[בתמונה: הצייר פרנס מטצ' (Franz Matsch) צייר בשנת 1892 את הניצחון של אכילס כשהוא גורר את גופת הקטור במלחמת טרויה. צילום הציור באכיליון באי קורפו ע"י י.ש. שהעלה את הצילום לויקיפדיה ואישר אותו להפצה]

המאמר עודכן ביום 1 בדצמבר 2019

להלן מאמר שפרסם האלוף גרשון הכהן ב'במחנה', בדצמבר 2004, המשווה בין שני סיפורי גבורה:

• האחד של הקטור איש טרויה - גבורה אישית שמחירה הלאומי כבד;
• והאחר של ברק בן אבינועם, שהיה מוכן לספוג ביקורת על מנת להשיג מטרה לאומית.

תכליתו של המאמר לטעמי, היא היא העמדת האידאל הנכון של גבורה: גיבור איננו רק זה שמצליח להתגבר על יצר הפחד, אלא זה שמצליח לרסן גם את חרדת הבושה (מה יגידו...) ואת שאיפת התהילה.

מישהו מזהה הקבלה לימינו אלה? אביא את הדברים כמות שהם:

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מאז ימי ילדותי, גבורתו של הקטור לוחם טרויה מרתקת את נפשי. מותו בדו קרב עם אכילס הותיר בי עצב גדול והרהור חוזר ונשנה: "אילו רק השכיל לחמוק העירה לתוך החומה הכול היה יכול להיות אחרת.."

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי MCAD Library לאתר flickr]

מלחמת טרויה וגיבוריה מבטאים את שיאה של התקופה ההרואית ביוון הקדומה. הומרוס היטיב לבטא את מהותה של תקופה זו בתארו את המתרחש בזירת הקרב: פריאמוס מלך טרויה, אביו של הקטור, עומד על החומה מתבונן בשדה הקרב ומזהה את אכילס מתקדם לקראת הקטור. חיילי טרויה נסו העירה ורק הקטור נשאר מחוץ לחומה. אכילס בולט בשריון הנחושת המבריק על חזהו, צועד לקראת הקטור בשאיפה לנקום את מות חברו פטרוקלס. המלך אחוז חרדה קורא לבנו מעל החומה: "הקטור בני האהוב, אל תחכה לאכילס לבד וללא עזרה. הוא חזק ממך ויגבר עליך! בני, אנא שוב אל החומה, הגן על הטרויאנים. אל תעניק לאכילס את התהילה, אל תשחית את חייך היקרים. חוס ורחם עליי..."

לקריאת האב מצטרפת אימו של הקטור, קורעת את בגדיה וקוראת לו בדמעות: "הקטור בני, חוס ורחם עליי, שהינקתי אותך, בוא והילחם באכילס פה בפנים החומה. אך אל תרד לשם ואל תשתהה! הלא אם ימיתך לא אוכל אף לבכות לך, כי הרחק מאיתנו יאכלוך הכלבים של האכאים".

הקטור הקשה את ליבו ועמד מחכה לאכילס המתקרב אליו לקרב.

"אויה לי", חשב בליבו. "אם אמלט עכשיו ואכנס העירה, יוכיחנו פלידאמאס, הן אמש יעץ לי להכניס את הטרויאנים העירה ואני לא שמעתי בקולו. אבל עכשיו כאשר איבדתי חיילים רבים באיוולתי לא אוכל לשאת את הבושה... פתרון טוב הוא לצאת נגד אכילס ואז להרוג אותו או למות במלחמת תהילה, פה לפני החומה..". הקטור המתין לקרב אך מול אכילס ההולך ומתקרב נחרד, נשא רגליו וברח. אכילס רדף אחרי הקטור וכך החלו בריצה, מקיפים את החומה שלוש פעמים לנוכח אביו, אימו, אשתו ובנו של הקטור ורבים מבני טרויה הצופים בהם בתצפית מן החומה.

בתוך כך אכילס כפה על הקטור להתרחק מהחומה אל עומק השדה, הקטור התעשת ונעצר התייצב לקרב ונהרג. הוא נהרג בגבורה בהתייצבו כראוי לגיבור לקרב פנים אל פנים. הוא נהרג בהגינו על טרויה, אך ממותו והלאה החלה מפלתה של טרויה.

[בתמונה: סצנה בסגנון הדמות השחורה המציגה קטע ממלחמת טרויה; נמצאה בוולקי ומתוארכת לסביבות שנת 510 לפנה"ס. התמונה היא נחלת הכלל]

תחת רושם זה של לחימה הרואית קראתי מאז גם את סיפורי התנ"ך...

גם מלחמת דבורה וברק מתרחשת בעידן הרואי בתקופת השופטים וההתנחלות. ספר שופטים מספר: "ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען, רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה" (שופטים פרק ג').

דבורה הנביאה קוראת לברק בן אבינועם ומצווה עליו בשם אלוהי ישראל- "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עימך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו ונתתיהו בידך. ויאמר אליה ברק אם תלכי עימי אלך ואם לא תלכי עימי לא אלך. ותאמר הלוך אלך עימך" (שופטים ד').

לדבורה רעיון מבצעי פשוט- לכנס את כוחות ברק אל הר תבור ושם במעלה ההר יוכלו ברק ולוחמיו להתגבר על יתרונו של צבא סיסרא.

היא מציעה תחבולה, לחמוק אל מעלה ההר; ושם, מוגנים מפני יתרון הניידות של מרכבות סיסרא להמתין לשעת כושר (צורת לחימה המוכרת לנו היום כמעצבת מגמה א-סימטרית).

[בתמונה משמאל: וְהִנֵּה בָרָק, רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ--וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ. – ספר שופטים, פרק ד', פסוק כ"ב, יעל מראה לברק את סיסרא המת. הדפס הנמצא ברשות ספריית אוניברסיטת אוקלהומה. הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י שן שש זעם מוויקיפדיה העברית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אוי, האגו...

ברק בן אבינועם מסרב ללכת לשם לבדו. סירובו מונע,לפי הבנתי, מן האתוס ההרואי הגברי. הוא כנראה מתקשה להיתפס כבורח מן המערכה וכחומק ממנה אל מעלה ההר. לשם כך הוא נזקק לדבורה, כאליבי לפעולתו. אם יואשם שנקט בשיטת פעולה חמקנית ופחדנית יוכל לענות כי דבורה הנביאה כאישה, היא זו שכפתה עליו את הבריחה ואת ההתחמקות ממפגש ישיר. בסופו של דבר ברק מאמץ את רעיון הפעולה שמציעה לו דבורה.

הקטור לעומתו מסרב להיענות לעצת אימו. במקום למשוך את אכילס אל תוככי העיר ולהילחם עימו מתוך היתרון שמעניקה לו העיר, הוא נענה לצו האתוס ההרואי ומתייצב לקראת אכילס, פנים אל פנים, מזמין את מותו ההרואי.

ברק לעומתו, מאמץ את רעיון הפעולה החמקני, כרעיון המעצב עבורו את תנאי הניצחון. כך מעוצבת המערכה. בהתכנסות בהר וירידה ממנו בעיתוי הנכון עם רדת הגשם בשעה שמרכבות סיסרא שוקעות בבוץ.

סיומו של הקרב בו נופל סיסרא בידי יעל, אשת חבר הקיני מממש את דברי דבורה טרם הקרב: "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא".

.

במבחן התוצאה ברק בן אבינועם ניצח וסיסרא הובס. אין זה ניצחון אישי הרואי של ברק, אלא צירוף של רעיון טוב, רעיון של אישה, ועיתוי נכון בהפעלת הכוח.

בשירת דבורה נאמר: "מן השמיים נלחמו הכוכבים ממסילותם, נלחמו עם סיסרא. נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון". (שופטים ה'). דבורה וברק יחד עם הגשם ונחל הקישון הגורף את צבא סיסרא בשילוב של כלל גורמי הפעולה ובכלל זה גבורת הלוחמים משיגים את הניצחון. שני סיפורי מלחמה אלה, כשני משלים על גבורה, מאירים את מאמר חז"ל, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (פרקי אבות ד'). על הגיבור לכבוש, לא רק את יצר הפחד אלא גם לעתים את חרדת הבושה ושאיפת התהילה.

בכל דרך חברה אנושית זקוקה תמיד לגיבורים; אך ראוי להם כנראה, להתחבר לנקודת מבט ביקורתית ולמידה הראויה של עצה ותבונה!