[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Judit Klein לאתר flickr]

המאמר הזה מוקדש למורתי הנערצת להיסטוריה ולמדע המדינה בגימנסיה העברית הרצליה, שרה (ללי) כפיר (בתמונה משמאל), שאני מקווה שגם אם לא תסכים עם מה שנכתב בו, היא תמצא אותו ראוי...

כמו הדמוקרטיה, גם הרעיון הליברלי זכה לפריחה כה גדולה לאחר ניצחון המערב במלחמת העולם השנייה, עד כי יש כאלה הרואים זהות ביניהם. הוא מבוסס על העיקרון של ריבונותו של הפרט על גופו וחייו, וזכותו לפעול כרצונו ללא כפייה. בשל כך ליברליזם מבקש לצמצם את התערבות מוסדות המדינה בחיי האזרח בכלל תחומי החיים ומעדיף התאגדות חופשית ומסחר חופשי. אבי הרעיון הליברלי הינו הפילוסוף והכלכלן הפוליטי האנגלי, ג'ון סטיוארט מיל (2006), שהתווה בספרו "על החירות", את טבעו וגבולותיו הרצויים של הכוח שהחברה יכולה להפעיל על היחיד.

לגישה זו השלכות על תחומי חיים שונים, שנהפכו נחלתם של ציבורים בעלי דעות קוטביות ברבות מהמדינות הדמוקרטיות: בעוד שהימין קנה לו חזקה על הליברליזם הכלכלי; אימץ השמאל, בדרך כלל, את הליברליזם האזרחי והמדיני: המדינה קיימת למען הפרט, ואם אינה שומרת על שלומו ורווחתו, היא מועלת בתפקידה. בישראל, הגישה הזו הביאה בתחום המדיני בעשורים האחרונים להפיכת הדרישה לביטחון (או של "זכותה של ישראל לביטחון") לדרישה העיקרית שלנו מאויבינו, כשהאמצעי העיקרי להשגת הביטחון הריהו השלום, שהרדיפה אחריו הפכה לסוג של דת בשמאל הישראלי, שככל שרודפים אחריו, כך הוא מתרחק (כיוון שמחירו עולה, והצד השני סבור כל העת שבעתיד ישיג מחיר טוב יותר) ...

הדרך הטובה ביותר להגדיר דמוקרטיה ליברלית היא באמצעות התופעה המנוגדת לה: הלילה ממחיש בעבורנו את היום; העצב את הצחוק; וכדומה. זוהי שלימות הניגודים: התגבשות דברים מנוגדים לשלם גדול אחד, שחלקיו השונים בתכלית מסבירים האחד את רעהו. מה שהמחיש יותר מכל את מהות הדמוקרטיה הליברלית הוא ההפך המושלם שלה: "הדמוקרטיה הטוטליטרית". את המושג הזה טבע פרופ' יעקב טלמון בשנת 1952 עם צאתו לאור של ספרו: "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית". באותם ימים, כשהדמוקרטיות רק יצאו מהטראומות של מלחמה עקובה מדם לתוך כאוס כלכלי, היה עדיין טרי המודל של רפובליקת ויימאר הגרמנית של טרום מלחמת העולם השנייה, שבשל השבר הכלכלי של שנות העשרים של המאה הקודמת, הפכה לדיקטטורה באמצעים דמוקרטים, ואפשרה את עליית הנאציזם. בדמוקרטיות הבוגרות של ימינו, התופעה הזו, המחייבת ברית של כוחות אנטי דמוקרטיים עם הצבא, פשוט חסרת סיכוי. תרבות דמוקרטית מושרשת היטב נכנסת לדנ"א של עם וקשה לשרשה, כמו שעם שחי שנים תחת משטר טוטליטרי, כמו ברית המועצות למשל, נוטה כל העת לחזור לשורשיו, כמפלט מבעיות לאומיות ו/או פרטניות.

יתרה מכך: דמוקרטיות בצרה למדו לסגל לעצמן דפוסים של מה שמכונה כיום: "דמוקרטיה מתגוננת": מנגנון של חוקים, תקנות ופסקי דין, המגביל חלק מזכויות האזרח במדינות דמוקרטיות במצבים שבהם יש סכנה לכאורה לעצם קיום המדינה, לאופיה הדמוקרטי, למרכיבים אחרים באופיה, לחייהן ולזכויותיהן האזרחיות של קבוצות מיעוט באוכלוסייה וכיוצא באלה (פדהצור, 2004). כך הפכה ארצות הברית הדמוקרטית (ובחלק ממנה, גם הליברלית) לאכזרית מאין כמוה כלפי אזרחיה ממוצא יפני במלחמת העולם השנייה; וידעה לשלב שתי מערכות חוקים קוטביות אחרי תקיפת מגדלי התאומים ב- 9/11: אחת לעבירות של יום יום, והאחרת - לעבירות על ביטחון המדינה...

הרעיון הליברלי אינו מתיישב גם עם תיאוריות כמו תורות המורכבות: האם באמת יכולה "מערכת על" להיות קיימת למען תתי המערכות שבקרבה? ממש לא! אנו יודעים שמטרתה של מערכת על שונה ממטרות מרכיביה, ולכל אחד מהמרכיבים מטרה שונה משלו. אנו יודעים גם שערכה של מערכת על שונה מסכום מרכיביה!

גם בתחום הרעיון המדיני קיימות גישות הסותרות את הרעיון הליברלי. האם אין חזון ואין אמונה שמלכדים עם לקיום משותף ומבדילים אותו מעמים אחרים? מהי זכות הגדרה עצמית של עם אם לא הכרה בדבר מה המשותף לכולם? ממה נובעת נכונותם של פרטים להקריב את חייהם למען אותה זכות של הגדרה עצמית?

האלוף גרשון הכהן בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי" (ראו תמונת הכריכה משמאל) יוצא נגד התפיסה הליברלית שהביטחון הוא תכלית הכל (עמ' 20-19):

אם באמת תכלית קיומנו בארץ הזאת מסתכמת בשאיפה למקלט בטוח, כפי שאכן יש המבקשים להציג כך את תכלית הציונות - כשאיפה פרגמטית ומרוסנת ללא יותר ממדרך כף רגל יציב ליהודים נרדפים - אפשר לומר, כי במאה השנים האחרונות, ליהודי ברוקלין או ליהודי קליפורניה היה למעשה ביטחון קיומי רב יותר. אולם, אם תכלית המפעל הציוני רואה בביטחון לא יותר מתוצר לוואי, כשהיעד העיקרי אינו רק עצם הקיום, אלא התגשמות תכלית־העל, שהיא גאולת עם ישראל בארץ אבותיו...

ועוד מספר הכהן (ע' 32):

ביקרתי בפנטגון עם תלמידי המכללה לביטחון לאומי. גנרל אמריקאי, האחראי על דסק המזרח התיכון, הציג את נקודת מבטו, ובתוך כך טען את הטענה הבאה: "בסופו של יום, מה בני אדם מבקשים בחייהם? כל שאנו מבקשים, שילדינו ילכו לבית הספר בבטחה, שמסעדות תהיינה פתוחות עד חצות הלילה, שהחיים יתנהלו ביציבות". התערבתי בדבריו ואמרתי לו: אדוני, אם זאת תפיסתך לגבי משאת נפשם של בני אדם, באשר הם, לא רק את הטאליבן באפגניסטן אינך מבין, אלא גם אותי. אם כל מה שאנחנו מבקשים בארץ ישראל מסתכם בכמיהה לשלוות נפש יום־יומית, ניתן אולי להשיג את זה בלוס אנג'לס, לא פחות טוב מאשר בתל־אביב. אם את זה מבקשים דווקא בארץ ישראל, ומחויבים בכך לקיום במאבק מתמשך, זוהי שאלה ענקית: מדוע, באמת, להמשיך בכך, בשעה שאת משאת הנפש הפשוטה והצודקת הזו אפשר לממש במקומות רבים אחרים? מעניין להיווכח כיצד בן־גוריון (1976, ע' 32) הדגיש אמירה כזו: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד, כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה, מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר, מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות".

הכהן (ע' 33) חותם את הטיעון בדבריו של ברוך בן יהודה, נשיא הגימנסיה העברית הרצליה: "אין ציונות אלא גאולה"!

לסיכום, אנו מזהים שני דפוסים ברורים של דמוקרטיה:

האחד, דפוס הדמוקרטיה הליברלית, שמציג של זהות אינטרסים כוללת בין המדינה ומרכיביה השונים: תפקיד המדינה ליצור ביטחון ויציבות, ותו לא.

והאחר, דפוס הדמוקרטיה הלאומית, שבה, כדרכן של מערכות מורכבות, ערך הלאום המאחד את מרכיבי המערכת, מתנגש לעתים עם רצונותיהם של המרכיבים השונים, ובדרך של התהוות, כל פעם אינטרס אחר מתגבר על חבריו; ועל מתח האינטרסים הזה בנויה שגרת הקיום...

והלוואי שכולנו - ליברלים ולאומיים כאחד - נזכה לראות בהגשמת משאלותינו - הפרטיות והמערכתיות גם יחד...

מקורות

• בן גוריון דוד (1976), כוכבים ועפר, רמת גן: מסדה.
• הכהן גרשון (2014), מה לאומי בביטחון הלאומי, בן שמן: מודן ומשרד הביטחון.
• טלמון יעקב (1952), ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, תל אביב: דביר.
• מיל ג'ון סטיוארט (2006), "על החירות", תל אביב: ידיעות ספרים וספרי עליית הגג.
• פדהצור עמי, הדמוקרטיה המתגוננת בישראל, הוצאת כרמל, ירושלים 2004.