[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן]
דומה שבעת כתיבת שורות אלה עברו הפגנות אנשי העדה האתיופית את נקודת השיא של ההצלחה, וניתן כבר להתפנות להפקת לקחים ראשונית. הייתי מצביע שני לקחים עיקריים על שאם המשטרה הייתה משכילה להפנים אותם עוד ב- 1990, כל השיטור בישראל נראה אחרת:
הלקח הראשון: טוב להיות "שמשון הנעבך"
את המושג הזה טבע ראש הממשלה השני של ישראל, לוי אשכול, שהסביר שזוהי התדמית הנכונה למדינת ישראל: "מצד אחד יורק אש ותופת, מצד מורטים לו את השערות בשעווה זולה". כשהחלה המשטרה את ההתמודדות עם הפגנות האתיופים היה מעמדה הציבורי בשפל המדרגה. דווקא ההתאפקות המשטרתית מול השתוללות חלק מההמון שיקמה במהירות את תדמיתה ויצרה לה תמיכה עממית.
את הלקח הזה למדתי מאחד ממפקדי העבר החכמים במשטרות ארצות הברית, ראובן גרינברג (יהודי ושחור!) שטען שהוא מטיף לשוטריו כל העת שמותר לשלוף נשק נגד אדם ולהפעילו, רק אם הם בטוחים שמחר בתקשורת יבקרו את המשטרה, שלא השתמשה בכוח מוקדם מידי!
זה לקח שמפקדי משטרה באשר הם חייבים להטמיע היטב. כולם יודעים שבידיהם כוחות חסרי תקדים. אין כל צורך לנופף בהם. דווקא "הצלחות" המפגינים: קצין שותת דם; רכב משטרה הפוך; ביזה - כל אלה מעוררים אצל הזרם המרכזי של הציבור תחושה של חוסר ביטחון, והוא "חוזר" ותומך במשטרה, ומבין שבינו לבין הכאוס אין שום משטרה אחרת...
בתמונה למעלה: כותרת אתר nrg קצין פצוע במהומות בתל אביב [צילום: אבישג שאר ישוב, nrg].
בתמונה למטה: פוסטר אינטרנט שהוכן בעקבות ההפגנות - הלגיטימציה חוזרת (פורסם באינטרנט ב- 7/5/15)...
הלקח השני: תסמונת השוטר האסטרטגי
את הלקח הזה הפנים צה"ל זה מכבר וקרא לו תסמונת הרב"ט האסטרטגי. משמע, טעות שעושה מפקד "קטן" אחד בשטח, עלולה בערבו של יום ליפול על כתפי ראש הממשלה ולחולל שערורייה בינלאומית. משמע, על חיילים להיות מודעים, לא רק למשמעות הטקטית של מעשיהם, אלא אף למשמעות האסטרטגית שלהם.
לתסמונת הזו במשטרת ישראל יש משמעות חריפה לא פחות ואולי אף יותר: רימון גז שנפל בשוגג ללוחם מג"ב מהחומה אל תוך הר הבית פנימה, לעבר קבוצת מתפללות, הביא להתלקחות מהומות שהביאו למותם של 17 פלסטינים ולפציעת יותר ממאה, מירי חי של שוטרים ומהמהומה שהתלקחה. כן נפצעו 34 מתפללים כתוצאה מיידוי אבנים. נקודת המשטרה בהר הבית נשרפה. התוצאה הייתה, בין היתר, גינוי חריף של ישראל באו"ם ומינוי וועדת חקירה מטעם מזכ"ל האו"ם, ולמתיחות בין ישראל לארצות הברית.
דוגמאות נוספות לא חסרות. דברי ימי המשטרה משובצים בפעולות רבות של שוטרים, שיצרו אפקט שרשרת משמעותי, שמשמעותו הייתה אסטרטגית. הכאת החייל האתיופי הייתה רק אחת מהם, ובוודאי לא אחרונה.
האם ניתן למנוע תסבוכות כאלה? כמובן שלא. שוטרים הם מטבעם אוטונומיים הרבה יותר מחיילים בפעילות השטח שלהם, ולכן הם מועדים להסתבכות אף יותר. לכן, התרבות הצבאית שמטילה את האחריות על כתפי המפקדים לא תצלח פה. זה מחייב "לייצר" שוטרים מזן אחר.
רוב ההסתבכויות של שוטרים בשטח הן הסתבכויות של אגו, שבהם השוטר אינו מצליח להתעלות מעל לאתגרים שמצמיח לו תפקידו. לכן, רק בתרבות אחרת של משטרה, ניתן להפחית אותן מאוד. תרבות שבה השכל נמצא בראש ולא על הכתפיים; תרבות שבה השוטר חשוב יותר מהמפקד שלו; תרבות המעודדת אינטלקטואליזם של שוטרים והבנה ערכית של המשמעות האמתית של תפקידם במדינה דמוקרטית.
אם נזקקנו אחרי "פרשיות הניצבים" לסיבה נוספת מדוע התרבות הארגונית של משטרת ישראל צריכה א"אתחול מחדש", באה הפרשה הזו והמחישה זאת היטב!
תודה שרה יקרה, חיבוק ענק!
פיני יקר, אני חושבת, בעצם אני בטוחה לגמרי, שחבל על כל דקה שלא מיישמים את הרעיונות והדיעות שלך הלכה למעשה.
אי ניצול הכשרון המדהים שלך הוא הפסד רציני וזועק לשמיים.
וואוהו, איזה ניתוח הגיוני, חכם ומדוייק!!!
אין עליך פיני יקר, מסירה בפניך את הכובע