[לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]
בשנת 1994 פרסם הנרי מינצברג - מחשובי מומחי הניהול של המחצית השנייה של המאה העשרים - את הספר "עלייתו ונפילתו של התכנון האסטרטגי". למרות שעברו כמעט שני עשורים מאז פרסומו, הוא רלוונטי מאוד למציאות הניהולית של ימינו:
כאשר נכנס התכנון האסטרטגי לחיינו באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת - טען מינצברג - הוא נתפס על ידי מנהלים כדרך הטובה ביותר לתכנן וליישם אסטרטגיות, על מנת לשפר את התחרותיות של כל יחידה עסקית. נאמנים לשיטת חלוקת העבודה של פרידריך טיילור, הם הפרידו תחום זה מהתחומים הקיימים ויצרו פונקציה חדשה, המאוישת על ידי מומחים: המתכננים האסטראטגיים.
מהמומחים הללו ציפו המנהלים לייצר עבורם את האסטרטגיות הטובות ביותר כמו גם הוראות מפורטות, כיצד לבצע אותם, כך שלא ישגו. זה כמובן לא בדיוק עבד, וב- 1994, קבע מינצברג בספר כי התכנון האסטרטגי רחוק מאוד מהמעמד שלו זכה בשנות הששים, למרות שרק מעטים מבינים את הסיבה לכך: קיים הבדל מהותי בין תכנון אסטרטגי לחשיבה אסטרטגית!
יתרה מכך, פעמים רבות, התכנון האסטרטגי הורס את החשיבה האסטרטגית, בכך שהוא גורם למנהלים לבלבל חזון אמתי במניפולציה של מספרים. הבלבול הזה נמצא ממש בליבת העניין: האסטרטגיות המוצלחות ביותר הן פועל יוצא של חזון, ולא של תכנון!
תכנון אסטרטגי - כפי שהוא מבוצע בשטח - עוסק בניתוח חזונות ובאסטרטגיות מוכרים וקיימים. כאשר חברות מבינות את ההבדל שבין תכנון אסטרטגי ל- חשיבה אסטרטגית, הם יכולים לחזור לתהליכים הנכונים של תהליך יצירת האסטרטגיה: לכידת הידע - הגלוי והסמוי - שהמנהלים לוכדים מהמקורות השונים שבידיהם, ויצירת סינתזה ביניהם, שתמצא ביטוייה בחזון.
[תמונתו של מינצברג למעלה משמאל היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Personeelsnet לאתר flickr]
מינצברג מציע לנצל את משבר התכנון האסטרטגי , לא כדי להיפטר מהמתכננים, אלא כדי לתעל אותם לעבודה נכונה, שהיא אספקת נתונים כדי להרחיב את הדיון בדילמות, ולא כדי לתעל את הדיון למציאת התשובה ה'נכונה', לכאורה. המתכננים צריכים לשמש זרזים לתהליך יצירת האסטרטגיה, על ידי סיוע ועידוד מנהלים לחשוב באופן אסטרטגי, וסיוע בפירוט הצעדים לביצוע החזון. ההגדרה המחודשת של תפקיד המתכנן תאפשר לחברות להטמיע את ההבדל בין תכנון ל- חשיבה אסטרטגית.
