[לפוסט המקורי באתר דואלוג]
פוסט חדש של יותם הכהן, שבשל הרלוונטיות שלו לתכני אתר זה הוא מובא פה בשלמותו: בשל ההיצמדות לדפוסי חשיבה טקטיים, טוען הכהן, אין לישראל בעצם אסטרטגיה לטיפול באירועים כאלה...
הכל באותו המקום
כאשר פרצו לוחמי סיירת מטכ"ל, מחופשים לטכנאים, למטוס הסבנה, רב היה הידוע על הנסתר. השטח היה מתוחם ומגודר, מספר המחבלים נרשם, רק מיקומם המדויק בתוך המטוס היה נתון להשערה. בפעולה שזכתה לשם הקוד "איזוטופ" התקיימה תאימות מלאה בין האמצעים הטקטיים שננקטו והתכלית האסטרטגית שקיוו מנהיגי ישראל להשיג. קיימת אי וודאות רבה באירוע מסוג זה, אך ניתן לצמצמה על ידי פעולה מקצועית של גורמי האיסוף והגורמים המבצעיים למינימום המאפשר קבלת החלטות מושכלת. אגב, המשמעות האטימולוגית של המילה היוונית איזוטופ, הינה – אותו המקום.
פעולות של יחידות מיוחדות מבוססות על עליונות מודיעינית. ללא ידיעה ברורה קשה מאוד להפעילן ועל כן הן לרוב לא מוצאות את מקומן בערפל המלחמה. תפיסת ביטחון שעוצבה על כנפי הסבנה מתבססת על שאיפה מתמדת למידע שיסלק כל בדל של אי-וודאות מתהליך קבלת ההחלטות. אלא שחוץ מעניין החטיפה, רב המפריד על המשותף בהשוואה של הסבנה והחטיפה בגוש עציון ויתכן וראוי לזנוח את דפוס החשיבה שהתבטא בשחרור הסבנה כאשר ניגשים לאירוע הזה.הסבנה היא לא אירוע מקומי – שחרור חטופי אנטבה היה מורכב יותר לביצוע אז זהה בהיבטי התפיסה. אך הצלחת פעולת הסבנה לא הייתה רק הצלחה של דרך פעולה במאבק בן מספר עשורים בטרור – היא צרבה תפיסת פעולה, כמעט תפיסת ביטחון לאומית חדשה, בקרב הנפשות שפעלו באירוע. בין אלו ניתן למנות את ראש הממשלה הנוכחי, נתניהו, את ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שעיצב נדבכים רבים מתפיסת הביטחון בעשורים האחרונים, וכן את מי שנתחנך על מורשת הפעולה ביחידה – שר הביטחון יעלון. מתוך מורשת זו, מנהלים בוגרי היחידה את המשבר שאנו חווים.
מאחר ותכלית הפעולה הישראלית מושתתת על מציאת פתרון טקטי היעדר מידע מכניס את ישראל לנחיתות אסטרטגית. תפיסת הסבנה טוענת כי אם נדע מספיק נוכל לפעול כיאות ולכן אין צורך בפרשנות מעמיקה. אך אסטרטגיה מחייבת יכולת פרשנות, ובהיעדרה, מי שממסגר את האירוע הוא חמא"ס ולא ישראל.
יום כיפור של השב"כ
בהיעדר מידע קונקרטי במבצע "שובו אחים", מופעלת מערכת הביטחון כדי לחולל מידע. אבל גם לאחר שבועיים של חיכוך מוגבר, המידע איננו מגיע. בשלבים המאוחרים יותר הובן כי גם אם אין מידע, ניתן להשיג מטרות אחרות שלא לשמן יצא לפועל המבצע – לפגוע בתשתיות חמא"ס בגדה. מכל מקום – לישראל, אמנם, שליטה מודיעינית הדוקה בשטחי יהודה ושומרון שמנעה אלפי פיגועים והצילה חיים של רבים אך השליטה הזו עורערה במכוון באירוע זה.
שר הביטחון התייחס לכך כאשר טען כי "כנראה שהחטיפה עברה מתחת למכ"ם שלנו". הניסוח שהוא בחר בו מרתק – מצד אחד הוא נוקט בשפה המודיעינית המקדימה לשון סבירות לכל טענה ("כנראה ש…") אך מנגד הוא מתייחס למערכת טכנולוגית, עם שאיפה להרמטיות, כזו שלא פועלת בסבירויות נמוכות אלא באחוזים גבוהים מאוד של וודאות. דומה כי מטפורת המכ"ם שנבחרה ראויה מאוד לאירוע. בניגוד לתדמית של מערכת המודיעין ביחס לעצמה, כ"קהיליית סתרים" שעומדת מנגד ורק יודעת, מבלי שהצד השני ידע גם הוא, המכ"ם, הינו אמצעי שלא רק קולט אלא קודם כל משדר. ומי כמו שר הביטחון יודע שאם במשך שנים יאספו אחד לאחד את אותותיו של המכ"ם, ידעו אלו שיאספו בבוא היום לחמוק מתחת למכ"ם. הנוכחות המודיעינית של ישראל בשטחי הגדה, משולה למכ"ם במובן שהיא נוכחת כל הזמן. פעולת החטיפה, באופן שהיא התבצעה, לא תקפה רק את שאלת האסירים שבידי ישראל, אלא את עצם היומרה של ישראל לשמר שליטה מודיעינית הרמטית בשטחי יהודה ושומרון.
לכן, השקט שבחרו בו החוטפים לאחר אירוע החטיפה לא פוגע רק בתפיסתם של בוגרי הסבנה. החברה הישראלית שעודה בוטחת באתוס לפיו ניתן לדעת – ולכן לשלוט – בכל, חווה את היעדר הידיעה כקריסה תפיסתית השקולה לפגיעה בעליונות האווירית ביום הכיפורים. סאדאת, שעמד מנגד באותה מלחמה, לא פגע בעליונות האווירית, ביכולת התמרון של ישראל, ולא הערים על מערך ההתרעה של ישראל רק כדי לשבש את המהלכים האופרטיביים שלנו. תכליתו, כפי שניסח אותה לשר המלחמה שלו, הייתה רחבה הרבה יותר: "היעד האסטרטגי שאני מעמיד בזה לכוחות מזוינים של מצרים, ואשר אני מקבל עליו את מלוא האחריות המדינית, לאור כל מה ששמעתי ולמדתי על ההכנות שלנו, אפשר לסכמו בזו הלשון: לערער על תורת הביטחון הישראלית…" (סאדאת במכתב לאיסמעיל עלי, 1 לאוקטובר 73'). התכלית של סאדאת בערעור זה היא כפולה – גם לשנות את "חשיבתו של האויב, המורל שלו ומגמותיו התוקפניות" אך גם לשנות את החשיבה של מצרים והעולם הערבי ביחס ליכולתם לעמוד כנגד ישראל.
[התצלום: סאדאת – גאונות אסטרטגית (התצלום הוא נחלת הכלל)]
המהלך שנקטו המחבלים באירוע זה, דומה בעיקרו למהלך של סאדאת מאחר והוא מערער על יסוד הידיעה הברורה שעליה מושתתת העליונות האופרטיבית הישראלית ביהודה ושומרון. התלות שפיתחה ישראל בידיעה טקטית וודאית, הופכת אותה באירוע שבו אינה יודעת לענק המהלך בעיוורון. מגפת השמועות בוואטסאפ היא הסימפטום הציבורי המעיד על קריסה הזו. אנו צריכים את הידיעה הזו כמו סם לוריד, ואנו מוכנים להזריק ולהפיץ אותו אפילו אם סביר כי הוא שגוי. הערעור האמור מוביל למהלך כפול גם הוא – מצד אחד לערער את בטחונה של ישראל ביכולתה לדעת ועל כן להמשיך ולשלוט בנעשה, אך מצד שני להצמיח מחדש את התחושה שאפשר לפעול נגד ישראל ולחמוק מידיה. קשה לאמוד את משמעויות של אפקט זה, שמוכוון בראש ובראשונה לאוכלוסייה הפלסטינית, אך השפעותיו עשויות להיות מרחיקות לכת.
הרצון לדעת – הרצון לעצמה
ישראל איננה בודדה בצורך האובססיבי שלה לדעת. רק לפני חודשים מספר עקב העולם באופן דומה אחר העלמות המטוס המלזי, עם מאפייני התנהגות דומים. התופעה גם אינה ממוקדת לתחום הביטחוני גרידא – תעלומת הרצח בבר הנוער כמעט והובילה לכניסתו של אדם חף מפשע לכלא, בשל הלהיטות הציבורית והמשטרתית להימנע מן הלא נודע. אך השוואה זו, עד כמה שהיא מבהירה לנו את הקושי האנושי לעמוד לנוכח התעלומה, הינה מוגבלת בסוגיית החטיפה. בעוד שבשאלת המטוס המלזי גורם לא ידוע, אך ככל הנראה גם לא רלוונטי בשגרה, הוביל להעלמות המטוס – ההקשר של ההיעלמות הוא כנראה חד פעמי. כאן, לעומת זאת, אנו מכירים לפרוטרוט את ההקשר שבו מתרחשת החטיפה.
במובן זה, זהו אפילו לא אירוע מקביל לרצח בבר נוער, אף שהדמיון גדול יותר. ההקשר הרחב יותר שבתוכו האירועים מתרחשים – מצד האוכלוסייה הפלסטינית, ומצד החברה והמדינה הישראלית, מאפשר להיחלץ ברמה האסטרטגית, גם מבלי לפתור את התעלומה ברמה הטקטית. במובן זה, האמצעים והתכלית שוב אינם הולמים כבפעולת הסבנה. קיימת חפיפה חלקית בלבד בין פתרון הטרגדיה האנושית, שיש לו מובן טקטי אחד ויחיד, לבין פתרון הטרגדיה האסטרטגית. לכאורה, המהלכים שבהם נקטה מערכת הביטחון לאחר שהבינה שיש לה הזדמנות להכות בחמא"ס, היא מהלך אסטרטגי מן הסוג הזה. אני אבקש לטעון שלא כך הדבר – מדובר במהלך טקטי נרחב, מימוש של "בנק יעדים" שתכליתו 'כיסוח דשא עונתי' ולא מימוש תכלית אסטרטגית רחוקת טווח.
ביחס לשאלה האסטרטגית, לא מקומם של החטופים הוא השאלה ואף לא תשתיות החמא"ס. השאלה שעל הפרק, ושממנה בוגרי הסבנה מסיתים אותנו פעם אחר פעם היא מה החזון של מדינת ישראל ביחס לנוכחותינו ביהודה ושומרון וליחסנו עם האוכלוסייה החיה שם. רק לאור חזון שכזה ניתן לעצב אסטרטגיה שהיא מעבר להעברת מקל-היציבות מממשלה לממשלה. אסטרטגיה מכוונת חזון מעין זו איננה מתייחסת רק להחלשה מקומית של אבו-מאזן או החמא"ס, או בציפיה לשינוי מהותי ברמה המדינית, אלא למכלול פעולות שניתן להתחיל בהם ברגעים אלו אך תכליתם רחוקה וגדולה. אילו היתה לנו אסטרטגיה כזו, האירוע שאין לו לעת עתה פתרון ברמה המקומית, היה יכול לקבל מענה ברמה הרחבה, ובצורה שתערער את ההישג של חמא"ס ותתן מענה גם לחוסר הנחת העמוק בחברה הישראלית. אך כאשר החזון היחיד לקיומה של ישראל הוא המשך קיומה, וברובד הביולוגי הנמוך ביותר (כדי שנוכל להמשיך לחיות), ברור מדוע בוגרי הסבנה מתקשים לעצב אסטרטגיה שתעניק משמעות לאירועים הרי גורל אלו.
טקטיקה ישראלית מול אסטרטגיה פלסטינית
בהקשר זה ראוי להגיד מילה אחת (מתוך רבות) על ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה. טקטיקה היא פעולה המכוונת לתוצאות ממשיות, פיזיקליות. בטקטיקה, אין חשיבות לאופן שבו בחרת להשיג את יעדיך, כל עוד השגת אותם בסופו של דבר. בשל כך, הטקטיקה הוא אירוע שמתחולל תמיד ביחס לצד השני. הצלחה בעולם הטקטי קשורה לא פעם בתחבולה שבה בעזרת מניעת מידע מן האויב מצליחים להפתיע אותו. האסטרטגיה, לעומתה, היא אירוע פרשני – תחילתה בשאלה מי אנחנו, מה אנחנו מבקשים בעולם. ההצלחה לא נובעת מתחבולה ברמת המידע אלא ממסגרת פרשנות רלוונטית. הצד השני, במובן זה, הוא ההקשר אך לא התכלית. תכלית הניצחון האסטרטגי במלחמה איננה פגיעה באויב כמו שהיא ניצחון האומה. הפגיעה באויב משרתת את הניצחון. בשל כך, האסטרטגיה מצריכה תמיד חשיבה על שני צדדים.
החוטפים, בראיה האסטרטגית שלהם, כיוונו היטב, בידיעה ברורה, או בידיעה מתוך תחושה, כאשר הותירו אותנו בלא ידיעה. הולך ונפער פער בין מה שניתן לקיים ברמה הטקטית לבן מה שנדרש ברמה האסטרטגית ואת הפער הזה יוצרים האויבים שלנו בחכמתם פעם אחר פעם. ההשפעה של מהלך זה, כפי שאמרנו, הינה כפולה – ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית ולחברה הישראלית. החוטפים גם כיוונו היטב כאשר חטפו את הנערים בצומת גוש עציון. סביר להניח שהרבה מכשולים בתכנון החטיפה היו מוסרים אילו החליטו לחטוף את הנערים באותו אזור שפעלו (פריפריית חברון) – ולו רק מבחינת המרחק בין מקום החטיפה ומקום המסתור. הבחירה בגוש עציון היא בחירה לפגוע בסלע הקיום של הנורמליות שאותה מבקשים גם המתנחלים. גוש עציון הוא כיום מופת של היכולת להתקיים באופן נורמלי, אפילו בשאלת יחסי השכנות של היהודית והערבים. הנוסע בכבישי גוש עציון יראה שלטים בערבית ובעברית הקוראים לבני שני העמים לכבד יחד את חוקי התנועה כי "בכביש יש שפה משותפת". על הדרך בכפר גבע'ה השלטים של רופאי השיניים כתובים ערבית ועברית עבור קהל הלקוחות המעורב, ומטרים ספורים מאזור החטיפה נמצא הסופר הגדול ביותר באזור, מקבוצת רמי לוי, המופעל על ידי עובדים יהודיים וערבים כאחד. זה הכיוון שאליו שוגר הטיל המונחה ששילחו החוטפים.
אם אכן אסטרטגיה מצריכה מבט על שני המרחבים, נראה כי בכירי הממשל, ובראשם ראש הממשלה מפקיר את הזירה האסטרטגית לחמא"ס ולאבו-מאזן מחד, ולמשפחות החטופים מאידך. למזלו, בקרב האחרונים התגלו אנשים שמקדם שיח חיובי עבור ישראל. אבל לא די בכך. לידי ראש הממשלה נפלה הזדמנות אסטרטגית אך היא ממשיכה לטעון כי "כרגע מתמקדים במשימה אחת: בהשבת הנערים שנחטפו".
מדינת ישראל פועלת כבר קרוב לשני עשורים ללא כל חזון ביחס למה היא רוצה משטחי יהודה ושומרון. גם קודם לכן, קשה לומר בביטחון שהיה חזון כזה. אכן, קיימת אפשרות לפעול בעולם ללא חזון, אך אפשרות זו הופכת בעייתית עוד יותר כאשר קיימים ריסונים המקשים על המערכת להסתגל למציאות המשתנה. הסכם אוסלו, שהפך בפועל להסכם ביניים לטווח ארוך מאוד, קיבע מצב ביניים בעייתי ביותר והוא מהווה בפועל חסם בסיסי ליכולת של כל הצדדים לקדם בפועל את האפשרות לחיות יחד. המגבלות שאוסלו משית על היכולת של האוכלוסיה בשני הצדדים לפעול ולצמוח באופן שבו אוכלוסיה מתהווה, הופך את אוסלו לגורם המקדם את החיכוך השלילי, לא מאפשר להכיל את השינויים שבהכרח מתהווים, ומקשה מאוד על חייהם של רבים.
בפועל, ישראל מחכה שיתרחש שינוי שלא יכול להתרחש כל עוד הסכם אוסלו מעצב את כללי המשחק במרחב. הציפיה הזו, באה לידי ביטוי באופן מובהק בגערת לשכת נתניהו בלפיד על בעקבות דבריו בכנס הרצליה, על כך שהוא איננו מכיר את טקטיקת המשא ומתן. לפי נתניהו, הבעיה בויתור מראש על שטחי יהודה ושומרון איננה נעוצה באלמנט חזוני, אלא רק בטקטיקת המו"מ – אל תוותר לפני שהשני מוותר. אך מצב הציפיה הזה, איננו יכול להחשב אסטרטגיה, מאחר ואיננו יכול להכווין את פעולת המערכת הישראלית ביומיום. בהעדר רכיב אסטרטגי חיוני זה, צה"ל הופך לדמוי או"ם המפריד בין האוכלוסיות בשטח באופן עילג.
לקראת פרשנות חלופית
קשה להבין שאירוע אסטרטגי מתרחש ברגע התהוותו. אך מנהיגים נדרשים להכיר ברגע ולהעמיד אותנו כאומה על משמעות הרגע. נאומו של ראש הממשלה דאז, אולמרט, במליאת הכנסת בשבוע השני של מלחמת לבנון השנייה, היה אירוע ממין זה. בנאום, שטח אולמרט את פרשנותו לסיבה שבגללה אנו נלחמים. ניתן להסכים עמו וניתן לחלוק עליו, אך יש להכיר בחשיבות הרגע הזה. בתוך מערכת שיודעת לדקלם מתוך שינה את הטענה כי "מדינת ישראל תגיב במקום ובזמן", וכי "יש לכתוש/לרסק/לפרק את ארגון X", היה זה רגע של צלילות. באופן דומה, לפני שהתודעה הציבורית המודעת והסוערת שלאחר החטיפה זולגת לכדי תת מודע בלתי פתור, מן הראוי שראש הממשלה יציב את הפרשנות האלטרנטיבית לזו של החוטפים ביחס לאירוע. פרשנות שמפקיעה את הדיון מן השאלות חסרות התוחלת ביחס למידת הפזיזות שבנסיעה בטרמפים או האם היה ראוי לשחרר את גלעד שליט. במלים האחרונות של הפוסט הזה נבקש להביא קווים בסיסיים לחלופה זו. המילים, הערכים והטענות שהושמו בפיו מבקשות לנבוע מתוך עולם הערכים של ראש הממשלה הנוכחי, עד כמה שאנו יכולים לעשות כן:
נאום ראש הממשלה במלאת שבועיים לחטיפה
אזרחי ישראל. לפני כשבועיים נחטפו שלושה נערים שביקשו להגיע לביתם ממוסדות הלימוד בהם הם לומדים בגוש עציון ובחברון. בשבועיים מאז החטיפה עשו כוחות הביטחון ככל יכולתם למצוא את החטופים ולפגוע בחוטפים ואנו נמשיך לעשות כן.אזרחי ישראל. יש רגעים בחיי האומה שמצריכים מאתנו לדון בשאלת החזון לקיומנו במקום הסבוך זה. חטיפתם של שלושת נערי החמד הללו היא אחד מן הרגעים הללו. החטיפה נערכה בצומת המרכזית של גוש עציון, בין אלון שבות ואפרת. איל שב מן הישיבה בה הוא לומד בנמצאת בישוב היהודי בחברון ונפתלי וגיל-עד חזרו מן הישיבה התיכונית בה הם לומדים בכפר עציון. ההיאחזות היהודית בעת החדשה בגוש עציון לא החלה לאחר מלחמת ששת הימים. עוד בשנות ה-20 נערכו הניסיונות הראשונית לעלות למקום. מאוחר יותר, עלו לכפר עציון חלוצים שהקימו קיבוץ לתפארת על ההר המבודד וסחוף הרוחות. אך עם קבלת הצהרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר נותרו אנשי גוש עציון נצורים. הילדים פונו, האבות נותרו לעמוד על המשמר. בניסיונות לסייע ולחזק את עמידתם נשלחה מחלקת הל"ה, שנתגלתה ובקרב גבורה שנמשך לילה ויום וחבריה נלחמו עד הכדור האחרון.
ביום ד' באייר תש"ח, ערב הקמת המדינה, ללא תחמושת, מעטים מול רבים, נכנע כפר עציון. רבים מן האבות שנותרו בחיים נטבחו לאחר הכניעה בידי תושבי הכפרים שסביב ובידי חייל הצבא הירדני. 242 חברים ולוחמים נהרגו על הגנת הגוש, בתוכם 21 נשים. הנותרים הלכו לשבי הירדני. 19 שנה עלו יתומי הכפר – יתומים מאב ויתומים מבית – להשקיף מנגד אל ההר ושמה לא באו. בתום 19 שנים, מתוך המיצר שלחצנו אותנו אויבינו שבנו אל ההר והבית. בשבתנו, לא גורש אדם מביתו, ולא נטבחו מגינים אחרי כניעתם. ולהפך – תושבי ואדי-פוכין שלמרגלות כפר עציון שבו לכפרם אותו עזבו בתש"ח.
כיום, גוש עציון, הוא הפורח שבגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. הגוש הוא מרכז של יצירה, חדשנות, מחקר, עליה, חקלאות ותרבות. הישיבה התיכונית שממנה יצאו התלמידים היא מרכז של התחדשות יהודית שחשיבותו פרוסה הרבה מעבר למקום המצומצם והצנוע במרחב. בראשה עומד זוכה פרס ישראל שהשיב את התלמוד לעברית – הרב שטיינזלץ.
ולצד כל זאת, הגוש הוא מרכז של שקילות ומתינות. דו קיום שנבנה לאט ובעמל מבהיר לנו ששני הלאומים בארץ הזה יכולים לחיות יחד ושבכל מצב עניינים עתידי חובה יהיה עלינו לבנות את האופן שבו ניתן לחיות יחד. אבל ככל שההבנה הזו מתחזקת, מתחזק גם הצורך של שונאי דו הקיום להתקומם כנגדו, וכנגד הפריחה של הישוב היהודי בארץ אבותיו. הצורך של מבצעי החטיפה להכנס ללב הישוב היהודי, מטרים ספורים מסופר רמי לוי שמעסיק פלסטינים והיהודים, ולחטוף נערים וילדים מביע את מטרתם של מבצעי החטיפה – לחתור תחת היכולת שלנו ושלהם לחיות חיים נורמליים בארץ הזו.
ואמנם, עם רודף שלום אנחנו, אבל מבקשי רעתנו טועים בתפיסתם. לא בשביל הנורמליות נאחזו מתיישבי גוש עציון בנחלתם אלא כדי להקים את שיבת ציון, ולבנות מודל ומופת לעמים. יעידו על כך יתומי כפר עציון אלף מונים. אז היו אלו האבות שנשאו את נס ההקרבה, ועתה אלו הם הנערים הרכים, והאבות והאמהות הכאובים. זהו היסוד שלרוב לא מובן לנו בהקרבה שמתוכה נבנתה הארץ הזו.
אזרחי ישראל. בשבועיים האחרונים פגשתי את הוריהם של נפתלי גיל עד ואיל. מתוך עומק הכאב, חוסר הוודאות והדאגה, ראיתי הורים שממשיכים את מורשת החזון והבניה של גוש עציון. ראיתי מנהיגים בעל כורחם, שהפיחו רוח בעם כולו.
יש רגעים בהנהגת המדינה, שהמציאות לא מסתדרת באותו אופן שציפינו לו. גם אני האמנתי כי הנערים ימצאו עד עתה והתבדיתי. מערכות המדינה ילמדו את אי ההצלחה הזו – לאחר הצלחות כה רבות שהצילו חיי אלפים – ויפיקו ממנה את הלקחים הנדרשים. זו משימתם של העוסקים יום יום במלאכה. בישיבה שבה לומדים נפתלי וגיל-עד, כך סיפרו לי, חוזרים על אמרתו של רבי נחמן מברסלב לפיה "תכלית הידיעה שלא נדע". אכן, אנו יודעים רבות, אך גם איננו יודעים. אם אי הידיעה היא קשה משאת ברמה האישית, הרי שבמבט רחב יותר, החטיפה עוררה את כולנו – חיילים, פקידי ממשל ואזרחים – לעמוד מול החזון שהוא גדול מאתנו – ליצור בארץ ישראל אומה חיה המכירה את סיבת קיומה, ומתוך כך עומדת גם במערכות שכופים עלינו אויבינו.
בשבוע הקרוב יחל חודש הרמדאן המקודש למוסלמים. בשנים האחרונות ראינו בחג הזדמנות לבנות את דו הקיום בחבל הארץ הזו. ילדי חברון ורמאללה שצבאו על חופי תל אביב יעידו על האפשרות לחיות יחד. בשעה שהמזרח התיכון שוקע לתוך איבה עדתית, דתית וערכית, אנו מחפשים את הדרך לבנות מתוך השוני והמגוון את העוצמה שלנו. התהליך הזה הוא קשה, יש ויהיו בו מורדות ועליות.
אך בשעה שילדינו אינם זוכים לאותו חופש, שעה שטרמפ תמים יכול להביא להעלמות ילדינו, קשה עלינו מאוד לנהוג בדרך שבה היינו רוצים לנהוג. מאחר ואנו מכירים בכך שמעטים עומדים מאחורי החטיפה המתועבת, אנו נמצא את האיזון שיאפשר לנו עד כמה שניתן לסייע לא להרוס את המרקם, אבל זה יהיה קשה מאוד. כמו שאני מבין את המצב האסטרטגי שלנו, השעה אינה כשרה לפתרונות של קבע מכל סוג שהוא. ניסינו בשנה שחלפה לבחון את האפשרות של פתרון מן הסוג הזה, ואחרים מבקשים ליצור פתרונות קבע מסוגים אחרים, והבנו שהדבר איננו ישים, לכל הפחות בטווח הדורות הנראה לעין. בשני העשורים האחרונים, כל מי שגר באזור ההר נפגע ממצב הביניים שנוצר וגם הזירה הבינ"ל לא נותרה אדישה למצב זה. בתים לא נבנו, או שנהרסו, מוסדות ותקציבים הוקפאו, כבישים לא נסללו. מה שלא שירת את צורך הביטחון המידי נדחק. החזון שנושאים איל נפתלי וגיל-עד הבהיר לנו שאי אפשר עוד לעמוד במקום. במקום ובזמן הנכון אנו נמצא את הדרך לקדם את המציאות מתוך מצב הקיפאון שנוצר.
אני שב ומאחל ומתפלל מכאן להשבת הנערים, ולהשבת היכולת לחיות בכבוד בכל שטחי ארץ ישראל, מחזק את ידי המשפחות והעם היושב בציון. תודה.
