[המקור: צילום מסך מחדשות מאקו]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר: JOKOPOST.COM. למאמר המקורי לחץ כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרוצדורה לפני מהות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע 'צוק איתן', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
חצר בית הספר בהפסקה. ילד קטן, רזה ומעצבן מטריד ללא הפסקה ילד שמן ומגודל. הגדול מנסה להיפטר מההטרדות ללא הצלחה. הוא לא מפסיק לצעוק לקטן, שאין לו כוונה לפגוע בו, ושרק יפסיק. בינתיים מתאספים מסביב כל ילדי בית הספר.
הגדול בלית ברירה מכה את הקטן וגורם לו לדמם, אבל נזהר וגם מצהיר בקול שימנע מפגיעה באיברים חיוניים, ושכל מטרתו היא שיניחו אותו לנפשו. הוא מתגאה כל העת בהצלחתו לחסום את רוב המכות שמנסה הקטן להטיח בו, תוך שהוא שואל את הקטן אם זה עדיין לא הספיק לו, ואם איננו רוצה לחדול.
הקטן אכן מדמם (מה שיעזור לו להסביר אח"כ למורים מה "באמת" התרחש...), אבל נחוש ומתחזק מההבנה שיריבו לא יפגע בו באופן אנוש. הוא בורר את מהלומותיו בקפידה ומכוון אותם רק לראשו של השמן. פגיעותיו מעטות, אבל כל פגיעה שמצליחה, מוציאה את הגדול מאיזון...
איך יגמר העימות הזה? תמיד יש אפשרות שהגדול ייפול מהסיבות הלא נכונות על הקטן וימחץ אותו, אבל יש סיכוי רב עוד יותר שהקטן יגדיל משמעותית, בסופו של יום, את עוצמתו בקרב תלמידי בית הספר.
הסיפור הזה נשמע לכם מוכר? כך לטעמי אנחנו נראים בעיצומו של מבצע "צוק איתן".
המחיר של היעדר המטרות האסטרטגיות
חמאס יצא למלחמה עם שתי מטרות אסטרטגיות ברורות:- האחת היא יצירת קטסטרופה שתחלץ אותו מהמצב ששרר ברצועה ואיים על הישרדותו;
- השנייה היא והוספת פרק נוסף לאתוס הפלסטיני המתעצם, על פגיעותם של צה"ל והחברה הישראלית.
- הוא הצליח לחסום את נתיבי האוויר או הים לישראל (כזכור, חסימת מיצרי טירן הביאה למלחמת ששת הימים, וועדי העובדים במינהל רשות שדות התעופה ובנמלים מחזיקים את הממשלה בגרונה בכל פעם שהם רק מאיימים לסגור את ה"דלת"...).
- אתוס המנהרות ערער את תחושת הביטחון הישראלית בקרבת הגבולות לשנים קדימה;
- חטופים – בין אם הם חיים ובין לאו, הם נקודת תורפה מדממת של הציבוריות הישראלית והנהגתה.
- ערעור שגרת החיים בכל מקום בישראל;
- האבדות, בעיקר בחיילים (אנו המדינה היחידה בעולם שמתרגשת מאבדן חיילים הרבה יותר מפגיעה באזרחים...);
- קודם מפגיזים כדי לשכנע ש"שקט יענה בשקט"; מתגאים בכך שחמאס לא מצליח לפגוע בנו; מספרים שהוא חטף מכות נוראיות, ושהוא מעוניין בהפסקת אש, ושואלים כל העת, איך הוא לא מבין שהזמן פועל לרעתו; ומי יוציא מי את הערמונים מהאש עבורנו, ומתי.
- אח"כ בלית ברירה, נכנסים עם כוח קרקעי לקרב מוגבל, במטרה, טקטית גם היא, לטפל במנהרות. כך רק מגדילים את הישגי האויב.
- מדדי ההצלחה הם ביורוקרטיים סטטיסטיים ולא רלוונטיים לתוצאה הסופית: כמה בתי מנהיגים (ריקים) הופצצו; כמה בתים בכלל נהרסו, כמה מנהרות נתגלו; כמה חוסלו; כמה אנשים נהרגו; כמה נפצעו; כמה נותרו חסרי בית. הפרוצדורה חוגגת. והמהות? מה עם המהות?
- "בתחבולות תעשה לך מלחמה". איפה? היכן? ערמה והונאה הם נחלת הצד השני בלבד. המלחמה על התודעה איננה קיימת. מתי פנה קברניט ישראלי לציבור בעזה? דוברי חמאס הרי עושים זאת כל העת... בחוסר ההבנה הזו מחמיצה ישראל כלי מהותי במלחמה בעולם מקושר. מנהיגינו גם משדרים התנשאות מיותרת ומזיקה כלפי אוכלוסיית האויב.
המיתוסים ונזקיהם
ההתנהלות הזו מגובה בשלושה מיתוסים שהתנחלו בציבוריות הישראלית ובהנהגתה, שעד שלא נתנער מהם, לא נוכל למצות את כוחנו במאבקים כגון אלה:- טכנולוגיה איננה חזות הכל. רק גילינו את איום המנהרות וכבר התחלנו לשאול, היכן הטכנולוגיה שתגאל אותנו ממנו. גם "כיפת ברזל" איננה תחליף לניצחון, אלא ב"הפוך על הפוך, גם הגורם" לסבל הבלתי אפשרי שעובר על תושבי עוטף עזה יותר מעשור. החסינות היחסית מפגיעה פיזית מאפשרת לאויב להעמיק את פגיעתו הפסיכולוגית (אף אחד כבר לא מוגן בישראל...) באופן שלא היה מעז לעשות בלעדיה, מפחד שישראל, בלית ברירה, תאלץ למוטט את שלטונו.
- חיל האוויר לא יושענו מהצורך להילחם באמת. חיל חשוב זה על תקציבי העתק שלו, לא יצליח לשכנע את האויב תמיד להניח אותנו לנפשנו. הסתמכות היתר על חיל האוויר יוצרת מיתוסים מוטעים, ומנוונת יכולות חיוניות אחרות. גם הטלת פצצות מהשמים על אזורים רוויי אוכלוסיה מצטלמת גרוע...
- השלישי הוא המיתוס המשתק מכולם: הכיבוש הוא רע ומשחית, ומביא להסתבכות. כיבוש איננו טוב ואיננו רע. הוא האמצעי למדידת הצלחה במלחמה. צבא צריך למוטט את הגיונה של המערכת שניצבת מולו ולפורר אותה. כיבוש הוא התוצאה הנראית לעין. בטריטוריה הכבושה אמורה מדינה לעשות שימוש בזירה הבינלאומית, על מנת להבטיח את פרות הניצחון, ואין הבדל בעניין זה אם מטרות ההנהגה הם של הימין או משמאל...
מה צריכות להיות המטרות האסטרטגיות של ישראל?
מטרות אסטרטגיות חייבות לכוון לנקודות התורפה של האויב, ואציין שלוש כאלה:
- קדושת הטריטוריה (מי שמשחרר טריטוריה הוא גיבור ומי שמפסיד טריטוריה מאבד את עולמו);
- שרידות המשטר (זו הסיבה שחמאס יצא למלחמה מלכתחילה);
- וחיי המנהיגים.
ללא מלחמה שבה כל כוחו של צה"ל מכוון להשגה מהירה של אחת או יותר מהתכליות האסטרטגיות הללו, אין טעם להילחם מלכתחילה, כיוון שמסיבוב לסיבוב האויב לומד ומשתפר בצעדי ענק דווקא בתחום האסטרטגי שבו ישראל חלשה, ישראל מקיזה דם לשווא ומשלמת מחירים אסטרטגיים, והבעיה רק נדחית.
ללא מטרות אסטרטגיות ובהשקעה העצומה וחסרת התכלית של המסה הצבאית, אם היה מי מקובעי המדיניות שלנו מתעמק במטרות המלחמה של הצד השני, היה, סוף סוף, מגלה להפתעתו את הסיבה לכך שהאויב מסרב להפסקת אש: אנו פועלים במלוא כוחנו להשגת המטרות האסטרטגיות שלו!
[לאוסף המאמרים על 'פרוצדורה לפני מהות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע 'צוק איתן', לחצו כאן]
ישראל, אהבתי!
מאמר חשוב ואנלוגיה מאוד נכונה. אך הפתרון המוצע, הוא לדעתי חד ממדי במקום בו נדרשת חשיבה אחרת. אני מצרף קטע ממאמר שכתבתי שנים ארוכות. הפתרון שאני מציע אינו תקף אולי כעת, בימים של מלחמה, אבל הגישה המובעת בו לא נוסתה מעולם לדעתי ווהיא כוללת ממד שחסר עד מאוד כבר שנים ארוכות בדינמיקה הכוללת של מדינת ישראל מול הטרור של החמאס ודומיו.
כאמור, הקטע נכתב לפני זמן רב אבל עדיין רלוונטי:
מזה תקופה ארוכה, לפני ההתנתקות ואחריה, ישראל עומדת בפני מתקפת טילי קסאם מרצועת עזה. הן הפעילות ההתקפית והן תגבור המיגון והענשת האוכלוסייה ברצועת עזה, אינם מביאים לתוצאות המקוות. אנו, כאזרחים מביטים בהשתאות ובכעס על האוכלוסייה הפלשתינאית ברצועה אשר סובלת קשות ממצב זה ולמרות זאת ממשיכה לתמוך בחמאס ולהפגין גילויי שמחה בכל פעם שטיל גורם לנפגעים או להרס. בלא לתת את דעתנו על כך, שוב אנו נגררים לתבנית "עוד מאותו דבר" ומנסים להמשיך להעניש את האוכלוסייה במטרה לעצור את הטילים. בלא לפסול אף אחת מהגישות הצבאיות הנקוטות כיום, מבט מפוכח במצב יכול ללמד אותנו כי מבחינת האוכלוסייה הפלשתינאית, עם כל הסבל הכרוך בכך, תחושתם היא כי טילים פרימיטיביים אלו "המשגעים" עיר או מדינה שלמה ומעמידים את צה"ל הכול יכול במצב חסר אונים – מחזקים את כבודם ואת מעמדם מול ישראל (החזקה, הכובשת) ובעיני עצמם. אין ספק כי המאבק הוא לפחות בחלקו – מאבק על סמלים ותודעה. גם במקרה זה, חשיבה אחרת יכולה להוביל אותנו לגישה שאינה מנסה להשפיל כמחיר להשפלה או להכאיב כתגובה לכאב, אלא להפריך ולאיין את המשמעות הסמלית של טילי הקסאם. ישראל הינה מדינה דמוקרטית בעלת עיתונות חופשית ואינה יכולה (אף אינה צריכה) להסתיר את הקורה בה – למרות המשמעויות הסמליות שיש לכך בעיני הפלשתינאים. ישראל, עם זאת, יכולה להכריז כי על כל נפילת טיל קסאם בשדרות, תרכוש המדינה מחשב נייד או כלי נגינה לילד בעיר ועל כל נפילת טיל בשטחים הפתוחים בדרום הממשלה תעניק סובסידיה בסכום מסוים לכל דונם של קרקע מעובדת על ידי קיבוצי הסביבה או לכל טון של תוצרת חקלאית. בנוסף לכך, על כל פגז מרגמה או טיל – יינטע עץ לאורך הגבול בחורשות צל ונופש לימים שהשלום ישכון בינינו ובין שכנינו. חשוב לציין כי לא מדובר כאן בהשקעה משמעותית בכסף (אותו אנו משקיעים ללא סוף באמצעי הגנה והתרעה) – מדובר על מעשים סמליים המדגישים את היצירה, הקשר לקרקע והחוסן החברתי, אל מול המאבק האלים, השורף כל ללא תוחלת של אירגוני הטרור. גם כאן לא ניתן להפריז בחשיבות הרצינות והאמיתיות בה על הדברים להתבצע (לא מדובר במסע פרסום קצר ורעשני אלא בגישה ארוכת טווח). ייתכן והדבר ייקח זמן ובודאי שלא מדובר בהחלפת הסיכול הממוקד או אמצעי הגנה. עם זאת, אין ספק כי הדבר יכול להפריך את הסמליות בה רואים תושבי עזה את ההתקפות ולהוות מחווה בעלת משמעות רבה לתושבי הדרום.
בכל אחד מארבעת הפוסטים המצוינים שפרסת עד כה בהקשר למלחמה בעזה מוצג ניתוח מבריק לרכיב יסודי.
כך יצרת עבורנו הקוראים מכלול ומעטפת התבוננות בעלת עומק איכותי למורכבות המערכה.
אם נרצה להרחיב עוד יותר את רדיוס המשתתפים במערכת מורכבת זו ניתן להציע לראות בחמאס שחקן-שלוח של קטאר.
מדינה שתוך פחות משני עשורים עשתה מעבר ממדינת אוהלים וגמלים למדינת גורדי שחקים ויוקרה הארוגה היטב בצמרת הכלכלה, הספורט, האקדמיה, האומנות ומה לא. המעבר נעשה באמצעות אופורטוניזם ועורמה פוליטית על מנוף שדות הגז הגדולים בעולם שנמצאים בטריטוריה זו. בתוך כך, במטרה להגן על גן העדן עלי אדמות שיצרה לשליטיה ואזרחיה, השכילה לקטוף כפרי בשל גם את החמאס מידי מקימיו, אירן, ולהפעיל אותו כנגד מה שעשוי להסתמן מקור הסיכון כואב עבורה: שדות הגז שהתגלו מול חופי ישראל.
וברמת אסטרטגיה כזו, "נענוע נכון" של הבעיה הפלשתינאית עשוי לחדד את ישראל כבעיתית ולהוות גורם מעכב.
וכבר שמענו שטורקיה רוצה להזרים דם במקום גז והלגיטימציה באירופה מדרדרת ומיותר לציין שנציגי בריטיש יצאו בבהילות באמצע דיונים מישראל ערב המערכה.
כפי שציינת במאמרך המצויין "החמאס דווקא רציונלי מאוד!" "… שהוא חותר "למעבר פאזה (חיובי), לשינוי אסטרטגי בעזה שיאפשר לו בעוד פרק זמן להיתפס בזירה הבינלאומית והערבית מי שראוי להנהיג את העם הפלסטיני כולו…" כך גם מפעילו הקטארי חותר למעבר פאזה (שלילי) שמטרתו לשבש מישראל להשיג את מטרותיה הלאומיות, כפי שציינת במאמרך המצוין "קללת מלחמת לבנון השניה".
יותם, כמובן שאתה צודק לגבי המטרות. אולי התרומה של כולנו זה להציב את המטרות הנכונות ולבנות להן לובי…
באשר למנהיגים, אינני בטוח. הרי חשנו את זה על בשרנו כשהאסטרטגיה הישראלית התמוטטה במלחמת לבנון הראשונה לאחר רצח באשיר ג'ומאייל (זו כמדומני כמעט הפעם האחרונה שהייתה לנו אסטרטגיה, למעט "חומת מגן"). אם יש מנהיג (ויש כזה) המהווה "צוואר בקבוק", הרי ש"הוצאתו מהמשחק" תפריד את הארגון לחלקיו. הלא כן?
בריאות ונחת!
מאמר מעולה.
רק כמה מן האמירות שנזרקו לחלל האוויר בשבוע האחרון ורלוונטיות מאוד להטיה הטכנולוגית המטורפת של הישראלים:
"צריך לפרמט את הטרור ולמצוא כיפת ברזל למנהרות" (אבי דיכטר)
"אני לא חוזרת לבית שלי עד שהשטח לא יהיה מטוהר וסטרילי" (תושבת כרם שלום ברדיו).
וכן הלאה.
שאלה אחת שאני שואל – יש לי הרגשה שהמטרות שציינת בסוף הם יותר בגדר מטרות מערכתיות מאשר מטרות אסטרטגיות, מאחר והן מתייחסות אך ורק לצד השני (מה גם שחיי מנהיגים היא נקודה שנוסתה לרוב ולדעתי היא חלק מהגישה הביורוקרטית שניסחת). שאלות המהות נדרשות להכנס עוד יותר לתוך שאלות התרבות – שלנו ושלהם – ולשאול לאן מכוונים את המערכת הזו לאורך שנים, לפי איזה חזון של קיום רצוי.
תודה רבה ישראל!
ניתוח נכון ומעולה!
תודה מקרב לב יעקב!
כל הכבוד כתושב הנגב המערבי מ 1956 -30 שנה עיסוק בבט"ש # מפקד ישובי עוטף עזה צפוני בחרום קראתי את הנכתב שאפשר לי להציג תמונה נכונה מהמצב! ע"כ תודה.