השר וחבר הקבינט המדיני ביטחוני, נפתלי בנט, הואשם ע"י שר הביטחון, בוגי יעלון, בכך שנפגש עם מפקדים בשטח וקיבל מהם ישירות מידע. ספין נוסף בהקשר זה היה קישורו לרב הראשי לשעבר, רונצקי, שלבש את מדיו ויצא לשטח, ועל פי הנאמר, הדליף לבנט את המידע שליקט. בנט השיב מלחמה, וכך, נוסף נדבך לסדרת הזעזועים שחווה הממשלה הנוכחית.

מי צודק בעימות הזה?

הקבינט המדיני-ביטחוני או ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי הוא שם של קבוצת שרים מצומצמת בראשות ראש הממשלה, שמטרתה לסייע לממשלה בגיבוש מדיניות, הובלתה ויישומה, בנושאים של יחסים בינלאומיים וביטחון המדינה. תפקידו העיקרי של הקבינט בשעת חירום לקבל החלטות בנושאי ביטחון.

האם אמור חבר הקבינט בנט לדעת את מכלול העובדות בתחומים שבהם הקבינט אמור להחליט? ברור! בנט – מנכ"ל לשעבר – יודע כי מנהל טוב בכל ארגון, קל וחומר ממשלה, יודע שמידע המגיע מלמעלה למטה (Top Down) הוא בדרך כלל מוטה ומגמתי. האמת מתבררת רק כאשר הוא מעומת בהיזון חוזר עם המידע שמגיע מהשטח (Bottom Up). מה שבנט עשה, בשפה ניהולית, הוא ליצור תהליכי היזון חוזר עבור הקבינט. ההיזון החוזר או המשוב (Feedback) הוא אחד מארבעת מרכיבי היסוד של כל מערכת (קלט, תהליך, פלט ו"משוב"). הוא מהווה חלק מהתפוקה, החוזר למערכת כתשומה. מעצם טיבו הוא מחייב יחסים לא ליניאריים בין רכיבים במערכת.

לארגונים – בעיקר ארגונים ביורוקרטיים, ובתוכם ארגונים צבאיים ומשרדי ממשלה, יש קושי אמתי לנהל תהליכי משוב בזמן אמת. ה"משוב" מאפשר למערכת לדבק במטרותיה המתוכננות באופן יעיל וגם להיות אפקטיביים ולזהות מטרות וכיווני התפתחות חדשים. כאשר בנט הרגיש שקיבל מידע "מעובד" וחסר, ירד לשטח וקיבל משוב. זו לא רק זכותו לעשות זאת, זו חובתו! 

הצד השני של המטבע

במהלך המלחמה יכול הקבינט, המורכב בשיטה קואליציונית, להוות אבן ריחיים על כתפי הקברניט. זאת כיוון שהוא נאלץ לחשוף שם את כוונותיו (במקרה זה הציפיה שהפלסטינים יחבלו בהפסקת האש ומלאי האשראי הבינלאומי יתחדש), שעלולות להיות מודלפות במקרה הרע, או שישמשו חומר לוויכוחים אינסופיים במקרה הטוב. על כן נהגו ראשי ממשלות שלא פיתחו יחסי אמון קרובים עם כל חברי הקבינט שלהם (במקרה זה, בצדק רב...), להימנע מלהעלות סוגיות בעייתיות.

האלוף גרשון הכהן בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי" ממחיש זאת היטב בפרשנות שהוא נותן לישיבת הממשלה במהלך מלחמת ששת הימים. אירוע זה המתואר בספר אחר, "אשכול, תן פקודה!" לעמי גלוסקא. הדיון היה קצר ועל הפרק נדונה השאלה – "האם לכבוש או לא לכבוש את ירושלים הירדנית?". גלוסקא טוען כי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, לא טרח לבדוק היכן שר הביטחון שלו, משה דיין, שבינתיים, מאחורי גבו, עשה דברים אחרים. הוא (אשכול) איבד את הכיוון ו"התנדנד". את הדיון הוא סיכם "בשפה רפה", באומרו: "נשאיר את ענייני הצבא לצבא".

"... פתאום הבנתי שאולי היה זה הדיון החשוב ביותר שהתקיים אי פעם. השרים התווכחו על עתידה של ירושלים לדורות, הם עשו זאת ללא הכנה מראש, ללא ניירות עבודה, ומבלי לדעת דבר על תכניות פוליטיות או צבאיות".

הפרשנות של הכהן שונה משל גלוסקא:

"האם לא ייתכן, כי ראש הממשלה העדיף לסכם 'בשפה רפה', מתוך ידיעה, שבינתיים, עד שהוא מתעכב בדיון ומסכמו... כבר נעשות בשטח פעולות (הנחיות דיין לכיבוש ירושלים) והן ממש רצויות לו? האם בשעה הרת גורל ועמוסת מתח שכזו, יש ביכולתו של ראש הממשלה לפתח דיון מעמיק עם השרים על עתידה של ירושלים ובמיוחד עם בני פלוגתא, כמו השר זלמן ארן, החרד מכיבוש ירושלים בצידה הירדני? האין לפנינו גילום מעורר הערכה של חוכמת ההתנהלות בעניינים מורכבים וסבוכים, מתוך ההבנה כי לעתים, יש לתת לדברים להתפתח, להמתין להתהוות ובינתיים לסכם 'בשפה רפה', עד שיתבהר המצב וינוסו הצללים. מהיבט זה ממש נוח היה לראש הממשלה שדיין נמצא בשטח ולא משתתף בישיבה. במצב זה, לא זו בלבד שנוח היה לו לא להחליט ולא להנחות הנחיות מפורשות, זה אף היה רצוי לו: אם הדברים יתפתחו לטובה, מה טוב, ואם יתגלגלו לכדי תסבוכת, טוב שיש דרך נסיגה, יש מי שיישא באחריות, ולא תהיה זו אחריותה הרשמית של ממשלת ישראל (גלוסקא, 2004, עמ' 14-13; הכהן, 2014, עמ' 46-44).

אז מי צודק בעימות בן יעלון לבנט? בביטחון לאומי אין תמיד תשובות נחרצות. במקרה זה ניתן לומר ששניהם צודקים... הצדק בעיני המתבונן!

מה שחסר לבטח הוא מה שהכהן מכנה "תבונת ההתנהלות"... אבל זה כפי הנראה מאפיין דור אחר של מנהיגים!

מקורות

• גלוסקא עמי (2004), "אשכול תן פקודה!", צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים, 1967-1963, תל אביב: מערכות.
• הכהן גרשון (2014), מה לאומי בביטחון הלאומי, בן שמן: מודן ומשרד הביטחון.