ישראל. מתוך הישר בעינהם נחלצו להגנת העם, חופשיים מנוהלים מסורבלים, בלי שיקולי כסת"ח, בלי הרהור ודאגה על איך מגיעים לפנסיה בשלום.

[מקור התמונה משמאל]

לבסוף, הוויית החלוץ כרוכה בהבנה שהעתיד אליו נכספות העיניים מתחיל במבחן הממתין לפתחנו כבר כאן ועכשיו. אדם להנאותיו מה יש לו בחייו? אומה המתמסרת להנאותיה מה יש לה בחייה? ומה יספרו לה מנהיגיה ביום פקודה? ומי שישתעבד לדחף הרגע יחמיץ את השעה. בין הרגע החולף אל תקוות החזון מתהווה השליחות החלוצית כגשר צר הנבנה יום יום מן הכאן ועכשיו אל התקוה הרחוקה.

כאן נדרשה תמיד ונדרשת גם היום שליחות גדולה. גם האל התנ"כי  מתנהל כנראה במתח הזה בין הרגע הנוכח לבין תקוות העתיד. ככתוב בישעיהו: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה'" (ישעיה נ"ד).

לו יהי, חזקו ואמצו עלו והצליחו.

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']