לציון 19 שנה להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל חשף ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון קלטת של אחד מנאומיו המפורסמים ביותר – נאום "יהיה בסדר", שנישא בסיום מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם) באוגוסט 1992. בנאום זה ציין רבין את המושג "יהיה בסדר" כמאפיין הקלאסי של תרבות ה"סמוך"  וה"חפיף" הישראלית:

לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם. שם פרטי ושם משפחה, וזהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים שומעים אותם בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי, כוח ושררה שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים רבות, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. 

ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותו קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר, לחוסר משמעת, למקצועיות שאיננה לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה, ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת, ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא בסדר...

אודה על האמת, הבנתי את רבין והזדהיתי איתו, אבל הקטע הטריד אותי. אין רק טוב או רק רע במערכות מורכבות, אלא אחדות של ניגודים: הטוב והרע הם שתי פנים של כל תופעה, אבל רבין הדגיש בה רק את הרע. אז איפה הטוב?

[התמונה: עמותת יד לשריון]

את הטוב מצאתי בדברים שנהג האלוף גרשון הכהן לספר לתלמידיו במכללה לביטחון לאומי, ושאף ראו אור בראיון ישן אתו בידיעות אחרונות, ב- 1999. לפי הכהן, ה"יהיה בסדר" מבטא גם את היכולת להעז וליטול סיכונים, ואת ה- אמונה ככוח מניע. דבריו של האלוף הכהן ראו אור גם בספרו של הרב, תת אלוף במיל', אביחי רונצקי, הקרוי: "יהיה בסדר" - הימור או תעוזה. פניתי אל הרב וברוב אדיבותו שלח אלי את החומר, הסכים לפרסומו, והרינו כאן לפניכם:

בצלם של אסונות ותאונות, נוהגים לתקוף את תופעת ה"יהיה בסדר". ברקע הנסיבתי לאסונות, דוגמת גשר הנבנה ברשלנות וקורס, או משאית העמוסה בניגוד להוראות ומתהפכת, אכן מונחת לא פעם, במפורש או במובלע, אמונת ה"יהיה בסדר". אמירה זו מסמלת, בהקשרים אלה, שטחיות הרפתקנית, יחד עם אמונה לא רציונלית, שאננות וביטחון עצמי מופרז.

אמרו חז"ל: "אין סומכים על הנס", וכמפקד בצה"ל ברורה לי חובתי להכנות יסודיות, לשיקול דעת ולהכנות רציונליות. ברבות השנים לימדו בצה"ל את חשיבותה של ההכנה הנכונה לקראת משימה, ואת השפעתו של תכנון יסודי על סיכויי ההצלחה. אולם, כל פעם מחדש גילינו כי המציאות אינה מצייתת בהכרח לתכניותינו, ומרכיבי אי הוודאות, מוכרים ככל שיהיו, רחוקים משליטתנו. אל מול חרדת אי הוודאות, לא נותר אלא להאמין ש"יהיה בסדר", שהרי על פי רוב הדברים איכשהו מסתדרים, ומי שאינו מכיר בכך - חרדותיו גדולות פי כמה.

חולה עומד לפני ניתוח מסוכן - אי אפשר להבטיח לו שהכל יעבור בהצלחה, אבל אפשר להפיח בו אמונה.

אדם יוצא לטיול בעולם, לפתחו רוחשות סכנות - גם הוא נתקף לרגע חרדה, ובכל זאת קם ונוסע.

[התמונה משמאל הועלתה לויקיפדיה על ידי אלעד יצחק, והיא נחלת הכלל] 

אדם מסכן את כספו בעסקה כלכלית - הוא כמובן חוקר ובודק ומחליט במיטב שיקול הדעת, ובכל זאת ללא האמונה שיצליח, יתקשה להעז. משכבר הימים למדנו שהמעז זוכה. כך בניהול עסקים ועל אחת כמה וכמה במלחמה.

האלוף דני מט שפיקד על חטיבת הצנחנים בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, סיפר איך קיבל את הפקודה לצלוח את התעלה. הוא אמר שיהיה מוכן לביצוע בלילה ולא ידע כיצד יעמוד בכך. היו בידיו כל הסיבות הראויות להודיע שלא יוכל לעמוד בכך באותו לילה. עדיין לא נפתחה הדרך לתעלה, הסירות לא הגיעו וחסרו לו גם הזחל"מים לשאת את הסירות אל קו המים. ובכל זאת, בלב ליבו האמין ש"יהיה בסדר", וכך היה. גם מפקד האוגדה, אריק שרון, ידע את הקשיים והנסיבות שיצדיקו דחייה בעיתוי הביצוע, אבל סמך על דני מט ואנשיו, כי הכירם היטב וידע את יכולתם להסתדר ולהצליח.

מתי אם כן תהיה האמירה "יהיה בסדר" פסולה, התומכת בהימור חסר אחריות, ומתי תהיה זו אמירה התומכת בתעוזה ובונה תעצומות נפש? 

כנראה שאין קריטריון ברור להבחנה ביניהם., כפי שבמקרים רבים אין קריטריון לוגי להבחנה בין הימור לבין סיכון מחושב. בכל זאת, מפקדים מלמדים ליטול סיכונים מחושבים ולהימנע מהימור. אכן, קיים תחום אפור שבו נתקשה לקבוע, האם לפנינו הימור מסוכן או תעוזה אחראית, אבל נראה שהאינטואיציות שלנו לגבי הבחנה זו ברורות דיין על מנת לעשות בה שימוש.

מספרים על רב מבעלי המוסר, שבחן את מידת אמונתו בסיעתא-דשמיא. המתין לרכבת ברציף כשבידיו אין כרטיס נסיעה. ניגש אליו יהודי ושאל: "רבי, יש לך כרטיס?" ענה הרבי: "הקב"ה יעזור". חמש דקות לפני תזוזת הרכבת ניגש היהודי שנית ושאל אם יש לו כבר כרטיס. שוב ענה הרבי שהקב"ה יעזור. רץ היהודי, קנה כרטיס, ובדקה האחרונה דחף את הרבי לרכבת. בקרון שאל היהודי: "רבי, אם לא הייתי קונה לך כרטיס, היית נשאר בתחנה. איך אפשר לנהוג כך?" ענה הרבי: "הפעם הקב"ה שלח אותך, פעם אחרת ישלח מישהו אחר".

במבחן התוצאה - גישתו של הרבי עמדה במקרה זה בהצלחה. אלא שהאמירה "יהיה בסדר" הסתמכה כאן על הנס, ולכן, צודק היהודי הדורש מהרבי לבחון את העניין במבחן ההיגיון המעשי. מצד שני, מי שדוחק בשל כך לשוליים את תפקיד האמונה ש"יהיה בסדר", שוכח שבסופו של דבר, גם מי שקנה כרטיס מבעוד מועד יכול לאחר את הרכבת, לאבד את הכרטיס או לעלות בטעות לרכבת אחרת.

פוטנציאל התקלות האפשריות בעולמנו הוא אינסופי, והתעמקות במכלול התקלות האפשריות, על כל משתני אי הוודאות, יכולה לשתק אדם ולדחקו למקומו בחרדות אין קץ ובאפס מעשה. כל מי שמכיר את העשייה הצבאית יודע את חשיבותן של ההכנות המדוקדקות, אבל גם את חשיבותה של אמונת האדם במזלו הטוב ובסיכוייו להצליח. תעוזה נדרשת דווקא במקום שהעשייה רוויית סכנות. המעז עלול להיכשל, אבל מי שלא יעז, סיכויו להיכשל גדולים אף הם.

בשדה הקרב המודרני שהוא נייד וגמיש מבעבר, ייווצרו הזמנויות ומשימות רבות הדורשות ביצוע מיידי. יחידה צבאית שהורגלה לסטנדרט הכנות מלא ומפורט, יכולה לאבד את ביטחונה העצמי אל מול הדרישה לפעול מיד, גם במוכנות חלקית. השתהות יתר בהשלמת ההכנות עלולה להסתיים באבדן ההזדמנות ובאי ביצוע המשימה. על מנת לעמוד בכך, נדרש אימון מתאים ותשתית מנטלית, המובעת באמירה השריונאית הידועה, שהדברים מסתדרים בתנועה.

לאמירה "יהיה בסדר" יש, אם כך, תפקיד הכרחי ביצירת תנאי יסוד המאפשרים את תעוזת נפשם של החיילים והמפקדים.  לפנינו פן נוסף של מציאות חיינו, המציבה כתמיד ניגודים דיאלקטיים. מצד אחד, חייבת להתקיים תודעת אחריות ושיקול דעת מעמיק של מכלול הסיכונים במלוא היקף החרדות. האומר "יהיה בסדר" עלול להיות רשלן מועד. ומצד שני, המעז זוכה. מי שאינו מאמין י"יהיה בסדר" לא יוכל להעז ולא ירחיק לכת. ניגודיות זו הובעה היטב באמירתו של אחד האדמו"רים: "המאמין בניסים - שוטה; המאמין שאינם יכולים להיעשות - אפיקורס".