[תמונתו של אהוד ברק נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי עדי כהן צדק. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0; תמונתו של בנימין נתניהו נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי ה- U.S. Department of State. תמונה זו היא נחלת הכלל; תמונתו של יהודה ויינשטיין נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ספין תקשורתי (או סחרור על-פי הגדרת האקדמיה ללשון העברית) הוא פעולה יזומה על-ידי גורם כלשהו, שמנסה למשוך את התקשורת שלא לעסוק בנושא שאינו נוח לו, ומסיט אותה לעסוק בנושא אחר, שהוא קל יותר לטיפול מבחינתו. ספינים ניתנים לאיתור, בעיקר כשהם נעשים על ידי מערכות ביורוקרטיות, מפני שהן נוטות למחזר: אם הספין מצליח, הן תחזורנה עליו שוב ושוב. משמע, מדובר בדפוס / בתבנית חוזר במערכת מורכבת ודפוסים חוזרים קלים לאיתור ולזיהוי. מרגע שזוהה, תוכלו לאתר אותו בעתיד כל פעם שיחזור על עצמו.
ככלל, מערכות לאכיפת חוק אינן נוטות לפעול נגד אדוניהן. ברגע שאיום כזה צץ באופק, האינסטינקט הבסיסי של אנשיה הוא ליצור מסך עשן שיוכל למלט את אדוניה מהדין, ואת אנשיה מהמבוכה, וגם מהמחירים האישיים שהם עלולים לשלם בגין כך.
כך נולד הרעיון המחולל להטיל עבירות פליליות ואתיות, שמבצעים קברניטים על נשותיהם, ולהסיט את דעת הקהל לעברן: ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, העסיק עובדת זרה בביתו, אולם הוא לא ראה אותה מעולם. היא הייתה וירטואלית. לעומת זאת אשתו היא עבריינית מועדת וראויה לעונש. אותו ספין עבד מצויין גם במקרה של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין. גם הוא אינו מבחין בעובדות זרות המסתובבות בבית. גם משק הבית שלו שייך לאשתו בלבד.
ושוב הגענו לשרה נתניהו... אותה שרה שאנחנו אוהבים לשנוא. מה יותר טבעי מכך שהיא תתעסק במחזור בקבוקים, ותשלשל את הכסף לכיסה? לעומת זאת בעלה - מה הוא מבין בענייני חולין?
כשאנשי מוקד 100 במשטרה ביצעו טעות, הועף מפקדם מתפקידו. יש לו אחריות על אנשיו! כשכלבנו משתחרר מרצועתו ותוקף שכן, אנו נתבעים לדין ומשלמים את הנזק. אבל הקברניטים שלנו עשויים מזן אחר. הם אינם שומעים ואינם רואים, ובוודאי שאינם אחראים. הם הרי גברים ואין להם מושג - ולמרבה ההפתעה גם לא אחריות - על מעשי נשותיהם ועל הנעשה בביתם.
והלובי הנשי, שיודע כשהוא רוצה להתנפל על אנשים שונים בשצף קצף - למה נדם כאן? הוא מסכים לחלוקת האחריות הזו? ממה הוא חושש? (השאלה רטורית כמובן. כולנו יודעים ממי...).
וכך, הציבור דורש מהאנשים הטובים הללו להתפטר כאשר מתרחש מחדל בתחום עיסוקם הציבורי, אך מבין ומזדהה עימם כשהם מחליקים מעבירות בתוך ביתם פנימה, ונשותיהם סופגות ביזיון ציבורי, ומשפט.
למרות ששחיתות שלטונית היא מערכת מורכבת, הסיפור הזה ליניארי לגמרי. הכל פשוט. צריך רק לרצות לראות!
אף אחד פה לא מבין שעובדים עליו?
