אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בינואר 2014 התראיין האלוף גרשון הכהן במהלך שתי תכניות בתכניתו של ברוך אסקרוב "הרדיו פתוח" ברשת א', בעקבות צאת ספרו "מה לאומי הביטחון הלאומי", ועל רקע המהומות האנטישמיות באותה עת באירופה, בעיקר בצרפת. לפניכם השיחה הראשונה:
[לשיחה השנייה עם האלוף גרשון הכהן לחץ כאן]
גרשון הכהן לוקח את אירועי הימים הללו לוויכוח שבין הרצל לאחד העם. הרצל, חיפש כל פתרון אפשרי למצוקות ההווה של היהודים; אך אחד העם אמר לו: "את צרת היהודים אולי תפתור, אך את צרת היהדות לא פתרת"... העניין הוא הרבה מעבר לכך שצריך לדאוג לקיומם הביולוגי של יהודים במקומות מסוימים.
פה מגיע הכהן לנושא ספרו, מה לאומי בביטחון הלאומי (ראו כריכה משמאל), הספר בנוי על המתח בין שתי שאלות: האחת היא איך מגנים על הקיום; והאחרת היא לשם מה.... את ההשראה לשאלות הללו קיבל הכהן מהפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו. בעיניו, שתי השאלות בלתי ניתנות להתרה ומצויות בזיקה הדדית. אי אפשר לשאול בשביל מה מתקיימים בלי חיבור לחיכוך היום יומי שבו בני אדם מתקיימים; ומצד שני, היכולת לארגן שיטות שעונות על איך להגן על הקיום כפופה לשאלה הגדולה יותר, לשם מה מתקיימים.
כך למשל בימים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות, בן גוריון מדבר מול הוועד הפועל הציוני ואומר כי המטרה העיקרית היא ירושלים, ומטרה זאת איננה צבאית בלבד. ירושלים היא נשמת העם, ואנו מחויבים לה מאותה עת שהעם ישב "על נהרות בבל", ובכה בזכרו את ציון... (אז, בן גוריון דיבר בקודים וכולם הבינו מה הייתה אותה שבועה על נהרות בבל, שמסתיימת ב"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". היום השיח השתנה והיכולת לדבר הסמים הללו אינה אפשרית עוד...). משמע, לקיומנו יש משמעות ממקומה המיוחד של ירושלים, ואת זה אסור לאבד. הוא אומר זאת גם לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, משום שהוא בונה תסריט שמאתגר את ההחלטה הזאת, ומבין שהגבולות ייקבעו על ידי צה"ל.
הכהן ממחיש סוגיה זו בעזרת סיפור המיוחס לאדריכל הבריטי הידוע, כריסטופר רֶן (C.Wren 1632-1723), בונה קתדרלת סנט־פול: שלושה פועלי בניין עומדים על הפיגום ועובדים. שואלים כל אחד מהם מה הוא עושה; הראשון עונה: "אני מניח לבנים, שורה על גבי שורה"; השני עונה: "אני בונה קיר"; השלישי עונה: "אני בונה קתדרלה". האם הם עושים אותו דבר? שואל הכהן (2914, ע' 15)? פיזית כן, אבל זה שבונה קתדרלה, שאר הרוח שלו והמסירות שלו יביאו אותו לעשות דברים אחרת, מתוך תודעה של שליחות דתית עמוקה.
כך נבנתה המדינה. מתוך מסירות המונעת ממודעות. הכהן מצטט את "שיר הנמל" של לאה גולדברג, המתאר את בניית נמל תל אביב - השער של המדינה העתידית לעולם הרחב, ש"שובר" מעליה את סגר החרם בימי המרד הערבי :
אלף ידיים פורקות ובונות, אנו כובשים את החוף והגל אנו בונים פה נמל פה נמל. אנו כובשים את החוף והגל אנו בונים פה נמל פה נמל.
גולדברג לא מספרת בשיר שבונים שורת לבנים, אלא מתמקדת ב"לשם מה בונים", מפני שאי אפשר להפריד את עצם המעשה מהתכלית. זה החיבור בין חומר לרוח.
כך השאלה "איך נלחמים על הקיום": היא נראית כשאלה טכנית, מקצועית, חומרית, שאיננה קשורה בהשקפת עולם. אבל, לא ניתן לנתק בין השניים, וזה המסר העיקרי בספרו של הכהן. למשל, "הקרב על מים" על חוף הכנרת בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר חרשו עד המטר האחרון של הגבול, וזה יצר תקריות אש. האם בעלות-תועלת זה ניתן להצדקה? ברור שלא! ללא מבנה מגובש של השאלה "בשביל מה צריך להתקיים" לא ניתן להסביר למנה האזרחים משתפים פעולה עם הצבא. הם האמינו שלריבונות יש ביטויים מעשיים בנכונות לממש מאבק כדי לקבוע את הגבול במקום האחרון שאליו תגיע המחרשה. ריבונות היא לא רק רעיון אלא גם דבר שאדם מוכל לעשות מעשה כדי לממשו; ולהפך. במקומות כמו הר הצופים שבהם הפועלים הערבים יצרו מצב חדש בשטח, הביאו לכך שעיסאוויה שהייתה תחת ריבונות יהודית מוסכמת הפכה בעצם לבעלת ריבונות ירדנית כתוצאה מעקשנות הפלחים.
דוגמה נוספת: מבחינה מקצועית, לקהלני בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים הייתה סיבה טובה לנטוש את העמדות, כשהתחמושת אזלה וטנקיסטים נלחמו נגד הטנקים הסורים במקלעים. ביחס של 10:1 לא היה לו סיכוי מבחינה מקצועית. אבל הידיעה הברורה "בשביל מה אנחנו נלחמים" החזיקה אותם!
