[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]
עודכן ב- 13 באפריל 2023
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
זהו מאמר ראשון מתוך שניים על חסיד אומות העולם, יאן קרסקי. למאמר השני לחצו כאן:
* * *
יאן קרסקי – חסיד אומות העולם, פולני שהצליח לחדור לגטו ורשה, ראה צילם והגיע למערב במאמץ להתריע, נפגש עם מנהיגים בארה"ב ובאנגליה, מצא לנוכח שואת היהודים, אטימות ואוזלת יד. לפני כעשרים שנה מעל במה בארה"ב אמר:
" שואה ליהודים לא יכולה לחזור שנית. מדוע?
האם מכיוון שהאנטישמיות נמוגה?
ממש לא, היא ממשיכה להתקיים בעוצמה מתחדשת.
האם בגלל שהרוע נמוג?
גם לא – גם כיום, בני אדם יכולים, לחולל זוועות עד כדי רצח עם. שואה יכולה אם כן להתקיים שוב. בכל זאת שואה ליהודים לא יכולה לקרות שנית כי קיימת מדינת ישראל."
ומה יש במדינת ישראל שימנע שואה?
מדינת ישראל הוקמה בכוח אמונתם ותקוותם של מייסדיה, בהם גם מאות אלפים ניצולי שואה שעלו אליה באמונה ובתקווה. הם הפיחו רוח גדולה בשורות הלוחמים במלחמת העצמאות, הם השתלבו אחרי המלחמה בהקמת התשתית בשדות, בתעשייה ובכל התחומים. פעלו בחריצות ובכישרון מכוח אמונתם ותקוותם.
כולם מכירים את האמירה: "איש באמונתו יחיה" אין פסוק כזה בתנ"ך. בתנ"ך כתוב: "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד') הצדיק חי בכוח אמונתו – במיוחד בימים של מאבק ומצוקה.
כשהייתי מפקד אוגדה 36 בגולן, קיימנו ערב אחד במפקדה בנפח, פגישה עם אלוף פיקוד הצפון של אותם ימים, בני גנץ ומפקד כוח האו"ם בגולן, גנרל פולני. בני גנץ סיפר למפקד האו"ם, על ביקורו בשבוע הקודם במחנות השמדה בפולין. השיחה כאילו נחסמה. במאמץ לפתח אותה הערתי שככל הידוע, לאמונה היה תפקיד משמעותי ביכולת האסירים לשרוד את זוועות אושויץ. סיפרתי שזה התגלה כנכון גם לגבי אסירים פולנים קומוניסטים לא יהודים. לאמונתם הקומוניסטית, היה תפקיד ביכולתם לשרוד. הגנרל שאל בתמיהה: אבל רובם ניספו, אז איפה עזרה האמונה? התאמצתי להסביר לו שהוא טועה. אמונה לא נבחנת בציפיה לנס ובהצלה על ידי הנס. היא נבחנת בכוח לפעול ולהאבק – גם במקום שהוא גיא צלמוות. כך שרו הפרטיזנים בשירם הידוע:
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא..."
ברגעי האימה בשיא האפילה, הם שרו על אור יום שהנה עוד יעל ויבוא. ומנין שאבו את הכוח לשיר בשעות הקשות ההן על יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא? מכוח אמונתם הם הצליחו לאחוז בכל מאודם בתקווה.
כך שרנו גם אנחנו הלוחמים בימי מלחמת יום כיפור – עם שירה של נעמי שמר:
" עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי".
זה עניין של החלטה מודעת, להיאחז בכוח האמונה, דווקא במפרש הלבן באופק שהוא בודאי קטן וכמעט חסר עוצמה, אל מול הסערה ההולכת ובאה בענן שחור כבד.
זו השעה בה מתגלה כוחה של אמונה יהודית: בעוצמת התקווה.
ברטולט ברכט לעומת זאת, כמשורר גרמני שלא שיתף פעולה עם הנאצים כתב באותם ימים:
(ראו תמונתו של ברכט משמאל)
"ימים חשוכים.
האם שרים שירים בימים חשוכים?
כן שרים שירים בימים חשוכים
על מה שרים? שרים על ימים חשוכים."
בימי האופל ברכט שר על האופל, יהודים למרות הכל שרו גם על אור ותקווה.
ומנין הכוח הזה?
הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות מספר כיצד הונח בבקעה מלאת עצמות ונשאל: "התחיינה העצמות האלה?"
והחזון הנבואי מבטיח כי תיפח בהם הרוח וישובו לחיות. גם בחזונו היו אלה הספקנים " האומרים יבשו עצמותינו אבדה תקוותינו נגזרנו לנו" (יחזקאל ל"ז)
ומול ספק זה אנו שרים בהמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותינו" חברי שלחמו במלחמת יום כיפור, היו בחלקם הגדול בנים להורים ניצולי שואה. באותם ימים ראיתי הורים אלה במלוא גבורתם, במלוא תקוותם. הייתה זו עוצמת אמונתם בכוחה שרדו את התופת, ובכוחה נבנתה מדינת ישראל.
בברכות השחר, יהודי אומר "ברוך שלא עשני גוי / ברוך שלא עשני עבד"
שאלו את הרב ש"ך, כפי ששר ומספר יונתן רזאל, באחד משיריו, "מדוע לא אומרים ברוך שעשני יהודי, ברוך שעשני בן חורין"? ענה הרב ש"ך: הקב"ה עושה שלא תהיה גוי, אתה עושה שתהיה יהודי, הקב"ה עושה שלא תהיה עבד, אתה עושה שתהיה בן חורין. יש קשר בין הרעיון שאדם יהודי עושה בעצמו שיהיה יהודי, לבין הרעיון שאדם עושה בעצמו שיהיה בן חורין. להיות יהודי ולהיות בן חורין זו תכונה הנבחנת ומכוננת עצמה יום יום במעשיו של אדם, במאבקיי יומו היוצקים תוכן לזהותו ולחירותו. כאן בא לביטוי כוח האמונה: הידיעה שיש תקווה ותוחלת למאבק, יוצרת את הכוח למאבק.
נהדר, אך אל תשכח אלוף יקר, שחלק גדול מזוועות העולם ומלחמות רבות ניזומו עקב אמונות דתיות. ההיסטוריה מוכיחה שלא תמיד הכוח המניע של האמונה מוביל לפעולות חיוביות.