בימים אלה מסיים אלוף גרשון הכהן חמש שנים כמפקד המכללות הצבאיות, ובתוכן, המכללה לביטחון לאומי. להלן דברים שנשא בטקס העברת המינוי למחליפו, לאלוף יוסי ביידץ. כתמיד, הנאום הזה מהווה שעור טוב בסוגיות של מורכבות, מנהיגות ופיקוד צבאי והחינוך לערכים ומקומו בצבא.

למפקד מבצעי מבחן התוצאה הוא מבחן עליון, אבל מה מבחן התוצאה של מפקד המכללות?

כמובן, ישנם ממדים בהם התוצאה הפיזית מדברת בעד עצמה: בנינו כיתות לימוד, בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם), במכללה לביטחון לאומי (מב"ל), מיסדנו את הפו"ם המשותף למפקדים, המחנה השתנה לבלי הכר.

ובכל זאת ברור שלא זה מבחנו העיקרי של מפקד המכללות, בודאי לא מבחנו המהותי של מפקד המב"ל.

בביקור מפקד המכללה המלכותית הבריטית ללימודי ביטחון (The Royal College of Defence Studies – RCDS  ) הוא אמר לי "הייתי בבנייני מב"ל בבחריין, בקהיר, בדמשק ובעמאן, איזה בניינים רבי רושם, אבל מה עם התוכן? ואצלכם –           "what a content…"  , ועדיין נשארת פתוחה שאלת היסוד – מה באמת השגתי?

לא אני יודע מה השגתי, וגם החניכים לא ממש יודעים, גם אם הם ממש שבעי רצון.

בדיון המטה הכללי של צה"ל על מב"ל ב- 1967 אמר האלוף הרצל שפיר: "בדרך כלל שנת הלימודים זכתה לשבחים. האם זה מעיד שהייתה רלבנטית?"

וגם היום נכונים דברי רב-אלוף יצחק רבין, שאמר ב- 1962 בהיותו סגן הרמטכ"ל: "חסרונה של תוכנית הלימודים במב"ל הוא בכך, שאינה מבטיחה לימוד רציני, אלא החלפת דעות טובה, יותר או פחות, בהתאם לרמת החניכים ולרצונם לעסוק בנושא".

ובכן, ממש השתדלתי שהלימוד יהיה רציני ובכל זאת – מבחן התוצאה נשאר פתוח – בציפייה לבאות.

בחרתי לומר משהו גם על מקומם של ערכים וחינוך להם, במערכת ההכשרה עליה הופקדתי.

יום אחד בפתיחת דיון מטכ"ל, עם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, לקח האלוף שטרן את זכות הדיבור ואמר: "הרמטכ"ל, גרשון פוגע לנו בערכים!" הוא התלונן על שני מעתיקים בפו"ם שאמנם נענשו, אך לא הודחו.

בקושי רב הסברתי שוב ושוב, שמימוש ערכים הוא סיפור מורכב, זה לא עניין לתחשיב מתמטי ולתגי מחיר קבועים ראש.

באותו האופן, בדיבור על תבונת המעשה האסטרטגי, התקשיתי כל פעם מחדש כשביקשתי להסביר שהוא כרוך לעיתים גם במידה נחוצה של עורמה, ומה לעשות שמותר האדם מן הבהמה מתבטא לעיתים בעצם היכולת לשקר. בחצי אירוניה אמרתי: "לא פלא שמצאנו עצמנו נעדרי תחבולה, הרי את כל התחמנים הדחנו כבר בבה"ד 1".

אכן, לפעמים בחכמת חיים של הוויית המעשה, כולנו יודעים עד כמה נחוץ לדעת גם לעגל פינות. גם את האמת הצרופה ניתן לומר ביותר מדרך אחת ובמיומנות של רגישות נאותה, ובכל זאת, יש לעיתים גם רגע של אמת אחת מוחלטת, כזו שיש רק דרך אחת ויחידה להציג אותה. פרשת השבוע, פרשת וישב, מלמדת משהו על חיוניותה של אמת כזו.

דברי ימי יעקב, מרגע לידתו, רצופים עורמה ומרמה כפי שניתן ללמוד משמו, יעקב וכפי שכתוב: "והיה העקוב למישור" – עקוב הוא ההפך של ישר. קניית הבכורה, גניבת ברכת יצחק, עסקיו עם לבן הארמי וכך הלאה – הכל עקום.

יכול להיות שלא הייתה לו ברירה, אבל בניו ממשיכים בכך, הולכים ומסתבכים בתחבולות של מרמה. אל מול שכם בן חמור המבקש את יד אחותם הם עונים במרמה בהצגת התנאי שימולו בשר עורלתם.

הם כנראה ציפו שהתנאי הזה לא יתקבל, לא ציפו שזה דווקא כן יתקבל.

בקיצור, כולם שם משקרים את כולם, עד כדי מכירת יוסף, שלאחריה מרמים גם את יעקב אביהם באומרם "זאת מצאנו הכר נא הכותונת בנך היא אם לא".

יהודה במעשה תמר, הוא הראשון במשפחת יעקב הנחלץ ממעגל המרמה.

בשעה שסיפרו ליהודה: "זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים" הוא חרץ דינה בהכרזה:  "הוציאוה ותישרף". הכל היה יכול להסתיים בשריפתה. איש לא היה יודע חוץ ממנו את הסוד הנורא המתגלה רגע לפני העלתה למוקד, ואז לנוכח פני העדה, היא מכריזה "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה," ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" לנוכח הקהל, למרות מחיר ההשפלה, יהודה בחר באמת.

ללידת התאומים בני תמר נותנים המפרשים כותרת "לידתו של משיח". לפי הפשט, לידתו של משיח היא לידת פרץ אבי שושלת בית דוד... בחרתי להציע כאן פרוש קצת אחר.

"לידתו של משיח" זהו רגע לידתה של האמת. רגע ההיחלצות מכרוניקה של שקר מתמשך, ועל כן זהו גם רגע של הולדת ליהודה הנולד מחדש ברגע ענק ומיוחד שכזה כאיש-אמת. זהו גם למעשה, רגע ההולדת של התאומים זרח ופרץ, הם הרי לא היו נולדים לעולם אם תמר הייתה נשרפת באש. ברגע אמיץ אחד יהודה מוליד את עצמו ואת בניו לדורותיהם. על כגון זה נאמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת". במבחן הזה קנה את בכורתו. זו ההעדפה העקרונית בה מעדיף הסיפור התנ"כי את הבכורה הנרכשת על פני הבכורה המולדת.

זו גם העדפתה של המערכת הצבאית.

לאור רעיון זה, בשנותי במכללות, ביקשתי להכיר ולהבחין באותם רגעים ייחודיים בהם יש לאמת רק ניסוח אחד, בו אין דרך אחרת אלא להעיז ולגלות אותה בבהירותה, בשיא פשטותה גם אם היא משפילה וכואבת. זהו שנאמר "תיתן אמת ליעקב", ועד היום מתקשים בני יעקב להגיע לזה.

על היכולת להכיר בנחיצותו של רגע של אמת עומד לעיתים כל המבחן הפיקודי, כל המבחן החינוכי. כמחנך השתדלתי לעמוד במבחן הזה.

ליוסי (הכוונה למחליפו – האלוף יוסי ביידץ) שעמד במבחנים כאלה, ופעם אחת בימי "חומת מגן" אף זכיתי להיות לו שותף, אני כמובן מאחל הצלחה.

רחל המשוררת, בשירה "מנגד", מתארת את משה בהר נבו:

קשוב הלב האוזן קשבת,

הבא? היבוא ?

בכל ציפיה יש עצב נבו...

פרוש כפיים, ראה מנגד

שמה אין בא,

איש ונבו לו

על ארץ רבה

(רחל, חורף תר"ץ; התמונה שמשמאל ולמעלה היא נחלת הכלל)

כל איש ונבו שלו, כל בעל שליחות ועצב נבו שלו, על מה שלא זכה ולא יזכה להשלים. עם הבנה זו של תודעת סיום מבקש משה למרגלות נבו, " יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר, איש על העדה אשר יצא לפניהם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין לו רועה.." (במדבר כ"ז).

אומר המדרש: "למה היה משה דומה?

לרועה נאמן שאמר בעל צאנו "הסתלק מצאני" אמר איני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתיי".

על כן אמר יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש אל העדה:

"ריבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהם, אין דעתו של זה דומה לדעתו של זה ובשעה שאני מסתלק מהם בבקשה ממך, אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. שידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד...".  (ילקוט שמעוני)

על בקשה זו אומר האלוהים למשה: "קח את יהושוע איש אשר רוח בו",  גם אתה יוסי (האלוף הכהן פונה אל מחליפו) – איש אשר רוח בו.

היכולת הזו לסבול, כל דעה ודעה להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד היא מבחן עליון למחנך ובמיוחד למפקד המכללות. בהיבט הזה הבחירה בך ראויה ומשמחת אותי.

 כמו משה עם יהושע למרגלות הר נבו, אני מאחל לך יוסי, לחצות את הירדן, להגיע למחוזות חדשים, גם להשלים סוף סוף את הבניה והמעבר לירושלים וכמובן חזק ואמץ.