בימים האחרונים נתבשרנו כי עיריית תל אביב בונה לעצמה משטרה עירונית: כוח שיטור של 200 איש. הכוח הזה לא יכביד על תקציב העירייה. בטווח הקצר הוא ימומן בעזרת מס של 2 שקלים למ"ר לשנה. לאחר מכן, כל שוטר עירוני מכניס הרבה יותר כסף ממשכורתו, כך שמדובר, לפחות מבחינה כלכלית במודל מנצח (המודל של משטרת ישראל הפוך: שוטר עולה הרבה כסף. לא מכניס כסף...). התכנית הזו אינה חדשה. היא קיימת על המדף כבר לפחות שלוש שנים ומחכה להזדמנות, והיא הגיעה. מי לא ישלם להגברת הביטחון האישי בימים טרופים אלה? אבל הסיבה להקמת המשטרות העירוניות איננה המצב הביטחוני, אלא חוסר הרלוונטיות המתמשכת של משטרת ישראל בערים! בתחום זה, עיריית תל אביב רק "מיישרת קו" עם ערים רבות בישראל, גדולות כקטנות, שיש להן כבר משטרה עירונית. מדינת ישראל כבר מרושתת במשטרות עירוניות, לאורכה ולרוחבה.
200 שוטרים עירוניים לא משתווים כמובן לעצמתו של מחוז תל אביב של משטרת ישראל, אבל לא לטעות: זוהי רק ההתחלה! המהפך מלווה, כמובן, בססמאות על שיתוף פעולה הדוק עם משטרת ישראל, אבל, האמת היא שהמשטרות העירוניות הן התחליף של משטרת ישראל, וזה מתרחש מול עיניה, כמו בעל שאיבד את אונו ובריאותו, והוא מתבונן בעיניים כלות אחר אשתו שפרחה מן הקן... :
בכך ננעץ מסמר נוסף, הגדול מכולם, בפער הרלוונטיות שפתחה משטרת ישראל עם הציבור. משטרת תל אביב הייתה מסיבות היסטוריות המשטרה העשירה והמתוקננת בישראל. בימים הראשונים, כשישראל הייתה מדינה בנוסח מדינות מזרח אירופה של הגוש הסובייטי, הנשלטת על ידי שליט יחיד - בן גוריון, היה בנו מפקד מחוז תל אביב, שנבנה להיות מפכ"ל. כתוצאה מכך קיבל המחוז הזה משאבים שלא ניתנו לשום מחוז אחר.
אם כל אלה לא סייעו לה למשטרה להפוך למשטרה של תושבי תל אביב, היא לא תצליח לעשות זאת בשום מקום אחר!
הבעיה איננה של תקציב, תקנים או רכב, אלא של תורת הפעלה: איך עושים משטרה. בעשור השני של המילניום האופן שבו מתנהלים שירותי המשטרה בערים הפכו את משטרת ישראל ללא רלוונטית, בכל הנוגע למתן שירות לאזרחים הנורמטיביים, משלמי המסים. כל וויכוח מיותר פה. המבחן הוא מבחן התוצאה: אין גוף בישראל שאיבד בשני העשורים האחרונים כל כך הרבה סמכויות לטובת גופים אחרים. משטרת ישראל יכולה לטעון לחסרונותיהם של המשטרות העירוניות ללא הועיל, כמו שאותו בעל נבגד יכול לקונן לשווא על איכות התחליפים שבחרה אשתו, ועל הסכנות הטמונות בהם. היא שם כי הוא אינו רלוונטי. סוף פסוק!
למרות ססמאות חוזרות ונשנות על "חיזוק השטח", משטרת ישראל אינה מצליחה להיחלץ מציפורני המנגנון הביורוקרטי ששולט בה ומעוות את תהליכי קבלת ההחלטות שלה. מפכ"לים באים והולכים תוך הצהרות על "הפנים לשטח". אבל, המנגנון ממסמס כל החלטה שעלולה לפגוע בעצמתו, כמו גידול סרטני שככל שהגוף שהוא מנצל מתדלדל, כך הוא רעב לעוד, עד למוות הבלתי נמנע של שניהם!
על כן לצערי, למרות תקוותי מעומק לבי שהנס יתרחש, משטרת ישראל אינה שונה ממונופולים שנכבשו על ידי בעלי עוצמה שרצונותיהם מנוגדים לטובת הארגון שבו הם שולטים: הנמלים, רשות שדות התעופה, חברת החשמל, הרכבת ועוד רבים וטובים. על כן, בדיוק כמוהם, היא לא תצליח כפי הנראה להתעורר ולשנות, אלא אם כן יתרחש משבר בקנה מידה יוצא דופן שיאפשר לה להתגבר על המנגנון שלה (חברת בזק מהווה דוגמה למצב כזה). היא לא תצליח, לא כי קברניטיה אינם רוצים, אלא כי אינם יכולים. עד שיגיע היום ותמצא את עצמה מהלכת באוויר מעל התהום, כאותם הדמויות מהסרטים המצוירים, אבל בניגוד לסרטים הללו, הקריסה תהיה הרבה פחות משעשעת, גם לה, גם לשוטריה המסורים, וגם לעם ישראל.
העשרה
צפורי יאיר (2014), שטר, משטר, משטרה, יהוד: אופיר ביכורים.
מקורות
מילמן עמרי (2014), גם זה אי־שוויון: עירייה שיכולה, מקימה משטרה, כלכליסט, 26/11/14.
כאזרח המדינה, כתושב תל-אביב כל חייו וכקצין מתנדב במשטרת ישראל – הרבה בושה והרבה עצב.