[בחזרה לפוסט המרכזי: חלופות לפתרון שתי המדינות] 

במהלך השנים – על רקע התחושה הגוברת שהפתרון ה'מקובל' לכאורה, של שתי מדינות לשני עמים, איננו ריאלי ואיננו קביל על שני הצדדים – נעשו מאמצים יצירתיים לגבש הצעות אלטרנטיביות (ראה פוסט נפרד: חלופות לפתרון שתי המדינות).

לכל אחת מההצעות הללו מוקדש פוסט נפרד. הפוסט הנוכחי עוסק בהצעה לפדרציה או לקונפדרציה בין העמים. פתרון זה הועלה על ידי גורמים שונים, הן כפתרון אלטרנטיבי לבעיה והן כתוספת לרעיון "שתי מדינות לשני עמים". הוא מכיר במגבלות הצמצום הגאוגרפי, תוך מתן מענה לשאיפותיהן להגדרה עצמית ולאומית של הקהילות והקבוצות האתניות השונות. בניגוד להצעות בעבר שתיארו פדרציה אזורית רחבה יותר שתכלול את ירדן, המודלים הנוכחיים מוגבלים לישראל ולשטחים הפלסטינים.

[להרחבה בנושא 'פדרציה', לחצו כאן]  [להרחבה בנושא 'קונפדרציה', לחצו כאן]

רוב הדגמים הפדרליים כוללים מספר אזורים מנהליים שינוהלו לרוב באופן אוטונומי, אך עדין יהיו כפופים לממשלה פדרלית שתחום שיפוטה יהיה מוגבל בהיקפו לתחומי עניין משותפים. התפיסה הריבונית של שליטה טריטוריאלית תישמר, וייתרו את הדרישה לוותר על קרקעות.

הדגם הפדרלי מציע פתרון מעניין לשאלת ירושלים, אותה תובעים הישראלים והפלסטינים כבירה. העיר המקודשת תהיה מקום מושבה של הממשלה הפדרלית שתשרת את שני הלאומים באופן שווה. מבחינה מנהלית לא תיכלל העיר בתחום שלטונה של קבוצה לאומית או אזורית אחת.

קבוצה אחת שמקדמת את הדגם הפדראלי היא הפדרציה הישראלית-פלסטינית, קבוצה אזרחית בה חברים ישראלים ופלסטיניים המתמקדים במנגנונים פוטנציאליים חדשים לפתרון הסכסוך. בשלהי השנה שעברה תכננה הקבוצה לקיים בחירות סמליות ל-300 המחוזות בישראל ובפלסטין על מנת להקים ממשלה שלישית, פדראלית. אך ההפגנות הפלסטיניות נגד הנורמליזציה מנעו את קיום האירוע, והדגישו את הקושי להציג רעיונות חדשים.
בפוסט זה אביא את הצעתו של כמאל נוואש, שהועלתה בפוסט בפייסבוק, בדצמבר 2011. בהצעה זו יש חזון של מדינה אחת פתוחה מורכבת משני מחוזות, ישראל ופלסטין, כשכל מחוז תורם 50% לפרלמנט הפדרלי ללא תלות בדמוגרפיה (נוואש, 2011).

רעיונות פדרטיביים הועלו גם ע"י אורי אבנרי ואברהם בורג. אולם, שניהם מניחים הנחה מוקדמת של יצירת "שתי מדינות לשני עמים" כבסיס לפדרציה, ועל כן אינם מהווים חלופה (למרות זאת ולמען התמונה המלאה, מצאתי לנכון לכלול אותם בסקירה זו).

התכנית של כמאל נוואש (נוואש, 2011)

גבולות

הרעיון של מדינות עצמאיות חשוב לישראלים ולפלסטינים, לכן מוצעת פדרציה מאוחדת בעלת גבולות משפטיים או מנהליים, אך ללא מחסומים פיזיים. בין הסיבות לגבולות מנהליים ישנו הצורך לקבוע את תחום השיפוט של הממשלה המחוזית, ולתת לאנשים את הסיפוק הפסיכולוגי והביטחון שמעניקה התחושה שהם חיים במדינתם שלהם. הגבולות לא יהיו גלויים ולא יהוו מכשול לחיי היומיום. יהודים ופלסטינים יוכלו לחיות בישראל או פלסטין, אך הפרלמנט תמיד יהיה 50% יהודי ו -50% פלסטיני.

לשם המחשה, ליהודים בתחומי פלסטין יהיה ייצוג בפרלמנט הפדרלי ב -50% שהוקצו ליהודים, ולערביי ישראלי ב- 50% שהוקצו לפלסטינים. מטרת הפיצול 50/50 היא לספק לכל צד שוויון, וכדי להבטיח שהחקיקה תעשה ע"י המתונים.

ממשלה פדרלית, מחוזית, ומקומית

החוק הפדרלי יהיה עליון על החוק המחוזי והמקומי.

הפרלמנט הפדרלי יהיה 50% פלסטיני ו -50% יהודים.

פרלמנט המדינות: כל מחוז חייב לאפשר לכל תושביו זכות הצבעה לפרלמנט המדינה ללא הבדל דת. עם זאת, למדינות תהיה הזכות להגביל את מספר חברי פרלמנט מקומיים מקרב אוכלוסיית המיעוט. לדוגמה, ייתכן שישראל תעדיף שהיו לה 100% יהודים בפרלמנט המדינה. תהיה לישראל זכות לכך על אף שלא-יהודים חיים בה. לפלסטין תהיה זכות זהה בפרלמנט שלה.

הבחירות המוניציפאליות: חלוקת המושבים בפרלמנט המוניציפאלי לא תהיה מבוססת על דת. לא תהיה הגבלה כלשהי על מספר המושבים של קהילה בפרלמנט המוניציפאלי. עם זאת, יוכלו להקים או לתכנן ערים או מחוזות על בסיס קהילה ספציפית. למשל, קהילה יהודית כגון ההתנחלות הר חומה אשר הייתה אמורה להיכלל עם העיריות של בית לחם ובית סחור תוכל לדרוש להפוך לעירייה בפני עצמה, או לנהל את עצמה, מפני שהיא גדולה ו- 100% יהודית. אותו כלל עשוי לחול על ריכוזים גדולים של פלסטינים בתוך ישראל.

הנשיא או ראש הממשלה 

הנשיא או ראש הממשלה ייבחרו על ידי הפרלמנט. בגלל שהפרלמנט מחולק 50/50, מנהיג יהיה זקוק לתמיכה של חברי הפרלמנט היהודיים והפלסטינים כדי להיבחר. נוסחה זו תבטיח כמעט בוודאות את בחירתו של מנהיג מתון, אשר שואף לשרת את כלל תושבי הפדרציה, ולא רק את הקהילה שלו.

ירושלים

ירושלים תהיה בירת הפדרציה ולא תהיו הגבלות על מספר האנשים שמגיעים לבקר או להתגורר בה.

המשטרה

תהינה משטרה מוניציפאלית, משטרה מחוזית, ומשטרה הפפדרלית.

על המשטרה הפדרלית לאכוף את החוקים השייכים לתחום השיפוט של הממשלה הפדרלית. על הממשלה הפדרלית לגייס ולאמן שוטרים משתי הקהילות במספר שווה.

צבא פדראלי ומשמר מחוזי לאומי

יהיה צבא הפדרלי אחד מורכב מפלסטינים וישראלים במספר שווה. בנוסף, המחוזות יוכלו להחזיק משמר לאומי 100% יהודי או פלסטיני כדי שהמחוזות יוכלו להרגיש בטוחים בשנים הראשונות של האיחוד.

הגירה וזכות השיבה

הפדרציה המאוחדת תקבל את שיבתו ארצה של כל יהודי ופלסטיני מכל רחבי העולם.
הבסיס של הפדרציה היא תנועה חופשית של עבודה ואנשים. אזרחי הפדרציה יהיו רשאים לגור היכן שהם בוחרים. עם זאת, כדי להפחית את החרדה מפני שינוי דמוגרפי פתאומי, מחוז יוכל להגביל את מספר האנשים העוברים ממחוז אחד למשנהו ללא יותר מ 50,000 תושבי קבע בשנה.מגבלת ה- 50000 לא תחול על עבודה או אנשים שנסעו למטרה אחרת שאינה תושבות קבע.

לא תהיה הגבלה על שיבת היהודים לישראל או לפלסטינים לפלסטין. כל אזרח של הפדרציה רשאי לנסוע ולעבוד בכל מקום בפדרציה ובכל עת.

הכלכלה

לא יהיו הגבלות על המסחר בתוך הפדרציה. הפדרציה תפעל כמשק אחד בכל הבטים. אף מחוז לא יקדם טובת התעשייה שלו על מפני תעשיית המחוז השני. מחוז אינו רשאי להגביל את תנועת הסחורות הבאות מהמחוז השני או לגבות מיסים על סחורות המחוז השני באופן שונה מאשר הוא גובה אצלו. לישראל / פלסטין תהיה אותו מטבע, לא יהיה מכס והסחר בה יהיה חופשי באופן מלא.

זכויות יסוד

לפדרציה תהיה הסמכות להבטיח זכויות יסוד לכל אזרחי הפדרציה. אף מחוז יוכל להפלות אזרחיה של הפדרציה מטעם דת, גזע, מוצא לאומי או מימוש של חופש הביטוי.

רפורמה בחינוך

תהיה ועדה לרפורמת החינוך שתפקח על תכניות הלימודים של ביתי הספר במחוזות. תוכנית הלימודים צריכה לעודד יחס של כבוד בין הדתות ובין ישראלים לפלסטינים.

פיצוים ושילומים

כדי לסייע לפליטים הפלסטינים לתקן את ההפסדים הכלכליים שהיותם חסרי מדינה גרם, הפדרציה תסייע לכל הפחות לפלסטינים בכך שהיא תאפשר לכל הסטודנטים המתאימים לקבל השכלה גבוהה ללא עלות, ולאפשר לפלסטינים לרכוש דיור במתן הלוואה ל-30 שנה, בריבית אפס. הפלסטינים, שאדמותיהם הוחרמו לאחר 1967 בגדה המערבית וברצועת עזה, יקבלו פיצוים לפי ערך שוק נוכחי והגון של הקרקע.

העשרה: התכנית של נאסר אבו פרחה: דו לאומיות בפלסטין ישראל מאוגוסט 2005.

התכנית של אורי אבנרי (אבנרי, 2009)

התכנית הועלתה ב- 2009. אבנרי מדגיש כי באופן מעשי יכולה פדרציה לקום רק על בסיס של הסכמה חופשית בין שני הצדדים. כלומר: היא יכולה לקום רק אם כל אחד משני הצדדים – הישראלים והפלסטינים - יראה בה תועלת לעצמו.

הדרך המעשית להגשמת רעיון כזה יכולה להיראות כך:

שלב ראשון: צריכה לקום מדינה פלסטינית ריבונית. זה קודם לכל. ישראל תיסוג לקו הירוק, תוך אפשרות לחילופי-שטחים מוסכמים. זה חל גם על ירושלים.

שלב שני: שתי המדינות צריכות לכונן ביניהן מתכונת ליחסים הוגנים ולהתרגל לחיות זו בצד זו. דרושים צעדים ממשיים לקידום ההתפייסות וריפוי פצעי העבר. (למשל: הקמת ''ועדת אמת והתפייסות'' לפי הדגם הדרום-אפריקאי). באופן מעשי, יש לכונן סידורים נאותים למעבר בין שתי המדינות, לחלוקה הוגנת של המים, ועוד.

שלב שלישי: שתי המדינות יפתחו במשא-ומתן להקמת מוסדות משותפים. לדוגמה: פתיחת הגבול ביניהן למעבר חופשי של בני-אדם וסחורות, איחוד כלכלי, מטבע משותף, מעטפת מכס, שימוש בנמלי ים ואוויר, תיאום יחסי-החוץ, ועוד. לא תהיה זכות אוטומטית של אזרחי המדינה האחת להתיישב במדינה האחרת. כל אחת תחליט לבדה על מדיניות-העלייה שלה. שני הצדדים צריכים להחליט בהסכמה אם להזמין למשא-ומתן גם את ירדן, כשותפה שלישית בשותפות המוצעת. משא-ומתן כזה יכול להצליח רק אם הציבור בכל אחת מהמדינות ישתכנע שהשותפות תביא לו יתרונות ממשיים. מכיוון שישראל היא השותפה החזקה מבחינה כלכלית וטכנולוגית, היא צריכה להיות מוכנה להציע הצעות נדיבות.

שלב רביעי: ככל שיגדלו האמון ההדדי והתועלת ההדדית, יכולים הצדדים להעמיק את השותפות ולהרחיב את סמכויות המוסדות המשותפים.

אבנרי גם מרחיב את חזונו הלאה. הוא מציין כי יתכן שבשלב זה יבשילו התנאים להקמת התאחדות רחבה יותר של האזור כולו, כדוגמת האיחוד האירופי. סביר להניח שהתאגדות כזאת תכלול את המדינות הערביות, ישראל, תורכיה ואיראן. השם שהציע בזמנו לאחוד היה: ''האיחוד השמי''.

התכנית של אברהם בורג (2013)

התכנית הועלתה ב- 2007. אברהם בורג מדמה את תכניתו לבניין בעל שלוש קומות, שקומתו הראשונה זכויות-האדם, קומתו השנייה שתי המדינות (ישראל ופלסטין) וקומתו השלישית הפדרציה.

בניין נבנה מלמטה, קומה אחרי קומה. לפני שאפשר לגשת לבניית הפדרציה, יש לדעת בורג להקים את קומת שתי המדינות: קיומן זו בצד זו של מדינת-הלאום הישראלית ומדינת-הלאום הפלסטינית. עד שלא תקום מדינת פלסטין לצד מדינת-ישראל, במסגרת חוזה-שלום סופי, אין משמעות לרעיון הפדרציה. פירוש הדבר שתקום מדינת-פלסטין על פי גבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית, כמדינה חופשית, עצמאית וריבונית, מדינת-הלאום של האומה הפלסטינית. בורג  מדגיש כי כל עוד לא הוגשם רעיון בסיסי זה, תוך פתרון כל הבעיות הנלוות, אין טעם לכל השאר. על כן כאמור, אין זו חלופה, אלא מעין תכנית המשך.

בורג מציין עוד כי סביר להניח שישראל לא תוותר על זכותה לקבל החלטות לגבי זיקתה לפזורה היהודית ולתכנים הקשורים בעליה. יש להניח שאותו הדבר נכון לגבי הפלסטינים, זיקתם לעולם הערבי ושיבת הפליטים.

לגבי כלל יחסי-החוץ מציין בורג כי בכל הפדרציות והקונפדרציות הקיימות, הממשל המרכזי אחראי לאלה. ענייני הצבא והביטחון בעייתיים עוד יותר. לטעמו, הפדרציה תעסוק בעיקר בענייני כלכלה, זכויות-אדם, חופש התנועה וכדומה.

הוא מדגיש לטעמו את "החשוב מכל": המשא-והמתן בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין בעניין הפדרציה צריך להתנהל בין שתי שותפות שוות, ללא לחץ, בגובה העיניים.

גם הוא, כמו אבנרי מדבר על איחוד עתידי של עמי האזור: אם פתרון שתי המדינות הוא הקומה הראשונה, והפדרציה היא הקומה השנייה, ניתן לחזות שהקומה השלישית תהיה איחוד מרחבי, בדומה לאיחוד האירופי.

מול הסערות הפוקדות כרגע את הארצות הערביות, קשה להעלות על הדעת שה"אביב הערבי" יביא למצב של רגיעה ושל יציבות. אך זיכרוננו קצר. הרי האיחוד האירופי הוא תולדה ישירה של המלחמה האיומה ביותר בתולדות האנושות – מלחמת-העולם השנייה, שבה נספו מיליוני אירופים.

איחוד מרחבי (גם הוא משתמש בשם שנתן אורי אבנרי: "האיחוד השמי"), יביא לטעמו ברכה לכל שותפיו. כבר עתה ממלאים איחודים מרחביים כאלה תפקיד גובר והולך בעולם.

הקומה העליונה של הבניין יהיה סדר עולמי חדש, סוג כלשהו של ממשל עולמי, שלטעמו של בורג, חסרונו בולט כבר עתה. הוא מביע ביטחון שהאיחוד יקום לפני סוף המאה הזאת. חזון זה אינו אוטופי יותר מכפי שהיה חזון האיחוד האירופי לפני מאה שנה, כאשר קומץ של אידיאליסטים מרחיקי-ראות הציעו אותו.

[בחזרה לפוסט המרכזי: חלופות לפתרון שתי המדינות] 

השגות

כיוון שתכנית זו היא בעצם נדבך מעל החלופה של "שתי מדינות לשני עמים", הרי שכל מגרעות חלופה זו תקפים גם פה:

• אם היום הגבולות סגורים למיליוני הפלסטינים ב"פזורה" - החשופים לקרבות המתחוללים במרחב הערבי, שרק ילכו ויתגברו - מדינה פלסטינית תוכל ליישם "עליה" תוך חיקוי מודל בניית האומה הישראלית (שכבר נעשה בפועל). אז יעלה מספר הפלסטינים בגדה המערבית - שהוא כנראה עומד כיום על בין 1.8 מליון ל- 1.6 מליון נפש, ונמצא במגמת ירידה - למיליונים רבים של פלסטינים תוך פרק זמן קצר יחסית ובמימון מדינות הנפט, אירופה וארצות הברית, וזאת במדינה שאיננה מסוגלת לכלכל את אוכלוסייתה ושתהיה לעד תלויה בתחום זה בישראל.
• היעדר המודעות והנכונות להשקיע בתחום איכות הסביבה והעובדה שהביוב הפלסטיני זורם מגב ההר לישראל, ייצור פה אסון אקולוגי גדל והולך וצורך להשקיע סכומים עצומים.
• הניסיון עם גבולות שלום מלמד, שמיליונים ללא עבודה יימצאו דרכם עד מהרה למישור החוף, שם מצויים הכסף והחיים היפים. במצב הזה הסיכוי לשמור על מדינת לאום יהודית אינו גדול!
• למרות תמונת המצב הדמוגרפית של יחס של 1:3 של יהודים מול פלסטינים (לא כולל עזה) בין הים לירדן, מתוכנן הפרלמנט הפדרטיבי להתחלק 50:50. זהו זרז נוסף עבור הפלסטינים לסגור את הפער הדמוגרפי בעזרת "עליה".

משמע, אם אופציית שתי המדינות תצליח, מה הצורך בפדרציה? ואם תיכשל, לא תוכל פדרציה להוות אופציה רלוונטית ממילא!

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), פדרציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), קונפדרציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• אבנרי אורי (2009), פדרציה? למה לא?, פורום ארץ הצבי, 22/11/09.
• בורג אברהם (2013), אברהם בורג על הצורך בהקמת פדרציה שתתאם בין שתי המדינות, הישראלית והפלסטינית, יו טיוב והארץ, 4/8/13.
• נוואש כמאל (2011), הפדרציה המאוחדת של ישראל / פלסטין, הצעה לסיום הסכסוך הפלסטיני / ישראלי, פייסבוק, 17/12/11.
• דודיק רוטנברג (2016), הסדר קונפדרטיבי ו"תוכנית מרשל" לפלסטין, 19.03.16, ynet.
• יאיר שלג (2018), הצעת הקונפדרציה: העולם מתחיל להבין את אופי הסכסוך, מקור ראשון, 5/9/18.