ב- 5 בינואר 2015 השיק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בגני התערוכה בתל אביב את קמפיין "הליכוד". נתניהו עמד על הבמה זחוח משהו, במופע שנתפס מגוחך משהו על ידי חלק מהציבור, ומרשים על ידי החלק האחר. כל פרט בו תוכנן על ידי יועצי תקשורת: "הליכוד בהנהגתי" אמר נתניהו - בבביטוי מחזק עוצמה - "או השמאל בראשות ציפי ובוז'י" - שימוש בכינויים כאפקט מחליש (גם יועצי התקשורת של הרצוג עושים הכל על מנת שיוצג בתקשורת בשמו המלא) - הקהל ליווה את הנאום בקריאות בוז מתוזמנות. "אני מבקש לשאול אתכם", המשיך נתניהו, "הם אלה שישמרו על ביטחונם של אזרחי ישראל?" והקהל צועק "לאאאא"; "הם יעמדו מול החמאס" (נתניהו צוחק בבוז) והקהל צועק "לאאאא"; "מול חיזבאללה?" והקהל צועק "לאאאא"; "מול איראן?" (נתניהו פורס ידיו לצדדים), "לאאאא".
מטרתו של המופע להגדיל את מה שמכונה בתורת המערכות המורכבות "עוצמה", המהווה את הכוח המניע של מערכות מורכבות. עוצמתו של אדם גורמת לנו לרצות להתחבר אליו ולהפך. היעדר עוצמה מרחיקה אותנו. כך בין אנשים, כך בארגונים וכך גם בפוליטיקה. בהיעדר כלים אובייקטיביים למדידה בזמן אמת, עוצמתו של אדם נתפסת על ידנו אינטואיטיבי, ולכן היא נטויה להטיה ולמניפולציה בידי יועצי תקשורת.
גישה דומה לעוצמה קיימת גם בתיאוריה של ד"ר עפר גרוזברד, העוסק בפערים התרבותיים שבין מזרח למערב ובהשפעותיהם, ומהווה אורח קבוע בבלוג הזה. בפוסט חדש שלו מדגיש גרוזברד שהמשיכה אל העוצמה חזקה הרבה יותר אצל אנשים בעלי פרדיגמת חשיבה מזרחית. לטענתו, באופן מסורתי מעדיפים מנהיגים ערבים את הימין בישראל בשלטון, ויעשו שלום רק עם "מנהיג ישראלי חזק":
בעלי פרדיגמת חשיבה מזרחית זקוקים לתחושה של גבולות ברורים ותקיפים. בחברה מסורתית-קולקטיבית, נעדרת נפרדות, האחר חייב לשרטט לך את גבולותיו בצורה ברורה. אין זה מפגש בין שני אינדיבידואלים המצייתים לחוקי הנפרדות של המערב הליברלי. כבוד למשל, או סמכותיות, הן דרכים לשרטט את גבולותיך בחדות ובבהירות. על כן, במשא ומתן, הערבים תמיד מנסים לזהות את הקו האדום הישראלי, ולא נרגעים עד שזיהו אותו. הם מצידם תמיד יתחילו במה שהם אינם מוכנים לוותר, ובכך יגדירו את גבולותיהם. בחברה אינדיבידואלית גבולות האדם מופנמים, בחברה קולקטיבית הם חייבים להיות נקבעים מבחוץ ואם לא הצבת את גבולותיך אין לך אלא להלין על עצמך. מכאן שהערבים כמהים למנהיג ישראלי חזק אתו יוכלו לעשות "שלום של אמיצים" על פי ערפאת, או "שלום של גיבורים" על פי סאדאת. זה לא השלום האירופאי של השוק המשותף. זוהי מערכת יחסים כמעט הפוכה לזו.
גרוזברד מדגים תיאוריה זו באמצעות הסכמי השלום עם מצרים וירדן: לפני שאנוור סאדאת החליט לנסוע לירושלים, הוא התייעץ עם נשיא רומניה לשעבר, ניקולאה צ'אושסקו, אם בגין הוא מנהיג חזק וכנה. כשהתשובה הייתה חיובית ביחס לשתי השאלות הוא יצא למסעו לירושלים. מאוחר יותר יאמר סאדאת שהיה יכול לעשות שלום עם בגין או גולדה מאיר, אבל לא עם רבין. זאת משום משום שהשניים הראשונים הם מנהיגים חזקים (רבין נתפס כמנהיג חלש בקדנציה הראשונה שלו. המצב היה שונה בקדנציה השנייה). כמה שנים מאוחר יותר עזרו המצרים לבגין לנצח את פרס בבחירות 1981. הם דחו במתכוון את וועידת שארם אל שייח' כדי שתערך זמן קצר לפני הבחירות ותעניק באופן זה קרדיט לבגין.
גם חוסיין העדיף את נתניהו על פני פרס. ערב בחירות 1996 הזמין את נתניהו לביקור בעמאן ונמנע להזמין את פרס. גם הוא גרס שעם מנהיג חזק אפשר לעשות הסכמים. גם בימים אלה, טוען גרוזברד, עושה רושם שאבו מאזן שוב מעדיף את הימין. במקום להעניק טרם הבחירות הצהרות פיוס שיקדמו את מחנה השלום הוא פונה למועצת הביטחון של האום ולבית הדין הבינלאומי בהאג ומלבה עימות.
גרוזברד מייעץ לשמאל הישראלי ללמוד מהתבטאויותיהם של בגין וז'בוטינסקי. הראשון דיבר על העם היהודי כעם של לוחמים עזי נפש שלא כדאי להתעסק אתו; והאחרון כתב בשיר בית"ר על העם היהודי, "הנדיב והאכזר". שניהם הציעו שלום אבל לא בחלו גם לאיים. אולם, טוען גרוזברד, השמאל שלנו לא מסוגל לאיים והוא בכלל לא מבין כמה העולם המוסלמי כמהה לקשר אחר - קשר שבו יש איום וכוח לצד חום וקרבה. השמאל לא מבין את מה שלימד אותנו התנ"ך -דוגמת מופת לחשיבה מסורתית קולקטיבית - "אשרי האיש מפחד תמיד". הוא אינו מוכן לאיים ולהפחיד. הוא רוצה אינדיבידואציה ליברלית מערבית ותו לא. בשיחה שהייתה לי עם אריאל שרון ז"ל הוא אמר: "אני לא מבין את השמאל הזה, כל הזמן רוצה שיחבקו אותו" (אמר ועשה תנועה של דובי שרוצה חיבוק).
גרוזברד מציע לראש האופוזיציה הרצוג, להתחיל לדבר ישירות לעולם המוסלמי הכמה לקשר עם מנהיגנו בשפה של קרבה וכוח, השזורים זו בזה. הוא מציע לומר להם, שהעם היהודי הוא עם של לוחמים אמיצים, הוכחנו זאת אינספור פעמים בעבר ולא נהסס לגדוע את היד הרוצה לאיים עלינו (הוא מכנה זאת עקרון הסמכותיות: בחברות מסורתיות קולקטיביות, ברגעים רבים הצד השני מצפה שתגיד לו מה עליו לעשות או אפילו שתכריח אותו לעשות משהו) אבל אנו גם מושיטים לכם יד - כדברי בגין - "לא רק יד לשלום אלא יד אחים" (עקרון ההזדהות: הדגשת הביחד). זוהי שפה חדשה - ישנה, מדגיש גרוזברד והשמאל חייב להתגבר על האברסיה (תחושת הדחייה והגועל) שיש לו לצורת דיבור זו שהיא מלאת משמעות לצד השני. אם נחבר את התאוריה של גרוזברד למופע של נתניהו ולעצות יועצי התקשורת - המכוונים לקהל המצביעים הישראלי - הרי שפרדיגמת חשיבה מזרחית אינה רק נחלתם של שכנינו הערבים, אלא מאפיינת קבוצות לא מבוטלות בתוך עמנו. על כן, מנהיגים המבקשים להגיע לשלטון חייבים לפתח מיומנויות, ולדבר בשתי הפרדיגמות: המזרחית והמערבית כאחת.
נחזור רגע לתורת המערכות המורכבות. האם הקהל בעל פרדיגמת החשיבה המערבית - שתפס את המופע של נתניהו כמגוחך - איננו נוטה אחר בעלי עוצמה? חד משמעית כן. כל אדם הוא מערכת מורכבת, ומערכות מורכבות מתנהגות באופן דומה. רק האופן שבה הם תופסים ומעריכים עוצמה הנו שונה!
