ארנון סופר: ישראל ועתיד המזרח התיכון – יש מקום לדאגה!

ארנון סופר

[התמונה: צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: פרופ' מהשמאל :השמאל הקיצוני הוא סרטן עם גרורות]

[למאמר המקורי באתר עמותת בוגרי מב"ל]

פרופ' ארנון סופר, ראש מרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל וראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, פרסם לאחרונה באתר עמותת בוגרי מב"ל מאמר ביקורת על כנס הרצליה ה- 14, כמאפיין של מה שהוא מכנה "מדינת תל אביב". אני מביא את המאמר כאן, כמות שהוא:

בוגרי מבל

שוב רעשה הארץ, שוב נישאו נאומים חוצבי להבות על ביטחונה של ישראל ועל עתידה. שוב שמענו עד כמה "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", כל זה יומיים לפני חטיפת שלושת הנערים בצומת גוש עציון. כל זה בכנס הרצליה ה-14!

זה היה כנס או יותר נכון מצעד של "חשובים" מתל אביב, שאורגן על ידי תל אביבים בעבור קהל תל אביבי ותקשורת תל אביבית. לישראל האמתית, זו הפריפריאלית, כמעט שלא היה ייצוג בכנס זה, ולא בפעם הראשונה (ראו את ספרי על "מדינת תל אביב – איום על ישראל", 2008, ובו נספח מיוחד על כנסי הרצליה). לא ראיתי בכנס נוכחות של ערבים, של חרדים, של עולים מרוסיה, לא נכחו בו תושבים מדימונה ומקריית שמונה, לא מתנחלים ולא חקלאים מתושבי הערבה או מבקעת כנרת.

ספרתי כ-116 משתתפים ישראלים בכנס הרצליה ה-14, מהם פחות מ-10 (!) מהפריפריה ויותר מ-100 ממדינת תל אביב (עם תפיסת עולם תל אביבית, הכנסה תל אביבית וביטחון אישי תל אביבי). הם דנו בבעיות תל אביביות ומכל מקום בנושאים לא רלוונטיים ולא כאלה המחייבים לקבל החלטות  מעשיות. גם לא שמעתי בדיון נציג מכללות מהצפון או מהדרום, אבל ראיתי, כאמור, מצעד מרשים של דמויות שיכולות להאדיר את שמו של המרכז הבינתחומי בהרצליה (השוכן בתל אביב רבתי!).

מתכנסי הרצליה שוב עסקו בתמורות האזוריות (ירדן? סוריה? סיני?), שוב דיברו על "מצב האומה" (אולי מישהו מהמומחים ביחסים בינלאומיים בהרצליה יסביר לי מה זה "מצב אומה"?), ושוב דנו בשלום (אין גבול לציניות למקרא שמות ה"מנהיגים" שדנו בנושא זה בכנס הרצליה ה-14).

וכרגיל, שוב הוצגו מדדי החוסן הנפלא שלנו. לא ארחיב בעניין זה, רק אזכיר כי כבר קבעתי בעבר כי בעיניי, החוסן הלאומי לא נמדד בתל"ג ובשאלונים כאלה ואחרים, אלא נקבע על פי אורך התורים של צברים נפלאים להשגת דרכונים זרים למדינות ברחבי העולם ובהן לטביה, אסטוניה, גרמניה, פולין ורומניה; על פי מספר המשתמטים משירות צבאי או לאומי; על פי המרחבים הגדלים בישראל, שאין בהם עוד ריבונות ישראלית; על פי הקצב היומי שישראל הולכת ומספחת את שטחי יהודה ושומרון, מאבדת את הרוב היהודי שלה במדינה ומביאה כליה על ישות זו במזרח התיכון – והכול בעזרת השם, שתמיד עמד לימיננו.

כמה לשו ודשו בסוגיה האיראנית (אולי כי בזה ורק בזה יודעים מומחי יחסים בינלאומיים לעסוק)? איראן – סימולציה; איראן – אהוד ברק; איראן – מאפייני פנים; איראן והמעצמות הגלובליות, איראן ב"נאומי הכתר" על ביטחונה הלאומי של ישראל. ספרתי 30 מרצים לפחות שדנו בכנס זה באיראן. חלקם, אני מהמר, אינם יודעים הרבה על מדינה זו. לא על מִקומה הגאוגרפי ולא על מיקום אתריה הגרעיניים... (עם אחד הדוברים ה"מומחים" יש לי ניסיון אישי לא טוב!).

כמה קל לדבר על משהו רחוק ולא רלוונטי, שאינו דורש קבלת החלטות, ואז גם אפשר להפגין כישרון ורבּלי ולהעביר מסרים הנקלטים בשמחה בתקשורת התל אביבית. נכון, היה גם משב רוח רענן, ארבעה אזרחים (בנוכחות רמטכ"ל לשעבר) כולם תל אביבים, עדכנו את תפיסת הביטחון של ישראל – גיבוש מחדש...ככה , בישיבה אחת של כנס (האם זו בדיחה?!).

נראה שברגע אחרון נזכרו המארגנים בקיומו של השכן, הוא העם הפלסטיני, ולכנס הוזמן ד"ר חליל שקאקי, מנהל המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות ברמאללה, והיו עוד חידושים מרעננים – חמישה תל אביבים דיברו על נדל"ן (תל אביבי), וכמה פרופסורים ואנשי בנקים (תל אביבים) דנו בהקשרי הביטחון הלאומי ושער החליפין. זהו עניין תל אביבי מובהק, שהרי בפריפריה אין כסף. אין ספק שנושא אזוטרי זה נבחר לעלות לסדר היום משיקולים פיננסיים גרידא של מארגני הכנס, ודי לחכימא.

ומה בנוגע לסוגיות החברתיות שלכאורה מטרידות את העם היושב בציון (לא חס וחלילה בצפון תל אביב!)? הייתה ישיבת-בדיחה אחת על יזמים חברתיים, ואחת על יוקר המחיה (עניין תל אביבי וכלל לא לאומי, שכן מי שמתגורר בקריית שמונה, דימונה, צפת וטבריה לא יבין על מה המהומה).

אבל מה לא היה בכנס הרצליה, שאמור היה לדון בבעיות שיכתיבו את עתידה של ישראל, וכבר בזמן הקרוב מאוד? משתתפי הכנס נמנעו מלדון בשרשרת של איומים על ישראל ובהם:

  • איום אסטרטגי מיידי על ישראל הוא כל הנעשה בנגב הצפוני. אם זה לא ייפתר מהר, ימנע הדבר את עליית צה"ל לנגב, יסכן את חיל האוויר שם (ומסכן כבר עכשיו), ויזרז את הפיכתה של ישראל לעיר-מדינה סביב מטרופולין תל אביב.
  • איום רציני אחר הוא אובדנה של ירושלים לעם היהודי בגלל איחוד עיר מטורף שלא מצליח להפוך אותה ל"עיר שחוברה לה יחדיו" כבר לפני 47 שנים, למרות כל המלל בעניין זה.
  • איום אסטרטגי נוסף הוא אובדן הגליל למדינת ישראל היהודית (ציונית). נכון לשנת 2014 נותרו שם רק 21% יהודים חלשים ומוחלשים. ללא גליל יהודי אין עתיד גם למדינת תל אביב – ולמרכז הבינתחומי בתוכה.
  • איום אסטרטגי אחר על הישות היהודית ולכן על ביטחונה הלאומי הוא תהליכי דתיותה של המדינה. תוצאותיו של תהליך זה ישליכו על הגיוס לצה"ל, על שוק העבודה והכלכלה בכלל, על האצת הסיפוח של שטחי יהודה ושומרון לישראל ועל ממדי ההגירה של חילונים מישראל.
  • איום בעל השלכות קטלניות, ה"אין משילות", גם הוא לא זכה לעלות לדיון. זה נושא קשה ובלתי אהוד על המרצים, ולכן מארגני הכנס משתמטים מלהציע מה שאינו "מותג" חיובי.
  • איום שמומחים ליחסים בינלאומיים, לדיפלומטיה ולפוליטיקה אינם מכירים כלל הוא הצפיפות הרבה של מישור החוף הישראלי. צפיפות כזאת מביאה מהר מאוד לקריסת מערכות התחבורה (ים, אוויר, יבשה) ומערכות תשתיות אחרות, כמו בתי  הזיקוק ומתקני אחסון של חומרים מסוכנים, לחיסול הריאות הירוקות במישור החוף ועוד.

כמה ישיבות הוקדשו לנושאים הללו בכנס שהפך לממלכתי והמושך אליו "אישים רמי דרג", כהגדרת מארגניו? אפס!

אסכם ואומר למארגני הכנס, לכל המרצים החשובים ולמי שבאו להקשיב להרצאות על ישראל ועתידה במזרח התיכון: אינכם רלוונטיים לנעשה במדינה, ולכן תרומתו של כנס זה לעתידה של ישראל שואפת לאפס ואולי הכנס אף מזיק לה. התועלת היחידה שבכנס זה היא בהאדרת שמו של המרכז הבינתחומי.

אתם, המארגנים, המרצים והמשתתפים הוכחתם יותר מכול, כי "מדינת תל אביב" (וליתר דיוק, זו של צפון תל אביב-הרצליה-רעננה) היא אכן ישות בפני עצמה, איום אסטרטגי ממשי על מדינת ישראל. ממקום מושבכם בתל אביב אינכם קוראים נכון את מפת האיומים על ישראל ולכן גם לא תיתנו לה מענים נכונים.

בסך הכול, אינכם שונים ממארגני כנס הנשיא על ה"מחר" שנערך בירושלים ביולי 2013. את דעתי על הכנס ההוא, אחיו התאום של כנס הרצליה, כתבתי כמאמר בעיתון "הארץ" וכן ברשימה שראתה אור בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, וכך סיכמתי אותה: "כנס הנשיא עסק ב'מחר של מנהיגים', ב'כלכלת המחר', ב'מחר של החברה הישראלית'. כמה קל לעסוק במחר רחוק ועוד יותר רחוק, ואז גם שום דבר אינו מחייב בעשייה היום".

במחר שלי – אני רואה מדינה בדווית בנגב הצפוני.

במחר שלי – אי אפשר להיכנס לתל אביב ברכב או ברכבות בגלל הפרברים הרבים שצומחים בצומת מורשה, גלילות, שדה דב ועוד.

במחר שלי – נוער "תג מחיר" יהיה במרכז הקונסנזוס!

הגליל של המחר – הוא גליל ללא יהודים!

אבל ללא נגב, ללא ירושלים, ללא גליל אבל עם סיפוח יהודה ושומרון, המחר ב-2020 הוא עיר-מדינה ושמה תל אביב, וככזו יבוא עליה הקץ מהר מאוד, ואז כבר לא תהיה שום ועידת מחר יהודית בארץ ישראל.

לרגע חשבתי שוועידת הנשיא 2013 (וכך גם כנס הרצליה 14) היא קרנבל פורימי, אבל ראיתי שיושבים שם אנשים מעונבים, ידועים, בהם כמה מכרים, ולכולם ארשת פנים רצינית. איך הם הסכימו להיות חלק מהפטפטת הזו ומהבריחה מדיונים בנושאים אמתיים וגורליים למדינה?!

לאחר ניתוח שני כנסים מרכזיים אלו נראה בעליל כי יש לנו סיבה לדאגה – המנהיגות הפוליטית, הכלכלית, האקדמית וכמוה התקשורת, אינן יודעות היכן אנו חיים. צפון-תל אביב העוצמתית מעבירה אותם על דעתם, מבלבלת את סדרי העדיפויות שלהם ומשבשת את דרך קבלת ההחלטות שלהם. מסקנה: ישראל בסכנה אמתית.

בברכה,

פרופ' ארנון סופר

ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה

יוני 2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *