ניקולס טאלב, מחבר הספר הברבור השחור, טען כי ...האינטואיציה שלנו לא בנויה לאי-ליניאריות... החושים שלנו ערוכים לסביבה שבה הסביבות והתוצאות פשוטות יותר, והמידע נע לאט יותר...".
כתוצאה מכך, אנשים נוהגים להתמודד עם בעיות מורכבות בדרך של הכללה, והפיכת המורכבות האמתית שלהם לפורמט פשטני, ליניארי, של סיבה ותוצאה. הם מפשטים את המורכבות ומוצאים לבעיה המציקה להם אשם אחד ופתרון אחד, שאחריו תיפתרנה כל הבעיות.
הבעיה עם דרך המחשבה הזאת היא, שהעולם בדרך כלל איננו ליניארי. הבעיות מורכבות ומתן פתרונות ליניאריים לבעיות מורכבות רק מעמיקה את התוצאות הבלתי צפויות (תב"צים). בסופו של תהליך ופעמים רבות לאחר שיהוי מסוים, הם מוצאים עצמם בנקודה בעייתית בהרבה מנקודת המוצא.
את הקביעות הללו של טאלב ניתן לזהות בבירור בהידרדרות השיח הפוליטי בישראל בעשרים השנים הבאות, ובהכללות הפשטניות שבהן הסכסוך נתפס, הן בצידה הימני של המפה הפוליטית, והן בצידה השמאלי. אם תרצו, ניתן לכנות את התופעה, כ- ליניאריזציה של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
האלוף גרשון הכהן הקדיש בדבריו ובכתביו הרבה לסוגיה הזו:
"חשוב להצביע על הנחת יסוד, חלקה מודעת חלקה מובלעת וסמויה, והיא משותפת לשמאל ולימין הישראלי" טוען הכהן. "לשתי הקבוצות משותפת אמונה בורגנית אירופית, שהעולם יכול להיות יציב ומשגשג. רק צריך להסיר מעל דרכינו את המכשולים המעכבים... עבור הימין, הכל קורה לנו כי לא בחרנו רמטכ"ל מנצח כי לא נתנו לצה"ל לנצח...; עבור השמאל, הכל בגלל הכיבוש. אם רק נסיר חטא קדמון זה - המכשול על דרכנו, נסדיר יציבות בת קיימא; אילו רק השכלנו לפעול כמו שצריך, ולהכריע בלי להתבלבל, הכל היה מתייצב למגמת יציבות בת קיימא. שתי הקבוצות מאמינות בקוסמולוגיה של יציבות כמצב יסוד, שאם רק לא נחטא ולא נשבש אותו בשגיאותינו, הסדר הטוב ישכון במחוזותינו".
המקור לאופן החשיבה הזה הוא תנועת ההשכלה והמהפכה התעשייתית באירופה, שיצרו תרבות המקדשת את השכל. לפי גישה זו, בעיות מורכבות במציאות דינמית, המשתנה במהירות, ניתנות תמיד לפתרון רציונלי בעזרת השכל; וכי תוצאות בלתי צפויות אינן אלא כשל תכנוני, שאם רק היה המתכנן פועל "נכון", היה מוצא להן את התרופה.
אלא שמערכות מורכבות נמצאות תמיד במאבק להשגת שווי משקל של קבע, אך שווי משקל כזה בלתי אפשרי. סדר במערכת מורכבת מתקיים לאורך זמן, רק כאשר יחסי הכוחות בין המערכות בסביבה המשימתית סטטיים. זה רחוק מאוד מלהיות המצב אצלנו. משמעות הדבר היא שלפחות בשלב זה, המאבק המתמיד הוא המאפיין העיקרי של חיינו בחלק עולם זה; והמאבק הזה יימשך, בין אם ניתן לצה"ל לנצח, ו/או שנחתום על הסכמי שלום.
היבטים תאורטיים של הסוגיה הזו תוך השוואה בין התרבות המזרחית למערבית בהקשר זה ניתן למצוא בספרו של האלוף גרשון הכהן, "מה לאומי בביטחון הלאומי": הוא שואל שם, האם ניתן להשיג, במציאות קיומנו, יציבות בת קיימא, מה שמכנים האמריקאים כ- "Ever-lasting stability" (הכהן, 2014, ע' 59-58)?
"עבור האדם בתרבות המודרנית המערבית, נתפסת היציבות כמצב יסוד, שאליו רצוי לשאוף בכינון מערכות החיים. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בכך, על מנת להשיב את הסדר היציב אל כנו. ממש להפך עבור האדם בתרבות המזרח, בכלל זה היהדות התנ"כית, התרבות הסינית והתרבות הערבית - עבורם, אי יציבות נתפסת כמצב יסוד.
אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא בבחינת תוצאה של שיווי משקל ארעי, שאמנם יוצר לרגע את הפיתוי להאמין כי הוא מצב בר קיימא, אבל כהרף עין הוא עלול לחלוף. במצב תודעתי כזה, אדם בר דעת חי בתנועה מתמדת במוכנות למאבק מתמיד... בתפילת שחרית, מודה היהודי מדי בוקר על אור היום שהפציע בשבח ל"יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכול... המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". עבור היהודי, דבר אינו ממש יציב, וגם זריחת החמה, כמו שקיעתה, אינן אירוע קבוע ומובן מאליו. רגע של יציבות במציאות חיי האדם, על פי גישה זו, אינו יותר מרגע של יציבות במצבו של הים. הכול מצוי בתנועה מתמדת." (שם, ע' 59).
הכהן מדגיש עוד כי "זו הייתה גם גישת הרומנטיקה האירופית ובמיוחד הגרמנית, בהפניית עורפן לרציונליות ההגמונית של תקופתן. פילוסוף ההיסטוריה יוהאן הרדר ביטא את הרעיון, כי הוויה משמעותה התהוות ובמקום שבו ההתהוות, הצמיחה, השינוי והמטמורפוזה חדלים להתקיים, נפסק גם הקיום. השינוי הכרוך בתופעת ההתהוות הוא דרמטי פי כמה מהשינוי המתחולל עם תנועת גלי הים. הוא נתון להפתעה גם יותר מאשר מטמורפוזה זאולוגית, שבה התהליך בכל שלביו קבוע וצפוי מראש. למטפיזיקה, התופסת את המציאות כנתונה במציאות סדורה ויציבה, תתלווה השאיפה להסדיר גם את חיי האדם בכל מערכות החיים, על בסיס מערכות סגורות, במסגרתן יושגו: יציבות, שגשוג וביטחון. במטפיזיקה האחרת, שבה יציבות אינה אלא אשליה אנושית, אשליה בורגנית, גם היקום, כמו תופעות חברתיות ואקולוגיות, מתהווה בגישה זו באופן פתוח ודינאמי. למי שתופס כך את הוויית המציאות, לא זו בלבד שהיציבות נתפסת בעיניו כמצב ארעי, אלא אף רצוי לו להישמר מפני ההילכדות בתודעה הכוזבת של קיום במערכת סגורה. הקיום במערכת פתוחה נראה לאדם כזה כתנאי ליכולתו לחולל שינוי ומהפכה. בעניין זה ראוי לעיין בספרו החדש של ד"ר חיים אסא 'כשמרקס וניטשה נפגשו בכיכר תחריר' (בהוצאת דרור לנפש, 2013)."
מסקנה?
פתרונות קלים אין פה חברים! רק מאבק מתמיד, שבו כל צד אמור לעשות כמיטב יכולתו להגדיל את מאזן העוצמה שלו ולהיאבק בדרכים האפקטיביות ביותר שיוכלו, על מנת להבטיח לו שגשוג לאורך זמן.
הניסיון לתת פתרונות ליניאריים לבעיות לא ליניאריות יוצר מצב, שאם לא היה בנפשנו היה משעשע: באופן שבו פועלים גושי הימין והשמאל היום, כדאי לו לאדם המצדד בדעות "שמאליות", להצביע למפלגות הימין; ולהפך! הפשטנות וההכללה, ומתן הפתרונות הליניאריים לבעיות המורכבות הביא לכך, שכל מפלגה פועלת במרץ להשגת מטרות הצד שכנגד!
- על מנת להשיג את מטרות הימין (שמירה על הטריטוריות שהושגו ב- 1967) דרושים מלוא החופן עורמה וגמישות פוליטית ומדינית, תוך ניצול מושכל של מצבים.
- לעומת זאת, כדי להשיג את מאוויי השמאל (שלום) דרושה עוצמה רבה הרבה יותר, משום שבמערכות מורכבות, יש נטייה לשתף פעולה רק עם בעלי עוצמה רבה (לישראל עוצמה פוטנציאלית משמעותית, אך היא אינה ממומשת. על כן, עוצמתה בפועל נמוכה הרבה יותר מהפוטנציאל שלה, אבל, זה כבר נושא לפוסט אחר).
"פתרונות קלים אין פה חברים! רק מאבק מתמיד" – אם זו המסקנה אין פלא שעם ישראל רץ להוציא דרכון זר. מי רוצה לחיות במאבק מתמיד ? (חוץ מכותב המאמר) מה אנחנו פה באיטליה של מוסוליני ? מסקנה שנובעת מכשל מוסרי מהמעלה הראשונה. "להיאבק בדרכים האפקטיביות ביותר שיוכלו, על מנת להבטיח לו שגשוג לאורך זמן" באמת ? במילים אחרות – פשיטת רגל של המפעל הציוני.
רק עכשיו ראיתי.
מעולה.