[בתמונה: ניצב משנה אלי אסייג]
[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]
באביב 2015 הגיש ניצב משנה אלי אסייג (ראו תמונה למעלה) את עבודת הגמר שלו למכללה לביטחון לאומי, צה"ל. עבודה זו עסקה ביכולת המשילות של המדינה באזוריה הערביים, ובהשוואה של המצב השורר בישראל בתחום ההכלה של המיעוט הערבי ביחס לזה השורר באירופה, ובמיוחד בצרפת. המרתק בעבודה זו הוא האופטימיות שהיא נוסכת: המגזר הערבי בישראל מתעורר והופך עצמו רלוונטי לאתגרים שצופן לו העתיד, לא בגין מאמצי הממשל הישראלי, אלא בדרך של התארגנות עצמית. יתרה מכך: מצב ההכלה של המיעוט הערבי בישראל טוב לאין שיעור מזה שבצרפת:
[להורדת העבודה של נצ"ם אלי אסייג לחץ כאן: אלי אסייג - בחינת המשילות במגזר הערבי]
ברומטר ליכולת המשילות של המדינה הוא המשטרה. היא פועלת גם במקומות בהם רשויות השלטון האחרות כמעט ואינן פעילות, כמו ביישובים רבים במגזר הערבי. כיוון שמשטרה במדינה דמוקרטית אינה יכולה לתפקד ללא לגיטימציה מהציבור, יתגלו פערי משילות באותם מקומות בהם קיימים קשיי אכיפה.
באזורים שבהם רוב למיעוטים, אוכפות רשויות ציבוריות, בדרך כלל, את החוק באמות מידה שונות ובמוטיבציה שונה מאלה שבהן ייאכפו באיורי הרוב. כפועל יוצא אחוזי הפשיעה באזורים אלה גבוהים משמעותית מאשר בקרב אוכלוסיית הרוב; וכך גם באזורים בערביים בישראל ביחס ליהודיים.
מטרת העבודה לבחון את אתגרי האכיפה במגזר הערבי (צפון ומרכז), הנובעים מקשיי המשילות באזורים אלה, ואת ההשלכות של היעדר אכיפה לאורך שנים. לצורך כך בוחן אסייג את ההיבטים החברתיים והמוניציפליים של היעדר האכיפה, ומשווה את המצב בארץ לצרפת – שבה מצוי אחוז גדול של מוסלמים, מכל מדינה אחרת באירופה – המתמודדת עם מצבים דומים.
לצורך כך כוללת סקירת הספרות היבטים מתחום המשילות ופערי המשילות; פרקים בשיטור, בתחומים של "שיטור בחברה דמוקרטית" ו"שיטור בחברה רב תרבותית"; והיבטים תאורטיים של מורכבות: סוגיית העוצמה במערכות מורכבות והמודל של מערכת מורכבת בין "סדר" ל"כאוס". על בסיס חומר זה נסקרו גם קורות המגזר הערבי והתפתחותו לאורך השנים.
כאשר הוסר הממשל הצבאי, עבר המגזר בתחום המשילות שינוי דרמטי, ממצב של פיקוח קיצוני למצב של כאוס ממשלי. אולם דווקא כאוס זה מעודד התארגנות עצמית והתעוררות דרמטית בתוך המגזר, במטרה לשנות, הן את רמות הממשל המקומי; והן את דפוסי העבודה של המפלגות הערביות והאינטראקציה שלהן עם הבוחר.
היבט חשוב של אפליית הערבים בישראל בא לידי ביטוי בתחום החינוך: הנסיבות יצרו מערכת חינוך לא רלוונטית לאתגרי המגזר, שיוצרת פער של ממש בין יהודים לערבים בחינוך הגבוה. אולם למרות זאת, בדינמיקה של התארגנות עצמית, גדל בהתמדה מספר המשכילים הערבים ומבסס את תחושת העוצמה המגזרית.
סיכום ממצה של מצב המשילות במגזר הוא הביטוי שטבע ד"ר באדי חסייסי (2014), "הזנחה נוחה": מעין הסכם לא כתוב, מעין "דיל היסטורי" בין רשויות המדינתיות לבין הנהגת המגזר הערבי, הגורסת כי אני כמדינה אתן לכם תקציב לטיפול בכל הקשור במגזר, לא אתערב בדרך ניהולו, אך במקביל לא אטפל בתשתיות, בחינוך ועוד.
החלק המפתיע של העבודה היה תוצאות ההשוואה בין המודל הישראלי המאולתר, שהתהווה ללא תכנון לאורך השנים; למודל הצרפתי, שנשען על מערכת הוליסטית לכאורה, מתוכננת היטב, של רב תרבותיות, שתוכננה ונבנתה, לכאורה, על ידי האיחוד האירופי.
למרות הבעיייתיות הרבה והנפיצה של חיי המיעוט הערבי בישראל, למרות ההקצנה של ההנהגות ולמרות התגברות האלימות בשטח, יש גם נקודות אור לא מעטות של התקרבות והשלמה, בין המיעוט הערבי לרוב הישראלי, שאולי אף יבשילו בקרוב לשותפות טובה יותר של הערבים במוסדות השלטון; יש לחץ של הציבור הערבי על הפוליטיקאים להתמקד בבעיותיהם ולא באלה של הרשות הפלסטינית ומדינות ערב; ערבים ויהודים חולקים דפוסים דומים של מנטליות ישראלית, נוצרה לגיטימציה להופעת דמויות מהמגזר הערבי בטלוויזיה, ועוד.
לעומת זאת, העתיד האירופי צבוע, בדרך כלל, בצבעים קודרים. אבדן שליטה ממשלתית, ניכור והתרסה בין הגזעים, ייבוא פיגועים מהמזרח התיכון, שכפי הנראה רק ילכו ויגברו; יהודים רבים נוטשים ואחרים שוקלים נטישה, ואירופה משנה במהירות את צבעה הפוליטי לכיוון של ימין מובהק וימין קיצוני בעל נטיות פשיסטיות ברורות. זהו מצב חמור ההרבה יותר מהמצב בישראל!
התוצאה הזו רחוקה להיות מובנת מאליה. על פניו, היו התנאים באירופה אידאלים לקליטת מהגרים: האוכלוסייה המתמעטת רצתה בהם; הקשר של יבשת האם עם חלקי האימפריה לשעבר היו טובים ונוחים יותר להיטמעותם של הערבים. אבל, התוצאה הפוכה. דווקא מאור הפנים, התכנון המוקדם וההשקעה שאפיינו את מאמצי הקליטה של המהגרים יצרו דינמיקה הפוכה של בעיטה במארח, בתרבותו ובערכיו, ונחישות להשליט בכוח מודל שונה.
למרות שממצא זה הפתיע אותי מאוד, הוא הולם את ההיבטים התאורטיים של העוצמה במערכות מורכבות: ככל שגדלה עוצמתו של גורם מסוים במערכת מורכבת כך גדל תאבונו, והתוצאה המידית של הגדלת העוצמה הינה תביעתו לחלוקה מחודשת של הנכסים המדינתיים (יחזקאלי, 2014ד').
נשאלת השאלה, מדוע המצב בישראל נראה, לפחות על פניו, טוב יותר? לפחות על פי תיאורית העוצמה, דווקא הקשיים שעימם מתמודדים הערבים בישראל מגבירים את הסיכויים למאבק מוצלח שיש לו פוטנציאל של השתלבות: הקרבנות של מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי יצרו, לא רק הקצנה, אלא גם חיזקו מגמות התקרבות. לכאורה, הייתה אמורה משטרת ישראל להיות מוחרמת על ידי הציבור הערבי, אולם מעולם לא הייתה ההתגייסות למשמר האזרחי במגזר רבה יותר והתמיכה בשירות הלאומי - ככלי המקרב שוויון - גבוהה יותר.
יתרה מכך, למדנו מן התאוריה כי ככל שתהליך צבירת העוצמה מהיר יותר וקיצוני יותר, כך יכולה הקריסה להיות מהירה ועמוקה בהתאמה. הקשיים העצומים של המגזר הערבי בישראל ליצור הישגים, ואופיים ההדרגתי, מגדילים את הסיכוי כי מדובר בשינויים יציבים לטובה, לאורך זמן.
גם העובדה – שתרבות אסטרטגית המקדשת אלתור ובזה לתכנון, מגיעה לתוצאות עדיפות במבחן המציאות, ביחס לתרבות - המקדשת תכנון מפורט וקפדני – ניתנת להסבר בעזרת תיאוריות המורכבות. העובדה שהמערכת היא מורכבת יוצר מצב, שלפיו הקשר שבין תכנון לתוצאות רחוק מלהיות חד-חד ערכי. אפשר להיות בעל תרבות אסטרטגית המעודדת תכנון יסודי ומדוקדק ולהצליח, ואפשר גם להיכשל; ולהיפך: ניתן להיות בעל תרבות אסטרטגית של "יהיה בסדר" ולהצליח או להיכשל. על כן, אין להתפלא למשל, שהמגזין פורבס קבע, ש- 70% מהתוכניות האסטרטגיות נכשלות (יחזקאלי, 2013).
בכל מקרה, אין בכל האמור לעיל להמעיט, ולו בכדי, בעוצמת הכשל המערכתי של רשויות השלטון בישראל בטיפולן במגזר הערבי. הבה נקווה, כי תהליכי ההעצמה שעוברת הפוליטיקה הערבית בימים אלה של גיבוש הרשימה המאוחדת והצלחתה בבחירות, תהפוך אותה - לראשונה מאז קום המדינה -לשותפה אמתית בחלוקת העוצמה הלאומית ותזרים משאבים משמעותיים למגזר זה.
[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]
[להורדת העבודה של נצ"ם אלי אסייג לחץ כאן: אלי אסייג - בחינת המשילות במגזר הערבי]
