[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]
אני נוהג להביא פה מידי פעם דברים של האיש המיוחד הזה. להלן , עם הרבה חומר למחשה: - האם הקולקטיב עדיין חשוב מן הפרט והאם יש לפרט ערך במדינה כמו שלנו, ללא הקולקטיב? - האם חקלאות היא מקצוע ככל מקצוע והמגזר הכפרי הינו מגזר ככל מגזר או שעדיין עצם קיומו הוא שאלה של ביטחון לאומי, בפרט באיזורי הספר והגבול. מה זה אומר על חלוקת המשאבים הלאומיים שלנו? - מי החלוצים של המאה ה- 21 אחרי שבני הקיבוצים ויתרו על הבכורה? האם יחזרו לקדמת הבמה או שתפקידם ההיסטורי נגמר? - לאן הולכת התנועה הקיבוצית בעתיד?
האלוף גרשון הכהן עסק בסוגיות הללו בטקס חניכת אנדרטת הקיבוצים:
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מכבודי חבריי התנועה הקיבוצית, מפקדים לוחמים ומשפחות שכולות,
המפעל הקיבוצי הוא מפעל חלוצי יחיד במינו, אין לו אח ורע בתולדות האנושות. באופן בלתי נמנע, לצערנו, בהתמסרות לכינונו וביסוסו של מפעל בהיקף כזה, נכרך מחיר וכאן במקום המופלא הזה, מובא לביטוי המחיר הכבד המעיד גם על גודלו והיקפו של המפעל.
אימי, בת חלוצים, הייתה שרה לי מידי ערב את שירו של עמנואל הרוסי שנכתב במאורעות 1929:
"שכב בני שכב במנוחה... בוערת הגורן בתל-יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן אך אתה לבכות אל תוסף, נומה שן תישן, לילה לילה אש תאכל חציר וקש, אסור להתייאש מחר נתחיל מחדש..." (בתמונה: עמנואל הרוסי)
רחשי לב חלוציים אלה נטועים בליבי עוד מחלב אימי ועל כן בהזמנתכם אליי לעמוד כאן עמכם הענקתם לי זכות הראויה בעייני להוקרה ותודה.
כבן לידעיה הכהן, איש תנועת בני עקיבא, ממייסדי קיבוץ סעד בנגב הצפוני, כנכד לנתן גרדי שעלה לארץ עם אנשי "החלוץ" בקבוצת החלוצים של טרומפלדור והיה ממייסדי הפועל המזרחי – בין היתר ארגן את קבוצת ההכשרה שעלתה ב-1937 לטירת-צבי – החברה הקיבוצית והאידיאל הקיבוצי היו לי, מאז ילדותי, מקור השראה ומודל לחיים. בשלושה ממדים עיקריים, בעיקר בהיבטי המאמץ הביטחוני והאחיזה בקרקע, תרמה התנועה הקיבוצית לכינונו וביסוסו של המפעל הציוני בארץ ישראל:
הממד הראשון כרוך בעצם ארגון צורת החיים שכה התאימה למבחני השעה. על מנת לממש מפעל מהפכני חייבים ליצור כלים מהפכניים והקיבוץ היה באותם ימים סוג של סטרט-אפ אנושי-חברתי לצורת חיים חדשה, בלעדיה לא ניתן היה לרכז את הכוח הנדרש ואת משאביי הרוח על מנת לעמוד בתלאות הרבות.
צביה לובטקין, בדברה על מקורות העוצמה ללוחמי מרד גטו וורשה - שבימים אלה מלאו לו שבעים שנה – הצביעה על תודעת הקולקטיב, שאיפשרה באותם ימים לאותם צעירים וצעירות, חברי תנועות הנוער את עוצמת הגבורה והשליחות: "... כוח מוסרי זה מניין בא? יכולנו לעמוד בגטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד. כל יהודי הועמד בדד מול גורלו, יחיד ועזוב מפני האויב כביר הכוח, אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאיפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו". זו הייתה בתמצית תרומתה העיקרית של צורת החיים הקיבוצית, שהייתה מקור השראה גם לארגון דפוסי הקיום של חבריי תנועות הנוער באותם ימים נוראים בגטאות. זו הייתה התרומה גם בארץ ישראל עבור כל עולה שמצא בית וקבוצה כבר בצעדיו הראשונים בארץ. צורת החיים הקיבוצית, היא שהצליחה באותם ימי בראשית להעניק לעולים מקום שהיה עבורם משפחה בית ומולדת. בכך היה הקיבוץ לסמל לאומה היהודית המחדשת חייה בארץ מולדת והאירה בגולה ובארץ אור של תקווה חדשה ובשורה עבור כל אדם נאור, כרעיון שחרת על דיגלו לא רק גאולה לאומית, אלא גם את גאולת האדם משעבודיו המוכרים.
הממד השני בתרומת התנועה הקיבוצית נוצר בעצם הפריסה ההתיישבותית שבימי מאבק ומלחמה קבעה באחיזתה בקרקע את גבולות המדינה שבדרך.
שמעון אבידן – כתב על התנועה הקיבוצית בהגנה ובמלחמה:
"בכל שלבי ההתבססות של העם היהודי בארצו היו הישובים החקלאיים הגורם העיקרי אשר איפשר את ההחזקה הממשית במרחבי הארץ .... אין לתאר את אפשרות הקיום היהודי בארץ ישראל בלי נושא ביטחוני זה. נקודות הישוב החקלאיות היוו תמיד את חוט השדרה של התנועה הביטחונית.... החל מגילוייה הראשונים כמעט ולא נמצאה דמות בכל מסכת הגבורה של "השומר" וקבוצות ההתגוננות הראשונות, שלא צמחה מתוך תנועת הפועלים השיתופית. מאז ומתמיד הייתה קיימת שלמות בין ההאבקות עם השממה לבין השמירה על השתיל הרך, השדה שנזרע והבית שנבנה. בזכות אלה הוצבו גבולות ונקבעו עובדות היסטוריות ...."
מי היה מאמין! בימים אחרונים נפגשתי עם קבוצת כלכלנים מוכשרים העוסקים בחישובי עלות תועלת, בגיבוש המלצה לשאלת ההצדקה הכלכלית לקיומם של ישובים חקלאיים בקווי עימות. אלמלא לדוגמא היה קיבוץ נחל-עוז מתקיים בכזו סמיכות לגבול עזה, אולי היה לצבא קל יותר לנהל את פעילותו הביטחונית. תודה לאל, לא קציני צה"ל שואלים שאלות אלה. אבל הן אכן נשאלות ומובאות לדיון ע"י אנשים שכנראה אין להם בחייהם רציונל אחר מלבד רציונל כלכלי. זו בעיני תמצית פולחן "עגל הזהב" וכאן במקום הזה – מול קיר השמות – והאנשים הנאמנים היושבים כאן, אכן מובן היטב שישנו למרות הכל סיפור והגיון אחר והוא הסיפור הממשמע את חיינו בארץ זו. הממד השלישי בתרומת התנועה הקיבוצית, מצוי בחינוך לחלוציות, לעמל ולערכי שליחות. בעוצמת ערכים אלה הצטיינו בני התנועה הקיבוצית בכל שליחות לאומית ובעיקר בתרומתם רבת השנים לצה"ל. אין לתאר את בנין כוחו ורוחו הלוחמת של צה"ל ללא העוצמה והערכים שהביאו לצה"ל בני הקיבוצים וחברי תנועות הנוער החלוציות, שייעודם היה מוכוון באותם ימים, להגשמה במפעל ההתיישבות הקיבוצית. זו בשורת השליחות וההקרבה שפיעמה וממשיכה לפעם בין שורות הלוחמים בכל יחידות צה"ל. בארבעים שנות שרותי בצה"ל זכיתי לשרת עם מיטב בני התנועה הקיבוצית בינהם רבים שהיו מפקדיי פקודיי ואחים לנשק ולאמונה. אחטא לחבריי הרבים אם לא אפרט שמו של כל אחד ואחד והם רבים מאוד, אך לא אוכל.
אני מאמין כי עוד נכונו לתנועה הקיבוצית תפקידים משמעותיים בעיצובה של מדינת ישראל לקראת הגשמת חזון הנביאים וחזון בן גוריון להיות אור לגויים.
בתשובה לשאלה שהוצגה למרטין בובר (בתמונה משמאל) על ידי ברל כנצלסון – "משום מה חייבת בניית ארץ ישראל להיות סוציאליסטית? ", ענה מרטין בובר בהרחבה: (הקדיש לסוגיה פרק בספרו נתיבות באוטופיה)
"אמנם סבור אני שראוי לה לבניית ארץ ישראל שתהיה סוציאליסטית, אלא שאיני מאמין שהיא "חייבת" בכך... אין כוונתנו איפוא להכרח מוחלט. אלא שמותר לנו להשתמש במילה זו בקשר מסוים, דהיינו שהיא מחוברת ל"אם", רשאים אנו לומר: אם שומה עליה, על בניית ארץ ישראל שתצליח באמת, מוכרחה היא להיות סוציאליסטית....
רשאים אנו להאמין בכך כי במתרחש כיום בארץ ישראל נושקים רוח ומציאות... החיים הסוציאליסטים המתנהלים כאן גדלו לכאורה בלא כוונת מכוון, אלא מתוך כורח התנאים הנתונים בלבד, אולם לעולם לא היו לובשים צורה זו, אלמלא הוליד הרעיון החי בקרב האנשים שהתחברו תמונה של חברות אנושית, שעליה חלמו ואותה מגשימים עתה, בהתחברותם, התגשמות של יצירה. מחשבתם מונעת אומנם מכוח העקרוני-אידיאולוגי, אולם הרוח החולם והפועל בקרבם גדול ממחשבתם. באחד הימים יכירוהו ישובו ויכירוהו". בדבריו אלה ראה בובר את צורת החיים השיתופית כרעיון פורץ דרך, כבשורה המעניקה לא רק לישוב בארץ ישראל אלא לכלל האנושות תקווה לתיקון עולם.
זו הייתה דרכה ומשמעותה של התנועה הקיבוצית בימיה הגדולים והישגיה יהיו לעד ציון דרך – לעם ישראל ולאנושות. לו יהי.
אלוף גרשון הכהן
